בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  467/04

 

בפני:  

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

 

כבוד השופטת מ' נאור

 

כבוד השופטת ע' ארבל

 

המערער:

חיים יתח

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיב:

מפעל הפיס

                                          

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

מיום 1.12.03 בה"פ 177/02  שניתן  על ידי  כבוד  השופטת

א' חיות

                                          

תאריך הישיבה:

ח' בשבט תשס"ה      

(18.1.05)

 

בשם המערער:

עו"ד מיכאל שפיגלמן, עו"ד גלי היכל

 

בשם המשיב:

עו"ד אמנון זכרוני

 

פסק-דין

 

השופטת ע' ארבל:

 

 

           האם על המשיב, מפעל הפיס, לשלם למערער כספי זכייה בהגרלה בה השתתף זה האחרון, על אף שכרטיס ההשתתפות בהגרלה – הוא הכרטיס הזוכה - אינו מצוי בידו? זו השאלה העומדת בבסיס הערעור שבפנינו.

 

עיקרי העובדות

 

1.        לטענת המערער, הוא רכש כרטיס השתתפות בהגרלה שערך המשיב במלאת 50 שנים להיווסדו, הידועה בכינוי "הגרלת היובל". בשונה מההגרלות השבועיות שעורך המשיב, בהן מתבצעת ההגרלה באמצעות כרטיס אחד, ההשתתפות בהגרלת היובל נערכה בדרך שונה במקצת. כל משתתף נתבקש לנחש חמישה מספרים באמצעות שני מסמכים, שהראשון מביניהם הוא "טופס המשחק", עליו סומנו מראש חמישה מספרים נבחרים. על פי תקנון ההגרלה, אליו עוד אדרש בהרחבה בהמשך, לאחר שבוחר כל משתתף "טופס משחק", מועבר הטופס במסוף אשר מצוי בכל אחד מהדוכנים של זכייני מפעל הפיס הפזורים ברחבי הארץ. הנתונים המופיעים בכרטיס המשחק מועברים למחשב המרכזי של מפעל הפיס והמסוף מפיק את המסמך השני הרלוונטי לענייננו, הוא "כרטיס השתתפות". על גבי שני המסמכים מוטבע מספר סידורי זהה ובגבם מודפסים עיקרי התנאים להשתתפות בהגרלה, בצירוף הפניה לתנאי תוכנית ההגרלה, אשר מהווה את המסגרת החוזית לה כפופים המשתתפים בהגרלה.

 

           המערער, אשר נהג להשתתף דרך קבע בהגרלות מפעל הפיס, נטל את שני הכרטיסים ושב לביתו, אך לטענתו השמיד בשגגה את כרטיס ההשתתפות. "לרוע מזלו", דווקא בפעם זו שיחק לו המזל, ונסתבר שכרטיס ההשתתפות שהיה ברשותו, ושהושמד על פי הנטען, הנו אחד מהכרטיסים שזכו בפרס הראשון בהגרלת היובל. המערער פנה אל הממונה על חלוקת הפרסים במפעל הפיס כשבידו "טופס משחק" בלבד (במובחן מכרטיס ההשתתפות) ופירט בפניו את נסיבות העניין, אך זה האחרון דחה את בקשתו לשלם לו את כספי הזכייה, היות ועל פי סעיפי תוכנית ההגרלה תועבר מנת פרס רק למי שמחזיק בידיו כרטיס השתתפות. משסירב המשיב להעביר לידי המערער את כספי הזכייה בהגרלה, פתח המערער בתובענה על דרך של המרצת פתיחה, אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, וביקש להכלילו ברשימת הזוכים בהגרלת היובל. יוער, כי מנת הפרס לה טוען המערער הנה בסך של למעלה מ – 4 מליון ש"ח. 

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

2.        בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' חיות) דחה את הבקשה. מר ניסן קורם, אחד מזכייני מפעל הפיס בנתיבות מידיו נרכש הכרטיס הזוכה, העיד שהמערער נוהג לרכוש אצלו כרטיסי הגרלה באופן תדיר ולמיטב זכרונו, רכש המערער כרטיס להגרלת היובל. עוד העיד מר קורם, כי עם היוודע תוצאות ההגרלה פנה אליו המערער כשבאמתחתו טופס המשחק הנושא מספר סידורי זהה לזה המופיע על כרטיס ההשתתפות הזוכה והודיע שהשמיד בטעות את כרטיס ההשתתפות. על בסיס הראיות שהובאו בפניו קבע בית המשפט, כי הוא מוכן להניח שהמערער רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה מידי הזכיין ניסן קורם בעיר נתיבות, למרות שאין כל ראיה ישירה לכך. כן נקבע שהכרטיס הזוכה הוזן במסוף הזכיין ונקלט ב"מדיה הקובעת" במחשבי המשיב (דבר המהווה תנאי הכרחי לצורך הכרה בזכיית משתתף ההגרלה, כאמור בסעיף 17 לתוכנית ההגרלה) וכי המערער לא הציג את כרטיס ההשתתפות משום שהשמידו בטעות. לנוכח כל אלו קבע בית המשפט כי בין המערער למשיב נכרת חוזה השתתפות בהגרלה.

 

           על אף האמור, נקבע שאין די בכריתתו של חוזה ההשתתפות לצורך קבלת הפרס. לאחר שניתח את סעיפי תוכנית ההגרלה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שהחזקת כרטיס השתתפות הנה תנאי הכרחי לקבלת הפרס, ומי שבחזקתו אך ורק טופס משחק לא יוכל ליהנות מכספי הזכייה. בית המשפט קבע, בהפנותו לאמור בע"א 251/64 אברהם גונשירוביץ נ' מפעל הפיס, פ"ד יט(3) 286, שהזכייה בפרס מיוחסת לכרטיס זוכה ולא למשתתף שכן אין בידי מפעל הפיס הכלים לדרוש ולחקור האם המחזיק בכרטיס ההגרלה מחזיקו כדין או האם מי שטוען כי זכה בהגרלה, ואין בחזקתו כרטיס כאמור, אכן השתתף בה כנטען על ידו.

 

           בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה, סעיף 31 לתוכנית ההגרלה שכותרתו "דין כרטיס שאבד, הושחת וכו'", מקנה למפעל הפיס שיקול דעת האם לשלם כספי זכייה במקרה בו כרטיס ההשתתפות אבד. יש לפרש את הסעיף כפוטר את מפעל הפיס מתשלום הפרס, על אף שעל פי לשונו של הסעיף, המשיב "לא יהיה חייב לשלם פרס כלשהו" מקום שכרטיס ההשתתפות אבד או הושמד. כן נקבע, כי התנהלות המשיב ועמידתו על זכותו החוזית שלא לשלם את כספי הזכייה, אינה מהווה חוסר תום לב מצידו.

 

           מכאן הערעור שפנינו.

 

טענות הצדדים

 

3.        לגישת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בפרשו את הוראת סעיף 31 לתוכנית ההגרלה ובקביעתו לפיה, יש בסעיף כדי לפטור את מפעל הפיס מלהעביר את כספי הזכייה למשתתף אשר כרטיס ההשתתפות אינו בידו. כן נטען שמפעל הפיס הנו גוף "מעין ציבורי" ולכן חלות עליו חובות שמקורן במשפט הציבורי. לפיכך, סעיף 31 לתוכנית ההגרלה מחייב את מפעל הפיס להפעיל את שיקול דעתו באם להכיר בזכייה בהגרלה בנסיבות המקרה, וזאת בסבירות, בהגינות ובהיעדר שרירות. מעבר לכך, היות ומפעל הפיס הנו גוף מעין ציבורי, חלה עליו חובה מוגברת לנהוג בתום לב וחובת אמון כלפי הציבור. החלטתו של המשיב במקרה דנן אינה עולה בקנה אחד עם חובות אלו ולכן נתבקשנו להורות למפעל הפיס להעביר לידי המערער את כספי הזכייה בפרס.

 

           לטענת המשיב, אין כל ראיה ישירה המוכיחה שהמערער אכן רכש את הכרטיס הזוכה. מעבר לכך, תוכנית ההגרלה, אשר מהווה את המסגרת החוזית העומדת בבסיס ההתקשרות בין הצדדים, קובעת שמנת הפרס תשולם אך בתמורה למסירת כרטיס ההשתתפות לידי מפעל הפיס. ניסוח תוכנית ההגרלה באופן זה אינו מקרי ונובע מכך שטופסי המשחק מצויים בכל תחנה המופעלת על ידי זכיין של מפעל הפיס והוא קל להפקה באמצעות תוכנת מחשב פשוטה. לעומת זאת, בכרטיס ההשתתפות מוטבעות אינדיקציות שונות במהלך העברתו במסוף הזכיין, באמצעותן יכול מפעל הפיס לאמת את האותנטיות שלו.

