בבית המשפט העליון   בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

בג"ץ  6337/06

 

בפני:  

כבוד השופט א' א' לוי

 

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

כבוד השופט ד' חשין

 

העותרים:

1. עידו אדלר

 

2. גיל קרן

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. הרמטכ"ל

 

2. צה"ל - ראש מחלקת הסגל

                                          

עתירה למתן צו על תנאי

                                          

תאריך הישיבה:

כ"ז באב התשס"ו

(21.8.06)

 

בשם העותרים:

עו"ד זאב פישר

 

בשם המשיבים:

עו"ד ענר הלמן

 

 

פסק-דין

 

השופט א' רובינשטיין:

 

העתירה – עובדות וטיעון משפטי

 

א.        (1) עתירה זו עניינה טענתם של העותרים, כי אין עילה משפטית לכפות עליהם שירות קבע בצה"ל.

 

           (2) העותרים, תכניתנים בצה"ל, עברו ב-2003 קורס קדם-צבאי בתכנות מחשבים. תקופת הקורס גופה אינה נחשבת לשירות צבאי. בוגריו מתחייבים, ככלל, בתמורה לקורס כזה ולשירות חובה כתכניתנים, לשרת שנתיים וחצי של שירות קבע בתום שירות החובה, והתחייבות זו קרויה "התחייבות קשיחה", שאל מהותה נידרש להלן. ואולם, טענתם של העותרים מתבססת - בין השאר - על כך שבהסכם עליו חתמו בכניסתם לקורס לא נכללה התחייבות לשירות קבע.

 

           (3) כנטען פנה העותר 1 – שלא היה מעוניין בשירות קבע – לגורמי לשכת הגיוס ואושר לו כי ההסכם עליו חתם כנזכר הוא היחיד הקיים, ואם יבקשו רשויות הצבא כי ישרת בקבע יוחתם על התחייבות נוספת. כנטען, הוסיף ושאל העותר גם את מפקדו בקורס – סמל – וקיבל תשובה דומה; לשיטתו, אילו ידע על הצורך בשירות קבע היה מוותר על המקצוע. רק בקיץ 2005, בעיצומו של שירות החובה שלו בצה"ל הוברר לו, לטענתו, כי הוא מיועד לשירות קבע של שנתיים וחצי, ובפברואר 2006 נענה כי אכן כך. פנייתו לבירור אצל קצינת פניות הציבור באכ"א לא נענתה.

 

           (4)  אשר לעותר 2, אף בהסכם שעליו חתם הוא בכניסתו לקורס אין נזכרת התחייבות לקבע, וכנטען בדק עם עותר 1 שמסר לו על שיחתו עם אותו מפקד בקורס ותשובתו. הוא הסתמך לדבריו על התכתבות שניהל תכניתן אחר, אשר לאחר חודשים ארוכים ועתירה לבית משפט זה נענה כי הוא כבול בהתחייבות קשיחה לקבע.

 

           (5) שלושת החיילים – העותרים ואותו אחר – הגישו ב-1.5.06 קבילה לנציב קבילות החיילים, אך בשל סיבות בריאות שוחרר אותו אחר מצה"ל ומשך את קבילתו. כנטען, הוצע לעותר 2 ביולי 2006 לקצר את שירות הקבע בשנה עד שנה וחצי אם ימשוך את הקבילה. בינתיים הודיעה נציגתו של נציב קבילות החיילים לעותרים כי הקבילה תידחה לגופה, אך יומלץ בפני צה"ל לשמוע את טענות העותרים ולהחליט באשר לקיצור שירות הקבע, תוך שנציב הקבילות ישוב ויבדוק זאת לאחר מכן.  