 

            בא כוח המשיב חלק על עמדת המערער אשר לאפיונו של מפעל הפיס כגוף מעין ציבורי. בהקשר זה נטען שמפעל הפיס הוקם בשנת 1951 כחברה מוגבלת בערבות, הוא פועל מכוח היתר שניתן על ידי שר האוצר ומתחדש מעת לעת. המפעל הנו גוף ללא כוונת רווח שהתמורה המתקבלת אצלו מחולקת למשתתפי ההגרלות והיתרה מועברת למימון פעילויות מגוונות לרווחת הציבור. מפעל הפיס אינו ממומן על ידי רשויות השלטון, לא הוקם מכוח חוק, אין בידו סמכויות שלטוניות, אינו בעל השליטה הבלעדית בכל הנוגע לעריכת הימורים והגרלות בישראל ולכן אינו מחויב בנורמות ציבוריות כלשהן. אשר על כן נתבקש בית המשפט לדחות את הערעור.

 

דיון

 

4.        מפעל הפיס הוקם בעקבות החלטת ממשלה בה הוחלט על הקמת מנגנון של הוצאת שטרי הגרלה על ידי רשויות מקומיות. ועדה אשר מונתה לעסוק בעניין החליטה על הקמת גוף משפטי המורכב מנציגי רשויות מקומיות ולשם כך הוקם המשיב כחברה מוגבלת בערבות. על פי תזכיר ההתאגדות מטרתו המרכזית של המשיב הנה שימוש בהכנסותיו לצורך מתן מענקים לרשויות מקומיות בכל הנוגע לתחומי הבריאות, החינוך והרווחה. מעבר לזיקה בין מפעל הפיס לרשויות הנובעת מהשימוש בהכנסות המפעל, קיימת זיקה פרסונאלית בין המפעל לבין רשויות מקומיות. על פי הוראת סעיף 5 לתקנות ההתאגדות של מפעל הפיס כשרים לכהן כחברים בחברה ראשי עיריות ירושלים, תל אביב וחיפה (או חבר אחת ממועצות העירייה בערים אלה) וראש ראשות מקומית אחרת אשר חברותו אושרה על ידי שר הפנים. כמו כן, על פי תקנה 49 ימונה יושב ראש דירקטוריון מפעל הפיס על ידי ראש הממשלה ואילו חברי הדירקטוריון מתמנים על ידי מועצות עיריות ירושלים, תל אביב-יפו וחיפה, מרכז השלטון המקומי, ארגון המועצות האזוריות, שר האוצר, שר הפנים וראש הממשלה (לפירוט תנאי מינוי חברי הדירקטוריון במפעל הפיס ראו תקנה 33(א) לתקנון ההתאגדות. להרחבה בדבר מבנה מפעל הפיס ראו את פסקי דינם המקיפים של בית הדין האזורי לעבודה בע"ב 300851/98 מפעל הפיס נ' גדעון גדות (טרם פורסם, ניתן ביום 23.10.2003) ובית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1046/04 רחל גואטה נ' מפעל הפיס (טרם פורסם, ניתן ביום 7.8.05). ראה גם את בג"צ 126/84 נתן גלבוע נ' מפעל הפיס, פ"ד לט(4) 68 בעניין סמכותו העניינית של בג"ץ לדון בעתירה שהוגשה, בין היתר, נגד מפעל הפיס).

 

5.        טיעוני המערער נוגעים לשני נדבכים נפרדים על בסיסם מבקש הוא להגיע לתוצאה המיוחלת מבחינתו. הנדבך הראשון עניינו בנורמות שמקורן במשפט הפרטי. קרי, הדיון במסגרת נדבך זה מתנקז לשאלה, האם התנהלות המשיב מהווה הפרתו של החוזה שנכרת בין הצדדים (כאמור בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970) או שימוש בזכויות המוקנות לו מכוחו שלא בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: החוק)). הנדבך השני, שחשיבותו המעשית תלויה במידה רבה בתוצאות ניתוח מערכת היחסים ההסכמית שחלה על הצדדים, נוגע לסוגית תחולתן של חובות שמקורן במשפט הציבורי על פעילות המשיב. שני נדבכים אלו הם המהווים את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו ולהם אדרש להלן.

 

החוזה בו התקשרו הצדדים

 

5.        כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין חולק כי בין הצדדים נכרת חוזה מחייב שסעיפיו מפורטים בתוכנית ההגרלה, אשר פורסמה בילקוט הפרסומים 5031 ביום 12.11.2001. על פי האמור בתוכנית, קיבול הצעתו של המערער השתכלל עם הדפסת כרטיס ההשתתפות המכיל את נתוני העסקה, כאמור בסעיף 4(ג) לתוכנית. יחד עם זאת, כפי שהציג את הדברים בית המשפט המחוזי, בכך אין כדי לתת מענה לשאלה, האם פטור מפעל הפיס מלשלם את כספי הזכייה למשתתף אשר אין בחזקתו כרטיס השתתפות.

 

6.        עיון בתוכנית ההגרלה מביא למסקנה, כי לאורכה ולרוחבה נשמר העיקרון לפיו, המחזיק בכרטיס ההשתתפות, והוא בלבד, רשאי לקבל לידיו את כספי הזכייה בהגרלה. סעיף 25 לתוכנית, אשר כותרתו "תשלום הפרסים", קובע כדלקמן:

 

"הציג מוכ"ז למשלם מורשה כרטיס השתתפות המזכה בפרס שנכלל בקובץ הזכיות ("כרטיס זוכה"), ישולם הפרס לידי המוכ"ז של אותו כרטיס..."

 

           הגדרתו של מוכ"ז קבועה בסעיף 1 לתוכנית ההגרלה:

 

"המחזיק בפועל של כרטיס השתתפות להגרלה זו, בין שהוא זכאי להחזיק בכרטיס ובין אם לאו"

          

           בסעיף 27(א) לתוכנית, אשר כותרתו "אופן תשלום הזכיות וזיהוי מקבל התשלום" נקבעו התנאים לקבלת הפרס בהגרלה:

 

"לצורך קבלת מנת הפרס, ימסור המוכ"ז את הכרטיס הזוכה לידי המשלם המורשה, והוא יכניס את הכרטיס הזוכה לתוך המסוף לצורך הנפקת "אישור זכיה". הונפק אישור הזכיה כאמור, ישלם המשלם המורשה למוכ"ז את סכום מנות הפרס בהן זכה".

 

           הדברים מקבלים משנה תוקף לאור ניסוחו הברור והחד משמעי של הוראת סעיף 30(א) לתוכנית אשר קובעת כדלקמן:

 

הזכות לקבל או לדרוש מהמפעל, או ממשלם מורשה אחר, מנת פרס ו/או כל תשלום אחר ו/או בירור או בדיקה לפי תכנית זו, בגין כרטיס כלשהו, נתונה אך ורק למוכ"ז המחזיק בפועל באותו כרטיס), ולא לשום אדם אחר, ואין נפקא מינה אם יש או אין לאותו מוכ"ז גם הזכות לבעלות או לחזקה לגבי אותו כרטיס" (ההדגשה אינה במקור – ע.א.).

 

           הנה כי כן, מנסחי תוכנית ההגרלה עשו כל שביכולתם כדי לעגן בתוכנית את העיקרון לפיו, המוכ"ז, הוא ואין בלתו, זכאי לקבל לידיו את מנת הפרס בה זכה, אף אם הוא אינו בעל הזכויות הקנייניות בכרטיס. החזקת הכרטיס היא התנאי הקבוע בחוזה שנכרת בין הצדדים כאמור ואם לא יימסר כרטיס ההשתתפות לידי מפעל הפיס לא יחויב זה האחרון להעביר את כספיי זכייתו של המשתתף.

 

7.        ניסוח תוכנית ההגרלה באופן זה אינו מקרי. הוראות תוכנית דומה נבחנו בעבר על ידי בית משפט זה. בע"א 251/64 הנ"ל נדרש בית המשפט לטענת משתתף בהגרלה אשר טען שאיגרת ההגרלה שהייתה ברשותו (הדומה במהותה לכרטיס השתתפות, כהגדרתו בתוכנית ההגרלה הרלוונטית בענייננו), נגנבה מספר ימים עובר לעריכת ההגרלה. הוא דיווח למשטרה על אירוע הגניבה ומסר את מספר הכרטיס שרשם בפנקסו ואכן, כמעשה שטן, הכרטיס שנגנב הוכרז ככרטיס הזוכה, אך משזה לא היה מצוי בידו של המשתתף סירב מפעל הפיס להעביר לידיו את מנת הפרס. בפסק הדין עמד כב' השופט א' ויתקון על ההיגיון העומד בבסיס מדיניותו של מפעל הפיס בהקשר זה:

 

"התנאי שעליו מסתמך המשיב, הוא כשלעצמו סביר בעיני, וכמעט הייתי אומר שהוא מובן מאליו...לדעתי, טבעי הדבר שהמוסד המפיץ איגרות פיס רוצה להיות פטור מכל דרישה וחקירה בנוגע לשאלה מי ומי הזכאים לפי מסמך כזה. לדידיה – המחזיק בנייר הוא בעל הזכות: החזקה מגלמת את הזכות, ואין האחת בלי השניה" (ע"א 251/64 הנ"ל, בעמ' 293).