 

           (6) לשלמות התמונה יצוין כי אכן נפגשו העותרים עם מפקדותיהם לאחר החלטת נציב קבילות החיילים. עותר 1 ציין, כנמסר, "כי ידע/הכיר כי מסלול תכניתן כולל פרק של שירות קבע, אך לא ידע שפרק זה הינו התחייבות קשיחה והאמין כי אם לא רוצים בשירות זה הרי יש דרך לפדות אותו. עוד הוסיף עותר 1 כי ראה לא אחת שחרור תוכניתנים בשלבים שונים בשירות הקבע הראשוני"; המפקדת (בדרגת אל"מ) הסבירה לעותר 1 כי עוד בימים בהם עברה היא עצמה קורס תכנות נכללה בו  התחייבות קשיחה לקבע. סיכום הדיון (שנכתב ב-16.8.06) היה כי אין בכוונתה להמליץ על שחרורו, אך הומלץ שבתיאום עם מפקדיו ימומשו זכויות לימודיות שלו. לגבי עותר 2 נאמרו דברים דומים (סיכום ראיון מ-10.8.06), ולפיו מסר, "שאכן בסמוך להגעתו ליחידה הבין שהינו מחויב לשירות קבע, אך לא היה לו ב-3 השנים האחרונות זמן וקשב לטפל בנושא". אף כאן לא הסכימה המפקדת (בדרגת סא"ל) להיעתר לבקשה. 

 

           (7) העתירה הוגשה ב-31.7.06 ונשמעה ב-21.8.06.

 

           (8)    טיעונם המשפטי של העותרים – המסודר והמנומק – נדרש למעמדו המשפטי של שירות הקבע, שאינו מוסדר לשיטתם כדבעי, וכיוון שמזה המדובר לדעתם בפגיעה בזכויות יסוד שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ובחוק יסוד: חופש העיסוק, ומזה ההתחייבות הנטענת עצמה היא התחייבות חוזית, שאינה יכולה להיאכף כשהמדובר בשירות אישי, יש מקום לקבוע כי אין העותרים מחוייבים בשירות הקבע. נטען בהקשר זה, כי החייל המתחייב בעת קורס קדם-צבאי לשירות קבע התחייבות קשיחה, עושה כן בתוך מספר דקות, בנוסח אחיד, ללא יכולת לשקול את מלוא התמונה באשר לעתידו וללא ייעוץ משפטי, לאחר "תכנית שיווק אגרסיבית" של צה"ל – ועל כן יש ספק לגבי גמירות דעתו. נטען גם לשוני באשר ל"התחייבות קשיחה" בין תכניתנים כמו העותרים לבין עתודאים, לרעת התכניתנים; נטען כי הפקודות דורשות אישור הנוגעים בדבר שמועמד לקבע הוחתם על ההתחייבות, מה שלא אירע במקרה דנן; וכן הועלו טיעונים נוספים מתחום המשפט המינהלי, כגון התעלמות מהנחיות פנימיות, שרירותיות, ואי קיום הבטחה מינהלית.

 

תגובת המשיבה

 

ב.        (1) בתגובתם המקדמית של המשיבים נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי כבד, בשל אי נקיון כפיים של העותרים וכיוון שאם תתקבל בקשתם יופלו לטובה לעומת חבריהם למקצוע הצבאי; לגוף הדברים נטען, כי אף אם לא הוחתמו העותרים, בשל טעות טכנית, על התחייבות לשירות קבע, אין לחלוק על כך שהיו מודעים להיותם מחויבים בשירות קבע בן שנתיים וחצי, ולכן מנועים הם מהתכחשות למחוייבות זו, לאחר שנהנו מיתרונות המסלול אליו התקבלו. נטען כי לכל המשתתפים בקורס של "מסלול התכניתן" מובהר כי יידרשו להתחייב לשירות קבע בן שנתיים וחצי בדרך של "התחייבות קשיחה". טופס הבקשה להצטרף לקורס הקדם-צבאי, בו נאחזים העותרים בין השאר, ושבו אין התיחסות לשירות הקבע, תואר ככזה שלא נועד להסדיר את השירות הצבאי. המשיבים אכן לא מצאו טפסים חתומים של העותרים להתחייבות לשירות קבע, ולא ברור אם הללו לא הוחתמו או שמא אבדו הטפסים, אך כדי למנוע הישנות כגון דא, עודכנו לאחרונה הנהלים. עוד נאמר, שבהחלטת נציב קבילות החיילים, במסגרת בירור של קבילת העותר 1, נאמר כי "התנאי הנוגע להתחייבויות המוקדמת לקבע הוא תנאי ידוע ונהיר בקרב המועמדים למסלול, ולא כל שכן – בקרב חניכי הקורס והחיילים המשרתים במקצוע", אך העותר 1 נמנע, כך נאמר, מבירור הסוגיה עם גורמים צבאיים מוסמכים, והסתפק בתשובת פקידות בלשכת הגיוס ומפקד זוטר בקורס התכנות. לגבי העותר 2, נאמר בהחלטת נציב קבילות החיילים אליה מפנים המשיבים, כי הסתפק בבירור הנושא עם חבר לקורס. נטען, כי מהחלטת הנציב התברר שהעותרים אינם מתכחשים לכך שהיה עליהם להתחייב לשירות קבע, דבר שהיה ידוע ומוכר להם לפני הצטרפם למסלול, וכן לכלל התכניתנים; גם לשיטתם לא נמסר להם על-ידי כל גורם מוסמך כי הם משוחררים מכך. 