 

8.        בא כוח המערער משליך את יהבו על הוראת סעיף 31 לתוכנית ההגרלה הקובעת כך:

 

"המפעל או משלם מורשה לא יהיה חייב לשלם פרס כלשהו בגין כרטיס השתתפות זוכה כלשהו, אם הכרטיס שבגינו נדרש התשלום לא ימסר בפועל לידי המשלם המורשה או אם אותו כרטיס אבד, הושמד, הושחת, התקלקל, נקרע, הוכתם, נגזר נוקב או מכל סיבה אחרת שבגללה נתוני העסקה או שהסימון בכרטיס ההשתתפות, טושטשו או שאינם ברורים די צרכם באופן שלא ניתן לקבוע בוודאות מהם נתוני הזיהוי ו/או הפרס ו/או סכומו, הכל לפי הענין, להנחת דעתו של המשלם המורשה ו/או המפעל" (ההדגשה אינה במקור – ע.א.).

 

           כאמור, על פי הנטען, סעיף 31 לתוכנית הוא הסעיף לאורו על בית המשפט לבחון את הסוגיה שבפניו. המשיב הותיר לעצמו שיקול דעת בבוחנו האם להעניק את מנת הפרס למשתתף שאין בידו כרטיס השתתפות או שכרטיס זה נפגם באופן כזה או אחר, כפי שמצוין בסעיף.

 

           דינה של טענה זו להידחות, ככל שהדברים נוגעים להפרת החוזה על ידי המשיב. פרשנותה של תניה חוזית אינה נעשית כשזו עומדת באופן עצמאי, מבודדת מיתר הטקסט החוזי. התניה החוזית הנה חלק ממארג חוזי שלם שבו סעיפים רבים העוסקים במגוון נושאים הרלוונטיים לצדדים ובהתאם לכך, הליך פרשנותה אינו פוסח על בחינת לשון תניות אחרות בחוזה והתכלית העומדת בבסיסו (ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 567; א' ברק, פרשנות במשפט (כרך רביעי, פרשנות החוזה) 451 (2001) והאסמכתאות המובאות שם). 

 

           לנוכח האמור, פרשנותו של סעיף 31 לתוכנית אינה נעשית כשעיני הפרשן נשואות אך להוראות סעיף זה, אלא יש, לדעתי, לבחון את לשונו ותכליתו כחלק בלתי נפרד מכלל ההוראות המנויות בתוכנית ההגרלה. כפי שצוין, במסגרת תוכנית ההגרלה חוזר העיקרון הבסיסי לפיו, המשיב לא יכבד זכייתו של משתתף אשר לא יציג כרטיס השתתפות וימסור אותו לידי מפעל הפיס. לפיכך, דומני שהתכלית בבסיס הותרת שיקול דעת מעין זה ברשות המשיב עניינה במקרים בהם הציג משתתף הטוען לזכייה כרטיס השתתפות אך בזה נפל פגם כלשהו כאמור בסעיף. במקרים כגון דא, תכלית הסעיף היא להקנות שיקול דעת למפעל הפיס שלא לשלם את מנת הפרס, על אף שבידו של הטוען לפרס מצוי כרטיס השתתפות ולכן האמור בסעיפים 25, 27(א) ו – 30(א) לתוכנית ההגרלה אינו חל על מקרים אלה. כל פרשנות אחרת שתינתן לאמור בסעיף 31 הנ"ל תעמוד בניגוד מוחלט לתכלית החוזה, ככל שעניינה בתשלום פרסים לזוכים, ואינה עולה בקנה אחד עם הגיונם של דברים.

 

9.        בעמדה דומה נקטו בתי המשפט השונים בארה"ב במקרים בהם הובאו בפניהם תביעות דומות של משתתפים בהגרלות לוטו שונות אשר טענו לזכייה בהגרלה,אך לא היה בידם להציג את כרטיס ההגרלה הזוכה. ההיגיון שעמד בבסיס הדברים דומה במידה רבה לזה עליו נשען פסק דינו של בית משפט זה בע"א 251/64 הנ"ל:

 

"By restricting payment of prize money to "holders of winning tickets" the clear legislative purpose was to keep the administrative machinery geared for the payment of winnings as simple and as efficient as possible. That machinery was not to become bogged down in the resolution of claims, conflicting or otherwise, in the event of misplaced, lost or destroyed tickets" (John Karafa v. New Jersey State Lottery Commission, 129, N.J. Super. 499).

 

 

           בפרשת Jackson נידונה הוראת החוק שנחקקה במדינת אינדיאנה (IND. CODE § 4-30-11-4 (1991 Supp.)) לפיה, מפעיל הגרלות לוטו רשאי שלא לשלם את כספי הזכייה ("A prize may not be paid" – כלשון הסעיף) במידה וכרטיס הזוכה לא נמסר לידי האחרון (Junior Jackson v. Indiana State Lottery Commission, 585 N.E.2d 276 (1992)). במקרה זה התובע טען כי כרטיס גירוד אותו רכש, ומכוחו אף זכה בפרס של 50,000 דולר, נשכח על ידו בכיס חולצתו ונפגם באופן ממשי לאחר שחולצתו כובסה. את שאריות הכרטיס אשר שרדו את תהליך הכביסה שלח התובע באמצעות הדואר לועדת הלוטו המדינתית, אשר אמונה על עריכת ההגרלה בה השתתף, אולם הכרטיס לא הגיע ליעדו. אחד הטיעונים שהועלו על ידי בא כוח התובע דשם היה זהה לזה הנטען על ידי בא כוח המערער במקרה דנן. לטענתו, היות והסעיף נוקט בלשון "רשאי", על הנתבעת, ועדת הלוטו, להפעיל שיקול דעת בבואה להכריע בבקשת המשתתף להעביר לידיו את כספי הזכייה, על אף שאין באפשרותו להציג בפניה את הכרטיס הזוכה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו ששיקול הדעת מסור למשיבה ולה פררוגטיבה להפעילו כראות עיניה.

 

           במקרה אחר שנדון על ידי בית המשפט העליון במדינת קנזאס (Orrin J. Fowles v. the State of Kansas State Lottery, 254 kan. 557; 867 p.2d 357), משתתף בהגרלה, אשר כרטיסו אבד, טען כי רכש את כרטיס ההגרלה במקום מסוים שלימים נסתבר שאכן, אחד מהכרטיסים הזוכים בהגרלה הרלוונטית נרכש במקום זה. כמו כן, אף אחד מהמשתתפים בהגרלה זו לא הגיע לדרוש את כספי הפרס מכוח הכרטיס הנ"ל. אף על פי כן, בית המשפט סירב לקבל את תביעתו של המשתתף לתשלום מנת הפרס, בנמקו שעל פי דבר החקיקה הרלוונטי מותנית קבלת כספי הזכייה בהצגת הכרטיס הזוכה. בית המשפט חזר על עמדת בתי המשפט האמריקאיים אשר נדרשו לסוגיה לפיה, "מחזיק" הכרטיס הנו מי שהכרטיס הזוכה מצוי בחזקתו במובן הפיסי בעת בקשתו להעביר לידיו את מנת הפרס (ראו גם: Nina G. Miller v. State of Florida, Department of Lottery, 638 So. 2d 172 John ;Karafa , שם בעמוד 506 והאסמכתאות המובאות שם). משתתף אשר אין באפשרותו להציג כרטיס השתתפות זוכה, כך נקבע, לא יוכל ליהנות ממנת הפרס. יחד עם זאת ציין בית המשפט, כי לעורכת ההגרלות מוקנה שיקול דעת האם לשלם את כספי הזכייה למשתתף שאין ברשותו כרטיס זכייה ובנסיבות המקרה דנן, החלטת המשיבה, שלא לשלם את מנת הפרס לתובע, אינה שרירותית ולא נפל בה פגם.

 

           עמדתם העקרונית של בתי המשפט השונים אשר נדרשו לסוגיה נסדקה, במידת מה, בפסק דינו של בית המשפט העליון של מדינת מישיגן בפרשת Ramirez (Ramirez v. Bureau of State Lottery, 439 Mich. 858). במקרה זה נקבע על ידי הערכאה הדיונית שנדרשה לעניין, כי הראיות השונות שהובאו בפני בית המשפט מצביעות על כך שהתובע הנו אכן הזוכה בפרס כספי בסך 1.5 מליון דולר. דעת הרוב בבית המשפט העליון דחתה את ערעורו של Ramirez מבלי ששופטי הרוב נדרשו לגופם של דברים. לעומת זאת, בדעת המיעוט שנפסקה מפי השופט Charles L. Levin נתקבלו טענות המערער. לגישת שופט המיעוט, אין זה סביר להתעלם מהראיות הרבות המצביעות  על זכייתו של משתתף בהגרלה וטענותיו של משתתף אשר אין בידו כרטיס זוכה מחייבות את בדיקתן. היות ובחינת טענות כגון דא עלולה להביא להקצאת משאבים רבים מצד הגוף אשר אמון על ניהול ההגרלות, הועלתה הצעה לפיה יוקם מנגנון מסוים לפיו, במקרים אלה יוטלו עלויות בדיקת טענותיו של המשתתף הטוען לזכייה עליו. כן צוין על ידי שופט המיעוט, כי אין כל חשש מפני תביעה נוספת שתוגש על ידי אדם אחר אשר הכרטיס הזוכה התגלגל לידיו שכן, משתתף אשר זוכה בהגרלה זו מוגבל להציג את דרישתו לתשלום מנת הפרס בה זכה לא יאוחר מאשר בחלוף שנה אחת מיום עריכת ההגרלה.