 

           (2) כאמור, נטען שיהוי בכך שהעותרים פנו למשיבים רק חודשים מעטים לפני סיום שירות החובה; אילו פנו בתחילת הקורס או שירותם הצבאי, ניתן היה לשנות לגביהם לכאן או לכאן; ובנסיבות, אם תתקבל טענתם ייאלץ צה"ל לשחרר תכניתנים רבים באופן שיפגע בו. נטען גם, כי לאחר שרכשו העותרים את מקצועם ועסקו בו, דבר המקנה להם מוניטין בשוק העבודה, יש משום חוסר נקיון כפיים בעמדתם כיום.

 

           (3) לשיטת המשיבים, מן התשתית העובדתית עולה בבירור כי העותרים היו מודעים לחובתם לשרת בקבע עוד בטרם הצטרפותם לקורס, ולמצער מראשית שירות החובה. אין החתימה מכוננת את החתימה לשירות קבע, ויש לראות את העותרים כמי שהתחייבו לשירות כזה על פי צירוף הנסיבות, אף אם לא חתמו פורמלית.

 

           (4) באשר להתחייבות הקשיחה, נטען, כי שירות הקבע בכללותו מוסדר בהוראות הפיקוד העליון שהן בעלות בסיס בדין, וכי ניתן לסיימו אם בהתרת התחייבות באישור צה"ל ואם בהפסקת שירות שלא בהסכמה ותוך הודעת שנה מראש, וזאת למעט חריגים שבהם נדרשת הסכמת צה"ל. החריגים הם מקרי "ההתחייבות הקשיחה", קרי, המתנה של שנה עד לשחרור; אך העותרים לא פנו בבקשה לשחרור באחת הדרכים הפתוחות בפניהם. נטען כי ההתחייבות הקשיחה נובעת, מצד אחד, מצרכי צה"ל באשר לממלאי תפקידים שהכשרתם ארוכה, ומאידך גיסא מן האינטרס של המצטרפים להסדר לרכוש הכשרה ונסיון בתחום מקצועי. נטען גם כי אין על פי הפסיקה מקום להתערבות בשיקולי צה"ל בענייני כוח אדם.  

 

התייחסות העותרים לתגובה

 

ג.        לשיטת העותרים, אין צה"ל נענה לבקשות להתרת התחייבות, וזאת בטיעון של אי רצון ליצור תקדימים; ועוד, העותרים אינם טוענים שלא היו מודעים לכך שחלק מחבריהם מחויבים לשירות קבע, אלא כי הם לא התחייבו בעצמם. אשר לשיהוי, נאמר שרק במקרה נודע לעותרים כי עתידים הם להיות מחויבים בכפיה לשירות הקבע, ואז פנו. 

 

ד.        בדיון בפנינו, בשיג ושיח שהתנהל, הוצע כי העותרים ישרתו בקבע תקופה מסוימת אך צה"ל יסכים לשחרור מוקדם שלהם, אולם תשובת צה"ל לא היתה בחיוב, ונומקה בהשלכות רוחב. העותרים עמדו על עתירתם.