 

           הגיונה של עמדה זו נאה בעיני ומבלי להקדים את המאוחר, אף אני סבורה כי יתכנו מקרים בהם יחויב מפעל הפיס לשלם את מנת הפרס למשתתף בהגרלה, על אף שכרטיס ההשתתפות אותו רכש אבד או הושמד. במה דברים אמורים?

 

10.      כפי שצוין, בסירובו של המשיב, לשלם את כספי הזכייה למערער, כשלעצמו, אין משום הפרת חיוב מחיובי החוזה שנכרת בין הצדדים. מכאן, המקור הנורמטיבי על בסיסו עשויה לצלוח דרכו של המשיב, ככל שעסקינן במערכת היחסים בין הצדדים במסגרת הדין הפרטי, טמון בחובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: החוק). טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע שעמידתו של המשיב על זכותו החוזית אינה מהווה הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 39 לחוק, שכן לא נלוותה לזו נקיטת "דרכי עורמה ותחבולה להכשלת הצד שכנגד".

 

           כשלעצמי, איני שותפה למסקנה זו ולטעמי, בנסיבות המקרה דנן, סירובו של המשיב אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב.

 

11.      עיקרון תום הלב מורכב על כלל הוראות החוזה וממלא בהן תוכן (מ' מאוטנר, "תום לב ותנאים מכללא", בתוך ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים (כרך ג') 313, 330). הגדרתו של מונח זה אינה קלה בשל אופיו המיוחד של עיקרון תום הלב אשר אינו תחום ומוגדר על ידי המחוקק ואין הוא כולל פירוט המבחין בין אורחות התנהגות מותרות ואסורות (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה-2005) 103). מטיבו, עיקרון תום הלב הנו עיקרון המגלם עקרונות מוסריים המוחלים מכוח הדין על יחסי הצדדים (שלו, שם בעמ' 97), כלל משפטי שאין בו תוכן מוגדר וברור, אלא בידי בית המשפט לצקת בו תוכן ולקבוע האם נקיטת פעולה מסוימת מהווה חריגה מהכלל, או שמא אינה עומדת בניגוד אליו. כך בכל הנוגע ליישומו בענפי המשפט השונים בכלל וכך בכל הנוגע לדיני החוזים בפרט.

 

           החלת עיקרון תום הלב על ידי בית משפט זה באה לידי ביטוי במגוון הקשרים, כאשר ענייננו נוגע לסוגיית עמידתו של צד לחוזה על זכויות המוקנות לו מכוחו של החוזה. בהקשר זה, נטען על ידי בא כוח המערער, תוך הפנייתנו לנוסח סעיף 31 לתוכנית ההגרלה, כי בנסיבות המקרה דנן, היאחזותו של המשיב בהוראות החוזיות, המאפשרות שלא להעביר את כספי הזכייה למשתתף שאינו מחזיק בכרטיס השתתפות, מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב.

 

12.      אכן, לא בנקל יתערב בית המשפט בבחירת צד לחוזה לעמוד על זכותו החוזית. החוזה הנו מכשיר משפטי המאפשר לצדדים לחלק ביניהם סיכונים כלכליים, וזאת על בסיס רצונם החופשי. התערבותו של בית המשפט במערכת הזכויות הקבועות בחוזה עומדת, במידת מה, בניגוד לעיקרון חופש החוזים ועלולה לכרסם בוודאות המשפטית עליה מסתמכים הצדדים לאור סעיפי החוזה שכמוהו כיצירת מערכת דינים "פרטית". אשר על כן, ראוי כי בית המשפט יידרש לשימוש בעיקרון תום הלב בכלל, ובפן הרלוונטי לעניין הנדון בפרט, במשורה ובריסון. השימוש בכלי משפטי רב עוצמה זה ראוי לו שיישמר "לפתרון מצבים קשים" (מ' דויטש, "תום לב בשימוש בזכויות – "קווים אדומים" לתחולת העיקרון? עיוני משפט יח (התשנ"ד-1993) 261, 263) ו"ראוי כי איש המשפט יידרש לעילת-תשתית זו רק בהיעדרן של עילות ספציפיות ולאחר בחינה מדוקדקת של עילות חלופיות מוכרות. לו אחרת אמרנו, חוששני שהיינו גולשים חיש-קל לפסיקה "מן הצדק" בלבד, ותחזית זו לא תרנין לב" (ע"א 2299/99 אברהם שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213).

 

           עמדתי היא כי בפנינו אחד מאותם מקרים קשים המצדיקים את התערבותנו מכוח עיקרון תום הלב.

 

13.      בעבר הובעה העמדה, שביטוי לה ניתן למצוא גם בפסק דינו של בית המשפט בפרשת מנחם שלום, כי עמידתו של צד לחוזה על זכות המוקנית לו מכוח הדין אינה מהווה הפרה של עיקרון תום הלב אם לא נילווה לה דבר מה נוסף בדמות הכשלתו של הצד השני לחוזה באמצעות תחבולה או נקיטה בדרך עורמה:

 

"אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה [צד לחוזה – ע.א.] מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב" (ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812).

 

 

           בית משפט זה חזר על אמת מידה זו, אותה יש המכנים "הכלל האקטיבי" היות ולפיה על הטוען להפרתה של חובת תום הלב להצביע על מעשה אקטיבי פסול בו נקט הצד השני לחוזה (כלשונו של פרופ' מ' דויטש, שם בעמ' 269), במקרים נוספים (ע"א    18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, 268; ע"א 2825/97 מוחמד אבו זייד נ' ברוך מקל, פ"ד נג(1) 402, 413; ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות, פ"ד מה(4), 817; שלו, שם בעמ' 110; מאוטנר, שם בעמ' 351 והאסמכתאות המובאות שם). יחד עם זאת, יאמר כבר עתה, אמת מידה זו שתכליתה הבחנה בין עמידה לגיטימית על זכות חוזית ובין כזו שאינה לגיטימית, לא נשמרה בפסיקת בית משפט זה בכל המקרים בהם עלתה סוגיה זו על הפרק (ראו: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד, פ"ד מה(5) 661; ע"א 6276/95 הנ"ל בעמ' 568; מ' דויטש, שם בעמ' 261;  מאוטנר, שם בעמ' 351).

 

           מכל מקום, אין חולק כי "אחד מתפקידיו של עקרון תום הלב הוא לרכך את נוקשותו של הקשר החוזי, על רקע הנסיבות המיוחדות שנוצרו לגבי קשר זה" (ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 433, 453) והדברים אינם שונים במהותם מקום ש"הנוקשות החוזית" אינה באה לידי ביטוי דרך נקיטת מעשה אקטיבי על ידי אחד הצדדים לחוזה. ברוח זו, השאלה העומדת בפנינו הנה, האם מערכת הנסיבות במקרה דנן מצדיקה את "ריכוך נוקשותו" של ההסדר החוזי בו התקשרו הצדדים. על שאלה זו אני סבורה שיש לענות בחיוב.

 

           אני מתקשה לקבל את עמדת המשיב לפיה, מכוח הוראות תוכנית ההגרלה כל אימת שלא יציג משתתף בהגרלה את כרטיס ההשתתפות יהיה המשיב פטור מתשלום כספי הזכייה. ראשית, אני סבורה שהחובה לנהוג בתום לב מחייבת את מפעל הפיס לבחון, בשלב הראשון, את טענותיו של מי שמבקש לקבל לידיו כספי זכייה בהגרלה, אך פגם כזה או אחר מאפשר למפעל הפיס שלא לשלם את כספי הזכייה לנוכח ההסדר החוזי לו כפופה ההגרלה. בחינה זו אינה מהווה סוף פסוק ופשיטא שאם היא מלמדת על כך שטענותיו של הטוען לזכייה בהגרלה הנן בחזקת טענות בעלמא, בדין יסרב מפעל הפיס להיעתר לבקשת המשתתף. כך מצד אחד. מן הצד השני, דומני שאין להשלים עם מקרה בו בחינת טענותיו של פלוני כי הוא הזוכה מביאה למסקנה שקיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שאכן טענותיו מבוססות. במצב דברים זה, עמידתו של מפעל הפיס על זכויותיו החוזיות לא תוכל לשיטתי לעמוד במבחן משפטי. בעניין זה איני רואה להבחין בין מקרה בו הוראת החוזה המסדיר את זכויות הצדדים בהגרלה קובעת באופן חד משמעי, כי זוכה אשר אינו מחזיק בכרטיס השתתפות לא יוכל לקבל לידיו כספים מידי מפעל הפיס או אם הוראת הסעיף הרלוונטי מותירה מתחם שיקול דעת כלשהו למפעל הפיס, כפי שטוען המערער ביחס להוראת סעיף 31 הנ"ל. בכל אחד מהמקרים כפופה התניה החוזית להוראת סעיף 39 המחילה את עיקרון תום הלב ובחינת הדברים תיעשה על פי המהות שבבסיס העניין ולא ניסוחה הלשוני של הוראת הסעיף, וזאת לאור היקף התפרשותו של עיקרון תום הלב:

 

"הוראה זו [הוראת סעיף 12 לחוק – א.ע.]  - יחד עם אחותה הבכירה בדבר קיום בתום לב של חיוב הנובע מחוזה (ראו סעיף 39 לחוק, והרחבת החובה בסעיף 61(ב) לחוק) - מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי בכלל, ובמשפט הפרטי בפרט. היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ "ד מז(702 (4, 708). היא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט (ע"א 391/80 לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(264 ,237 (2). היא מציבה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(834 ,828 (1). היא אינה מעמידה דרישת "חסידות" גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם – אדם" (כב' הנשיא א' ברק בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה, פ"ד נו(3) 289).

 

 

           אכן, חובת תום הלב מחייבת כל אחד מהצדדים לחוזה לנהוג ביושר, הגינות ומוסר, תוך הגשמת ציפיותיו הסבירות של הצד השני לחוזה אשר ניצב מולו. מידת תום הלב אינה מידה של חסד ולא של "חסידות" (כלשונו של כב' הנשיא). אין עניינה באלטרואיזם או בביטול חשיבות מאוויו של האחד על חשבון אלה של השני. כל תכליתה, אם נבקש למצות בקצרה, הנה ליצור בסיס משפטי-נורמטיבי המחייב את הצדדים לנהוג אחד בשני באותו האופן בו היו מצפים ורוצים שאחרים ינהגו כלפיהם. עמדתי היא שסירובו של המשיב להעביר את מנת הפרס לידי המערער, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפנינו, והיאחזותו בקרנות מזבח ההסדר החוזי המאפשר למשיב שלא לעשות כן, כך לגישתו, מהווה הפרה של החיוב לנהוג בתום לב.

 

מהכלל אל הפרט

 

           כשלעצמי, אני סבורה שיש ליתן את מלוא כובד המשקל לקביעות שבעובדה של בית המשפט המחוזי לפיהן, המערער אכן רכש את אחד הכרטיסים הזוכים בהגרלה. אכן, על אף שאין כל ראייה ישירה לכך שהמערער רכש את הכרטיס הזוכה, התשתית הראייתית הכוללת מעידה על כך שקיימת הסתברות גבוהה שאלו הם פני הדברים. המערער נהג לרכוש דרך קבע כרטיסי הגרלה מידי הזכיין קורם בנתיבות, וכך גם עשה הפעם. בידיו של המערער טופס משחק בעל מספר סידורי זהה לזה המופיע על הכרטיס הזוכה והוא פנה מייד עם פרסום תוצאות ההגרלה לזכיין ולרשויות מפעל הפיס האמונות על חלוקת הפרסים. אף המשיב עצמו אינו חולק על כך שהכרטיס הזוכה, שמספרו הסידורי זהה לזה המופיע על טופס המשחק שבידי המערער, נרכש על ידי מאן דהוא ממר קורם בנתיבות (אלא שלטענתו לא ניתן בהכרח לייחס את רכישת כרטיס זה למערער). כמו כן, עולה שבהגרלת היובל זכו 12 משתתפים מתוכם הגיעו לדרוש את כספי הזכייה רק 11 משתתפים שאחזו בכרטיס השתתפות זוכה, מה שמלמד שמשתתף אחד בלבד אשר רכש כרטיס השתתפות זוכה (כרטיס שנרכש, כאמור, בדוכנו של הזכיין קורם בנתיבות), לא הגיע לקבל את מנת הפרס שנותרה בידי המשיב מאז נערכה ההגרלה ועד היום - כארבע שנים מאוחר יותר. בנסיבות אלו בהן בחינת טענות המערער מובילה למסקנה שהוא אכן רכש את אחד הכרטיסים הזוכים והשמידם בשגגה, איני רואה כיצד זה ניתן למנוע ממנו לקבל את מנת הפרס.

 

           אין בדברים אלו כדי להביא לכלל מסקנה שזו התוצאה הצפויה כל אימת שפלוני יטען לזכייה בפרס ולא יחזיק בידיו כרטיס השתתפות המהווה תנאי הכרחי לתשלום הזכייה על פי החוזה בו התקשרו הצדדים. ההתערבות בהחלטת המשיב נגזרת מהתשתית הראייתית המצביעה בבירור על כך שהמערער הוא אחד הזוכים בהגרלת היובל. תשתית זו היא העומדת בבסיס החלטתי ולא בנקל הגעתי אליה. על מנת שתצלח דרכו של הטוען לזכייה עליו להצביע על תשתית עובדתית איתנה המעידה על זכייתו, תשתית ראייתית המבססת את המסקנה, כי ההסתברות שהטוען לזכייה אינו עושה כן ביושר נמוכה ביותר. יוער, כי אין עסקינן בהקשר זה בנטל ההוכחה הנדרש על פי מאזן ההסתברויות. רוצה לומר, היות שההסדר החוזי בין הצדדים מטיל את הסיכון לאובדן הכרטיס על המשתתף בהגרלה, הרי שלא יהיה די בכך, מבחינתו של משתתף אשר הכרטיס הזוכה אינו בידו, להוכיח בהתאם למאזן ההסתברויות כי אכן רכש את הכרטיס הזוכה. העמדה כי מפעל הפיס נהג שלא בתום לב בהסתמכו על ההסדר החוזי החל על הצדדים, נעוצה במסקנתי שטענת המערער הוכחה במידת הוכחה גבוהה במיוחד, וזאת אף בשים לב לנסיבות המקרה ובהתאם ל"מהותו וחומרתו של הנושא" (ע"א 475/81 יעקב זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 606). לפיכך, קביעת בית המשפט, המבוססת על מאזן ההסתברויות, לפיה המערער אכן רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה והשמידו בתום לב, כשלעצמה, אין משמעה שמפעל הפיס נהג שלא בתום לב. נסיבות המקרה שבפנינו מצביעות על כך שאכן, המערער הוכיח טענותיו במידה גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי, ועל כך מושתתת עמדתי לפיה, התנהלות המשיב והסתמכותו על ההוראות הרלוונטיות של תוכנית ההגרלה, בנסיבות כפי שפורטו והובאו לידיעתו בהזדמנות הראשונה, אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב.

 

14.      הדברים מקבלים משנה תוקף היות ותוכנית ההגרלה הנה חוזה אחיד (כהגדרתו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982), אשר מנוסח על ידי צד אחד לחוזה (ראה עמדת כב' השופט א' ויתקון בע"א 604/69 יפה גרין נ' מפעל הפיס, פ"ד כה(1) 401. לעמדה שונה ראה שם את פסק דינו של כב' השופט צ' ברנזון). כמו כן, מעבר להיותה חוזה אחיד, תוכנית ההגרלה אינה מובאת בפני הרוכש את כרטיסי ההגרלה עובר להתקשרותו בהסכם ההגרלה, אלא על גבם של כרטיס ההשתתפות וטופס המשחק מופנה הרוכש להוראות התוכנית. סביר שמרבית רוכשי ההגרלה אינם מעיינים כלל בהוראות תוכנית ההגרלה. בנסיבות אלו, על אף שהמערער אינו חולק כי הוראות תוכנית ההגרלה תקפות וחלות על יחסיהם החוזיים של הצדדים, יש לדרוש הקפדה יתירה מצד המשיב על עיקרון תום הלב ללא יוצא מן הכלל, לרבות בכל הנוגע להפעלת הזכויות המוקנות לו מכוחן של הוראות תוכנית ההגרלה.