 

פתח דבר

 

הערה כללית

 

ה.        כבר נלאה הקולמוס מהתריע על כך שבית משפט זה אינו הפורום הראוי לדיון בשאלות פרטניות של פלוני בצה"ל ובפיטורין מן המשטרה ומשירות בתי הסוהר, שכן מעורבים בדיון ענייני עובדה וענייני משפט, וככל שהמדובר בחלק העובדתי, נגרע חלקו של איש המדים; הוא אינו זוכה למלוא יומו השיפוטי, כיוון שבית משפט זה אינו אמון - כדרך עבודתו - על חקירות עדים ועל בדיקת מהימנותן של ראיות. התוצאה היא כי יש קושי של ממש לאנשי הצבא ולשוטרים למצות את זכויותיהם (בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כוח אדם במטכ"ל (טרם פורסם); בג"צ 5770/05 ויזל נ' המפקד הכללי של המשטרה (טרם פורסם) (השופטת ברלינר); בג"צ 1425/06 רס"ב יפה עזרא נ' ראש אגף כוח אדם (טרם פורסם) (השופטת ברלינר)). זאת, אף בלא שדיברנו על העומס בבית משפט זה, שאין לו אח בבתי משפט מקבילים בעולם, ותיקים אלה על ריבוי פרטיהם מכבידים גם מבחינה זו. אכן, נושא שירות הקבע הוצא על ידי הפסיקה שמכבר מסמכות בית הדין לעבודה, מתוך ההנחה הידועה באשר לסטטוס הייחודי של אנשי הקבע מכוח המשפט הציבורי, החל מבג"צ 297/72 עובד נ' שר הבטחון, פ"ד כז(1) 169, 172 (השופט – כתארו אז - לנדוי); ראו גם בית הדין לעבודה בפסיקתו בדב"ע לו/2-8 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח' 472; וכן ראו בג"צ 6840/01 פלצמן בל (יפה) נ' ראש המטה הכללי (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה). באשר לשוטרים וסוהרים, ראו סעיף 93א לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א-1971 וסעיף 129א לפקודת בתי הסוהר, תשל"ב-1971, שלפיהם ענייני מינויים והעברתם מתפקיד לא ייחשבו כיחסי עובד ומעביד. הדעת נותנת, כי גישת המחוקק והפסיקה היתה ייחודם של לובשי המדים כדי שלא להעמידם בשורה אחת עם מי שיש להם ועדי עובדים, הסתדרות עובדים וכדומה; לובשי המדים אמורים לעמוד לפקודה בכל עת ובכל שעה, ואף לסכן, וחלילה להקריב את חייהם; גם הממסדים הצבאיים והמשטרתיים לא רצו לבוא בשעריו של בית הדין לעבודה, שמבנהו כולל נציגי ציבור של עובדים ומעבידים. עוד יצוין, כי כלל נושא שירותם של אנשי הקבע לא הוסדר בחקיקה, חרף משאלות משכבר (ד' ברק-ארז "'חוזה העבודה' של משרת בצה"ל", הפרקליט מ (תשנ"א) 114; בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3) 270, 285-284 (הנשיא ברק); בג"צ 6651/05 הנזכר והאסמכתאות דשם). אציין כי עיינתי בדין וחשבון הועדה לבדיקת בתי הדין לעבודה (ועדת זמיר) מטבת תשס"ו – ינואר 2006, ובו נדרשה הועדה (עמ' 36) להמלצות ועדת אליאסוף שלפיה יש מקום להשיב לבית הדין לעבודה את הסמכות לדון בנושא מינויים, פיטורין וכיוצא בזה של שוטרים וסוהרים. הועדה סברה - גם בעקבות המלצתו של נשיא בית המשפט העליון לשר המשפטים – כי ראוי לשקול תיקון החוק והעברת הנושאים לבית הדין לעבודה, עם זאת לא הומלץ – בדעת רוב – שלא להציע בשלב זה את השינוי, בשל ההרמוניה עם משרתי הקבע בצה"ל ומנימוקים נוספים; נאמר גם שאין התיקים הללו מכבידים על בית משפט זה. ואולם, הומלץ לבחון בעתיד אם להעביר את הסמכות לבית הדין לעבודה או לבית המשפט לעניינים מינהליים. לדידי יש מקום להדגיש ביתר שאת את זכויותיהם של לובשי המדים עצמם, שבמצב הקיים אינם זוכים לא אחת למלוא יומם, והוא טעם מרכזי בצורך הדוחק בשינוי. זאת, מעבר לעומס בבית משפט זה, שלדידי יש להביאו בחשבון.  