 

15.      אשר לטענות המשיב הנוגעות לקשיים המוסדיים בהם פעילותו צפויה להיתקל, במידה ותתקבל עמדת המערער. דומה שהחשש המרכזי, והמוצדק במידת מה, נוגע להתמודדות מפעל הפיס עם טענות משתתפים בהגרלות המנוהלות על ידו, אשר יטענו כי זכו בהגרלה כזו או אחרת, כשאין בידם אסמכתא המאששת את טענתם. אני מודעת לקושי הטמון בהליך בדיקת טענות אלו ועם זאת איני מוצאת שיש בכך כדי להטות את הכף. ראשית, למיטב הבנתי, ההגרלה בה עסקינן הנה ייחודית במובן זה שמעורבים בה שני כרטיסים שונים, כפי שעמדתי על הדברים ברישא. לפיכך, במרבית ההגרלות שמנהל המשיב לא צפוי לחזור על עצמו מקרה בו מחזיק המשתתף כרטיס נוסף על זה שאמור היה להציג על מנת לזכות בפרס. לכל היותר עשוי פלוני לטעון כי החזיק בידיו כרטיס השתתפות ובו המספרים הזוכים אך זה הושמד, אבד, נגנב או כל חלופה אחרת בגינה יצא הכרטיס מחזקתו. בנסיבות אלו, נסיבות אשר עמדו בפני בית המשפט במסגרת ע"א 251/64, נחלשת באופן משמעותי התשתית הראייתית התומכת בגרסתו של אותו פלוני, כי אכן החזיק כרטיס כלשהו בידיו. המקרה שבפנינו שונה במובן זה שהגרלת היובל נערכה באמצעות שני כרטיסים שונים, כאשר על שניהם מספר סידורי זהה. ייחודיותו של המקרה שבפנינו בהקשר זה, מפחיתה באופן משמעותי את החשש מפני פריצת הסכרים והצפת שערי מפעל הפיס בטענות סרק. בכך אינני שוללת את האפשרות כי תתכנה נסיבות יוצאות דופן בהן יחויב המשיב לשלם מנת פרס במקרה בו ההשתתפות בהגרלה נעשתה באמצעות כרטיס אחד, אך הטוען לזכייה אינו יכול להציגו בפני הגורמים הרלוונטיים אצל המשיב, אולם אין להתעלם מכך שבמקרה זה יצטרך הטוען לזכייה להרים נטל  ראייתי כבד ביותר על מנת להוכיח שאכן הכרטיס שהיה ברשותו הנו אחד מהכרטיסים הזוכים בהגרלה זו.

 

           קושי שני עליו מצביע המשיב נוגע לחיובו לשלם את מנת הפרס לכל מי שאוחז בידיו כרטיס השתתפות זוכה. רוצה לומר, אם ישלם המשיב את מנת הפרס לידי אדם שאינו מחזיק בכרטיס ההשתתפות, הרי שבכך הוא חושף עצמו לסיכון שבעתיד יופיע לפתע אדם אחר המחזיק בכרטיס ההשתתפות (אותו הכרטיס שאבד לכאורה לפונה הראשון), דבר שיאלץ את מפעל הפיס לשלם בכפל את כספי הזכייה. דומה כי אין להפריז במשקל שיש ליתן לחשש זה. זאת על שום מה? בהגרלה שעניינה מונח בפנינו קבע המשיב בסעיף 28 לתוכנית ההגרלה, כי הזוכה בפרס מוגבל לדרוש זכייתו במשך שישה חודשים בלבד מיום עריכתה. לא דרש הזוכה את דמי הזכייה בפרק זמן זה, תחולט מנת הפרס לטובת מפעל הפיס. שימוש במנגנון זה עשוי לשמש כמגן למשיב מפני תשלום בכפל בנסיבות המתוארות. כלומר, על מנת להגן על עצמו מפני תשלום בכפל אין מניעה שהמשיב יבחר לעכב את העברת כספי הזכייה למשתתף אשר אין בחזקתו כרטיס השתתפות כנדרש עד לאחר שיחלוף פרק זמן זה. ממילא, אם אכן כך ייעשה במקרים בהם נחוץ הדבר, אף אם יציג אדם אחר בפני המשיב כרטיס השתתפות בתום תקופה זו (שישה חודשים במקרה דנן), יהיה המשיב פטור מתשלום מנת הפרס.

 

           סיכומם של דברים, בנסיבות אלה עמדתי היא שהיזקקותו של המשיב לסעיפי תוכנית ההגרלה מכוחם אינו חייב בתשלום כספי הפרס למערער, בנסיבות דלעיל, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 39. אשר על כן, על המשיב לשלם למערער את מנת הפרס בה זכה.

 

יחסי הצדדים – המשפט הציבורי

 

16.      כאמור, בחינת יחסי הצדדים בראי המשפט הפרטי הנו נדבך נורמטיבי אחד מתוך שניים המתעוררים במקרה דנן. לטענת בא כוח המערער, על המשיב חלות חובות שונות מתחום המשפט הציבורי וזאת לאור אופיו הייחודי של מפעל הפיס כגוף "דו מהותי" ועל כן, כך נטען, כפוף המשיב לשורת חובות רחבות יותר מאלו המוטלות על צד לחוזה במסגרת המשפט הפרטי.

 

           אין זו הפעם הראשונה בה מועלה טיעון הנוגע לסיווגו של מפעל הפיס כגוף "דו מהותי", אך בית משפט זה טרם אמר דברו בסוגיה ונמנע מלנקוט עמדה בה (ראו: רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' אלי כהן ו-27 אח', פ"ד נז(4) 473). לנוכח עמדתי, גם במקרה דנן איני מוצאת להידרש לטענה זו באופן מקיף, אך יחד עם זאת, החשיבות שבסווגו המשפטי של המשיב, הייחודי באופיו, אני מוצאת ליתן דעתי בקצרה גם בעניין זה.

 

17.      החלת חובות שמקורן במשפט הציבורי כפופה להגדרת המשיב כגוף ציבורי או למצער, כגוף דו מהותי. בית משפט זה הכיר בעבר בגופים מסוימים כ"יצורי כלאיים" (כלשון השופט (כתוארו אז) ש' לוין בבג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ו-2 אח', פ"ד מא(2) 449, 465) או כ"גוף דו-מהותי" (כלשון המשנה לנשיא מ' אלון בע"א 249/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 490), אשר להם מאפיינים אזרחיים לצד מאפיינים ציבוריים המצדיקים החלתן של חובות מכוח הדין המנהלי עליהם.

 

           סוגיה זו של החלת חובות מתחום הדין המנהלי על גופים שאינם גופים שלטוניים אינה פשוטה, "מלאכה עדינה וקשה, אפשר לומר אפילו מסוכנת, שכן היא מאיימת על האוטונומיה של הפרט" (ע"א 3413/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, פ"ד מט(3) 196, 208). יחד עם זאת, העיקרון המנחה בעניין זה, הוא שיש לבחון כל מקרה לגופו על פי מהות האישיות המשפטית שאפיונה עומד על הפרק, וזאת על פי המהות ולא על פי הגדרה פורמאלית שאופיו ומעמדו עומדים לבחינתו של בית המשפט (ע"א 3413/93 הנ"ל, בעמ' 201). לא בנקל יכיר בית המשפט בגוף כ"דו מהותי" מקום בו עסקינן בגוף שהתאגד במסגרת המשפט הפרטי, כבענייננו (ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ' 517) ולא די בכך שהגוף ממלא תפקיד שיש לציבור עניין בו, אלא על המבקש להכפיפו למסגרת משפטית רחבה יותר מזו החלה על גופים פרטיים להוכיח "דבר מה נוסף" אשר מצדיק זאת (ע"א 3413/93 הנ"ל, בעמ' 207).

 

           בפסיקת בית משפט נזכרות אמות מידה שונות העשויות לשמש את בית המשפט בבואו להכריע בעניין סיווגה של אישיות משפטית כ"גוף דו מהותי". כך, תבחנה הסמכויות שהוקנו לגוף זה ובמיוחד, האם בינהן סמכויות שלטוניות (בג"צ 731/86 הנ"ל, בעמ' 461; ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ' 518; עע"ם 7151/04 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ (לא פורסם, ניתן ביום 14.3.2005)); מידת שליטתו של הגוף על אמצעי ייצור חיוני והספקתו לציבור (בג"צ 731/86 הנ"ל, בעמ' 462) או היותו מונופולין בתחום עיסוקו (ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ', 517); שיעור התמיכה הכספית אותה הוא מקבל מידי רשויות השלטון (עע"ם 7151/04 הנ"ל). כמו כן, יינתן משקל נכבד לתפקיד אותו ממלא הגוף המשפטי שלעניינו נדרש בית המשפט. כך, ככל שבתפקיד סטטוטורי עסקינן, כן יטה כובד המשקל אל עבר הטלת חובות שמקורן בדין המנהלי (ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ' 517).

 

18.      בחינת מעמדו של המשיב, מפעל הפיס, הובאה לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. בפסק דינו המקיף של בית הדין, אשר ניתן על ידי כב' השופטת ו' וירט-ליבנה (ע"ב 300851/98 הנ"ל), נבחנו הסכמי פרישתם של שלושה בכירים במפעל הפיס. בית הדין סקר ארוכות את התכליות שעמדו בבסיס הקמת מפעל הפיס, מבנה פעילותו וזיקתו לרשויות השלטון. בסקירתו הנרחבת עמד בית הדין על מאפייניו הייחודיים של מפעל הפיס וקבע ש"המיקום הנכון לסיווגו של מפעל הפיס הוא בתחום הציבורי – ובשים לב למבנה התאגדותו, יש לקבוע כי מדובר בגוף דו – מהותי" (ע"ב 300851 הנ"ל, בפסקה 23). יוער, כי הדברים אושרו לאחרונה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי אשר נדחה (ע"ע 1046/04 הנ"ל, פסקה 37 לפסק הדין).

 

           אכן, עמדה זו ראויה ונכונה בעיני. אף על פי שהתאגדותו של מפעל הפיס נטועה בדין הפרטי, פעילותו מתאפשרת מכוח היתר שניתן לו על ידי השלטון המרכזי, תכליותיו השונות, שעיקרן בשימוש בכספים שנאספים על ידו לשם קידום תכליות ציבוריות בדומה להקצאת כספים שנעשית ישירות על ידי רשויות השלטון, העובדה כי עסקינן בגוף שאינו מיועד למטרות רווח, תפקודו כגוף היחידי לו היתר מטעם המדינה לעריכת הגרלות מזה כיובל (אף אם אין לראות בשירות הניתן על ידו כשירות חיוני) ואופן מינוי העומדים בראשו - כל אלו מובילים למסקנה שכנקודת מוצא נכון וראוי יהיה לראות במשיב גוף "דו מהותי" הכפוף, במידה כזו או אחרת, לעקרונות המשפט המנהלי.

 

19.      סיווגו של גוף משפטי כגוף "דו-מהותי" אינה סופה של דרך, אלא תחילתה במידה רבה. על בית המשפט ליתן דעתו לסוגיות רבות אשר פתרונן אינו פשוט כלל ועיקר. כך למשל, סיווגו של גוף משפטי כ"דו מהותי" אינו פוטר את בית המשפט ליתן דעתו לשאלת היקף תחולת דיני המנהל הציבורי על גוף זה - הן מבחינת עצם תחולתן של העילות השונות המוכרות בדין המנהלי והן בכל הנוגע להיקפן ביחס לחובות המוטלות על רשויות הציבור. פסיקת בית משפט זה טרם עיצבה את אמות המידה העונות אחר השאלה, אילו הם הכללים שיחולו על גוף דו מהותי, משסווג ככזה על ידי בית המשפט, ומהם ההבדלים בהיקף החובה אותה אלו מטילים על פעילותם של גופים דו מהותיים (ראו: ע"א 3414/93 הנ"ל, בעמ' 207; ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ' 493-292; בג"צ 731/86 הנ"ל, בעמ' 461). כמו כן, סיווגה של אישיות משפטית כגוף דו מהותי, מעין ציבורי, אינו מחייב בהכרח החלה ישירה של חובות הדין המנהלי על כלל פעילותה. כך, יכול שפעילויות אחדות בהן עוסק גוף "דו מהותי" תהיינה כפופות לחובות שמקורן בדין המנהלי ואילו פעילויות אחרות תחסנה בצל דיני המשפט הפרטי ולא תהיינה כפופות למסגרת נורמטיבית כפולה (ראו: עע"ם 7151/04 הנ"ל בפסקה 22 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק; ע"א 249/91 הנ"ל, בעמ' 493; א' בנבנשתי "תחולת המשפט המינהלי על גופים פרטיים" משפט וממשל ב (תשנ"ד-1994) 33).

 

           כל אלו הנן סוגיות מורכבות ועדינות אשר ההכרעה בהן אינה קלה. סוגיות אלו ודאי היו מתעוררות במקרה העומד בפנינו, אלמלא עמדתי כי דינו של הערעור להתקבל על בסיס יחסי הצדדים במשפט הפרטי. בעמדה העקרונית, לפיה במפעל הפיס מתקיימים מאפיינים המצדיקים את סיווגו כגוף דו מהותי, אין בהכרח כדי להביא לנקיטת למסקנה, כי רצויה הכפפת כלל הפעולות הננקטות על ידי מפעל הפיס למערכת דיני המשפט הציבורי. מורכבותה של הסוגיה בעניין זה מחייבת נקיטת גישה זהירה במסגרתה תבחנה הפעולות הקונקרטיות שבנוגע אליהן מתבקשת החלת הדין המנהלי וזאת מחשש להכבדה יתירה ולא מוצדקת בדמות החלת הדין המנהלי (א' בנבנשתי, שם בעמ' 33). הניסיון להגדיר אמות מידה כלליות ומוחלטות בהקשר זה, שיישומן יסייע בפתרון הקושי המושגי והמעשי בכל אחד מהמקרים בהם הסוגיה עלולה להתעורר אינו צליח. על כן, שומה עלינו, במידה והדבר יובא להכרעת בית משפט זה, לבחון את נסיבות המקרה – בשים לב לאישיות המשפטית בה עסקינן ומהות הפעולה אשר מתבקשת הכפפתה לדין המנהלי – וזאת לאור שיקולי המדיניות המשפטית העומדת בבסיס החלת נורמות כאמור על גופים שאינם גופים שלטוניים.

 

20.      מפעל הפיס פועל בשני מישורים שאין האחד דומה לרעו. במישור הראשון, בידי מפעל הפיס היתר לנהל הגרלות מזל בתחומי מדינת ישראל (למעט הימורים על תוצאות משחקי ספורט שניהולם מסור למועצה להסדר ההימורים בספורט). כאמור, המשיב הנו מעין מונופולין בתחום זה ופועל מכוח היתר. לא זו אף זו, אלא שהמחוקק עיגן בדין הפלילי את מעמדו של המשיב באסרו על כל גורם אחר לנהל הימורים שעורך מפעל הפיס בהיתר מאת שר האוצר או מי מטעמו (סעיף 231 לחוק העונשין, התשל"ז-1973). במסגרת תפקידו זה של מפעל הפיס מתוכננות על ידו ההגרלות השונות על סוגיהן וכלליהן, מופצים טפסי ההשתתפות ברחבי הארץ, הוקמה רשת זכיינים המוכרים את שירותי המשיב לציבור הרחב, נקבעים הכללים וההסדרים השונים החלים על ההגרלות, תפעול מערכת המנויים של המפעל, הוקמה מערכת שעניינה להבטיח את תקינות ההגרלות ומנגנון האמון על חלוקת הפרסים לזוכים המאושרים.

 

           המישור השני בו פועל מפעל הפיס, לצד ניהול ההגרלות, עניינו בחלוקת הכספים אשר מתקבלים מהמשתתפים בהן. המפעל אמון על הקצאת חלק ניכר מהכספים המתקבלים בידו לרשויות מקומיות כמפורט לעיל. במסגרת זו מוקצים כספים המיועדים לתמיכה בחינוך, רווחה, תרבות ובריאות. הקצאת הכספים בהתאם לקריטריונים שונים הנקבעים על ידי המשיב.

 

           אני סבורה שראוי להבחין בין שני מישורי הפעילות. אף על פי שניהול ההגרלות החוקיות בתחומי ישראל נמסר באופן כמעט בלעדי למפעל הפיס, איני רואה בפן זה שבפעילות המשיב כמצדיק את החלת דיני המנהל הציבורי על פעילות המפעל בתחומים הנוגעים לניהול ההגרלות. כאמור, מתן היתר עריכת ההגרלות, כשלעצמו, אין בו כדי להצדיק את החלת דיני המנהל הציבורי. ניהול ההגרלות אינו מהווה הפעלת סמכות המסורה לרשות שלטונית ושליטת המשיב על ארגון וניהול ההגרלות אינו מהווה שירות חיוני והכרחי לציבור בלעדיו אין. לא כך הדבר, בהכרח, בכל הנוגע להתנהלות המשיב בדבר הקצאת הכספים לרשויות המקומיות. מפעל הפיס מציג עצמו בפרסומיו כגוף אשר תורם לפיתוח החברה והקהילה ממנה מגיעה הכנסתו וכפי שמעיד הוא על עצמו בפרסומיו, "משתתפי ההגרלות יודעים שכספם אינו יורד לטמיון, אלא חוזר כחלק מהמטרות הטובות של המפעל" (ראו למשל: יחידת הדוברות של מפעל הפיס, המפעל שמאחורי הפיס (אוגוסט 2002) 27). בכל הנוגע למימד זה שבפעולותיו של מפעל הפיס אכן, אני רואה טעם בטענה שהמפעל משמש כנאמן הציבור לכספים הנותרים בידו לאחר תשלום זכיות לזוכים בהגרלות אותן הוא מנהל. הקצאת הכספים לרשויות המקומיות שקולה להפעלת סמכות סטטוטורית של רשות שלטונית. היעלה על הדעת שהקצאת כספים תיעשה תוך הפליית רשות מקומית כזו או אחרת, או שלא על פי קריטריונים אובייקטיביים ושוויוניים הקבועים מראש? התשובה לכך היא שלילית. השימוש בכספי הציבור למטרה זו ראוי שיוכפף לדיני המנהל הציבורי והדבר נתמך בשיקולי מדיניות משפטית ראויה ורצויה. מכאן עמדתו של בית הדין לעבודה בע"ב 300851/98 הנ"ל שכן פשיטא, שהוצאות תפעולו העצמי של מפעל הפיס (לרבות הסכמי פרישה שנחתמו עם המכהנים במפעל) משפיעות על סך הכספים, כספו של הציבור הרחב, המיועדים להקצאה לשם קידום המטרות המפורטות לעיל.

 

           אני ערה לקושי ליצור הבחנה חד משמעית בין שני התחומים, הבחנה שלתוצאותיה, הן מבחינה מושגית והן מבחינה מעשית, עשויות להיות השלכות כבדות משקל. הסוגיה הנה סבוכה מטבעה, ובהתייחס למפעל הפיס מורכבת היא על אחת כמה וכמה. זאת, לאור ייחודיות מאפייניו ובשים לב לתכליותיו השונות והתפקידים אותם הוא ממלא. מכל מקום, כאמור, סוגיית סיווגו של מפעל הפיס כגוף דו מהותי, על שלל הקושיות העולות בעניין, אינה נדרשת בעניינו והדברים נאמרו כבאמרת אגב. עניין זה, קרוב לוודאי, יתברר על ידי בית המשפט בעתיד לבוא ואל לנו להקדים את המאוחר.

          

           אשר על כן, לו תישמע דעתי, דין הערעור להתקבל.

 

           המשיב ישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ש"ח.

 

                                                                                                ש ו פ ט ת

 

 

השופטת מ' נאור:

 

 

1.        אני מסכימה כי דין הערעור להתקבל. ואולם לדעתי, יש להשתית את ההכרעה על סעיף 31 לחוזה, ולא על הפרת חובת תום הלב. לטעמי, הפתרון לשאלה שהונחה לפתחנו נמצא בתוך החוזה ולא מחוצה-לו, בעקרונות הכללים של המשפט. סעיף 31 לתוכנית ההגרלה, אותו ציטטה חברתי השופטת ארבל, קובע:

 

"31. דין כרטיס שאבד, הושחת וכו'

 

המפעל או משלם מורשה לא יהיה חייב לשלם פרס כלשהו בגין כרטיס השתתפות זוכה כלשהו, אם הכרטיס שבגינו נדרש התשלום לא ימסר בפועל לידי המשלם המורשה או אם אותו כרטיס אבד, הושמד, הושחת, התקלקל, נקרע, הוכתם, נגזר נוקב או מכל סיבה אחרת שבגללה נתוני העסקה או שהסימון בכרטיס ההשתתפות, טושטשו או שאינם ברורים די צרכם באופן שלא ניתן לקבוע בוודאות מהם נתוני הזיהוי ו/או הפרס ו/או סכומו, הכל לפי הענין, להנחת דעתו של המשלם המורשה ו/או המפעל". (ההדגשות הוספו)

 

           לדעתי, סעיף זה מחייב את מפעל הפיס להפעיל שיקול דעת בשאלה אם לשלם או לא, ואין בסעיפי תוכנית ההגרלה האחרים שצוטטו על ידי חברתי השופטת ארבל כדי לפגוע במסקנה זו.

 

2.        מפעל הפיס אינו זכאי להיכנס למחלוקת בין הטוענים לזכאות, כשרק אחד מהם מחזיק פיזית בכרטיס. הוא חייב למסור את כספי הזכייה למחזיק. וכנגד חובתו זו, קיימת למחזיק זכות לקבל את כספי הזכיה. אין פירוש הדברים שאין עליו חובה להפעיל שיקול דעת במסגרת סעיף 31 לתוכנית ההגרלה. מקובל עלי שבמקרים רבים, כאשר הטענה היא שהכרטיס אבד, הפעלת שיקול הדעת צריכה להביא לדחיית הבקשה מיניה וביה. זאת, משום שלא ניתן לדעת, שמי שטוען שהכרטיס הזוכה היה בחזקתו אכן צודק בטענתו. ואולם, לא תמיד הפעלת שיקול הדעת צריכה להביא לדחיית הבקשה. טול, למשל, מקרה בו סיפרה אחת בכרטיס חוררה בטעות לצורכי תיוק, אך ניתן לדעת בוודאות, ובעזרת המחשב, שהכרטיס שהוצג הוא הוא ה"כרטיס" הזוכה, תהא אשר תהא הסיבה שחורר. הפעלת שיקול הדעת במקרה כזה ראוי שתביא להכרה בזכייה.

 

           בעניינו סירב מפעל הפיס מלכתחילה להפעיל שיקול דעת. במכתב של מזכיר החברה, עו"ד מוטי קריסטל (מיום 25.12.2001), הוזכרו הוראות שונות בתקנון לפיהן יש להציג כרטיס, והודגש כי "משלא הוצג ע"י מרשך כרטיס השתתפות מקורי זוכה ותקין אין באפשרות מפעל הפיס לשלם למרשך כל תשלום".

 

3.        המשיב טוען (ס' 63 לסכומים) כי סעיף 31 מתייחס למספר אפשרויות, ביניהן קיומו של כרטיס השתתפות פגום, קרוע, מוכתם וכדומה. אולם, לגבי העדר כרטיס השתתפות אין, לדעתו, כל מקום לפרשנות. הוא מוסיף וטוען, כי יש לקרוא את סעיף 31 יחד עם סעיפים אחרים, הקובעים כי הפרסים ניתנים לגביה רק כנגד מסירת כרטיס. גם חברתי השופטת ארבל סבורה, כי אלמלא הפרת חובת תום הלב היה הצדק עם המשיב. איני שותפה לפרשנות זו. דין כרטיס ש"אבד" (וזו הטענה בענייננו) כדין כרטיס ש"הושמד", "התקלקל" וכל כיוצא באלה. כך עולה בעליל מסעיף 31 שצוטט לעיל, הן לפי כותרתו והן לפי תוכנו המילולי.

 

4.        לחילופין טוען המשיב, כי אף אם היה מקום לפרש את סעיף 31 לתוכנית כסעיף המקנה למשיב שיקול דעת, אין לומר כי שיקול הדעת מחייב את המשיב לנהוג כך או אחרת. מכל מקום, כך נטען, מפעל הפיס פעל בהגינות, בסבירות ובדרך מקובלת. קשה לקבל גם טיעון חלופי זה. אכן, מפעל הפיס לא חייב לשלם, כשלא ניתן לקבוע בוודאות מי הזוכה; אין פירוש הדברים - כאמור - שאסור לו לשלם, באותם מקרים, שאולי אינם רבים, בהם הוא יכול לדעת מי הכרטיס הזוכה. המשיב כלל לא הפעיל שיקול דעת, לא בעקבות הפנייה אליו ולא בעקבות ההליך המשפטי. המשיב מחזיק בדיעה לפיה באין כרטיס - אין זכיה, גם אם ניתן לוודא עובדתית את זהות הזוכה. אין לקבל גישה זו. הדברים התגלגלו כך, שבהליך המשפטי נשמעו ראיות בשאלה העובדתית. בית המשפט המחוזי לא קבע אמנם פוזיטיבית, שהמערער רכש את אחד הכרטיסים הזוכים בהגרלה, אלא היה מוכן להניח שכך הוא. ואולם, הניתוח העובדתי של חברתי השופטת ארבל ומסקנתה, כי המערער "אכן רכש את אחד הכרטיסים הזוכים והשמידם בשגגה" מקובל עלי. המשיב הוא זה שהיה צריך מלכתחילה לבחון שאלה זו, אך משהגענו עד הלום – נבחנה השאלה בהליך המשפטי. משהתבררה זהות הזוכה, על המשיב לשלם לו את שווי זכייתו.

 

6.        נוכח מסקנתי זו הרי שלשיטתי, בגדר החוזה ובהסתמך על סעיף 31 לתנאי ההגרלה, יש לקבוע שעל המשיב לשלם למערער את שווי זכייתו. תנאי ההגרלה ניתנים אמנם לשינוי, אך בתנאים הקבועים כיום, ונוכח הקביעה בענין זהות הזוכה – על המשיב לשלם למערער את שווי זכייתו.

 

7.        על כן, מצטרפת אני למסקנת חברתי השופטת ארבל.

 

                                                                                             ש ו פ ט ת

 

השופטת א' פרוקצ'יה:

 

           אני מסכימה עם מסקנתה של חברתי, השופטת ארבל, כי דין הערעור להתקבל מהטעמים המעוגנים בחובת תום הלב החלה בהפעלת זכויות חוזיות מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כן מסכימה אני עם הערותיה של חברתי השופטת נאור, כי מכח סעיף 31 לחוזה בענייננו, מוטלת על מפעל הפיס חובה להפעיל שיקול דעת אם לשלם לטוען לזכות בגין כרטיס השתתפות אף שאיננו מחזיק בכרטיס בפועל; אלא שבגדר הפעלת שיקול דעת זה, חלה על מפעל הפיס חובת תום לב מכח עקרונות כלליים שבדין החוזים, הפרושים כמניפה על הוראות החוזה כולן. במובן זה משתלבות גישותיהן של חברותַי זו בזו, ואין ניגוד ביניהן.

 

           בענייננו, על מפעל הפיס היתה חובה מכח סעיף 31 לחוזה להפעיל שיקול דעת ביחס לדרישת המערער לזכות בכספי ההגרלה, ובנסיבות הענין, ועל פי הנתונים שהוכחו, חובת תום הלב בהפעלת שיקול דעת זה הצדיקה כי ייעתר לדרישה.

 

           משכך, אינני רואה צורך להיזקק להיבט הבוחן את מעמדו של מפעל הפיס כגוף דו-מהותי, ואת הכללים הנגזרים מכך על דרכי פעולתו. היבט זה, והסוגיות הנגזרות ממנו, ניתן להותיר לעת מצוא.

 

                                                                                            ש ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור פסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, כ"ז באב תשס"ה (1.9.05).

 

 

ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט ת                                ש ו פ ט ת

 

                                     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

          

____________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04004670_B07.doc

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il