 

           אשוב ואומר כחלוף השנים מתברר לטעמי יותר ויותר שהסיטואציה שנוצרה בתיעול הדיונים הללו לבית משפט זה אינה בריאה, בראש וראשונה ללובשי המדים עצמם, שכן נדירים הם המקרים בהם יכול בית המשפט לרדת לפרטים הנחוצים עד תום; ואף שהמחוקק לא אמר דברו, סבורני כי המועדים מתקצרים. ראו גם ע"ע 1247/01 נדרה נ' מדינת ישראל-צה"ל (טרם פורסם) (השופט צור); ד"ר יצחק לובוצקי, חוזה עבודה וזכויות העובד (2006), פרק 2, 22. לדידי אילו עסק בנושאים אלה בית הדין לעבודה, או בית המשפט לעניינים מינהליים, לא היה נפגע בכך הסטטוס המיוחד של החיילים והשוטרים - שבמהות הם ממלאים את תפקידם בעבודה בשירות הציבור, קרי הם במהות עובדים, אלא שמסוג מיוחד במובהק. סבורני כי לא היתה מתרחשת חלילה האפוקליפסה שמציגים המשיבים, כאילו יגרום הדבר לכך שחייל יוכל לנטוש את המערכה בעת קרב, אם מצבו המשפטי הוא כשל כל עובד, היכול לפרוש מעבודתו. כל שהיה משתנה היה טיפול פרטני ממצה, ובסופו של דבר הוגן יותר מבחינת הזכויות, בחייל, או בפיטורי שוטר או סוהר.

 

מדוע אין בידינו להיעתר לעתירה?

 

ו.        חרף האמור, סבורנו במקרה דנא כי אין מקום להיעתר לעתירה, שכן המסכת העובדתית עולה מתוך כתבי הטענות והמסמכים המצורפים, ולאמיתו של דבר אין לגביה בסופו של יום מחלוקת של ממש. אנו יוצאים מן ההנחה, כי אכן לא הוחתמו העותרים אישית על ההתחייבות לשירות קבע, כפי שאמור היה להיעשות עם פתיחת הקורס הקדם-צבאי או למצער עם תחילת שירות החובה,  ומכל מקום המשיבים יוצאים עתה מהותית אף הם מהנחה זו, כיוון שלא איתרו מסמכים חתומים לעניין זה. איננו מקלים ראש בליקוי זה. סבורנו כי סדר ומינהל תקין, בוודאי כשהמדובר באנשים צעירים וללא ניסיון חיים, מחייבים ככלל כי יוחתמו על התחייבות דבר דבור על אופניו, וזו תוסבר להם כדבעי. ואכן, מסר לנו בא כוח המדינה כי הופקו לקחים לעניין זה, שיש לקוות כי ייושמו. הסבר מסודר ומתועד של משמעות ההתחייבות, בטרם הקורס בו מדובר או בראשיתו, אם לכל משתתף אישית ואם למשתתפים יחדיו, כדי למנוע פתח לאי הבנות, הוא נחוץ וחיוני, בודאי בעולם הנוטה יותר ויותר לאינדיבידואליזם אל מול הקולקטיביזם, שהיה נחלת המדינה בשכבר הימים. כל אלה צריכים למצוא מיסוד בפקודות המתאימות. ואולם, אחר שאמרנו את אלה, קשה מאוד להלום את טענת העותרים, כי לא ידעו על הדרישה להתחייבות לקבע ב"זמן אמיתי" - וזהו לוז הנושא, ראשיתו ואחריתו.

 

ז.        אכן, הטופס לרישום לקורס הקדם-צבאי שעליו חתמו עותר 1 ב-10.12.02 ועותר 2 ב-2.1.03 – אשר נכתב, אגב, באורח מרענן בלשון נקבה ("החניכה"), אף שנאמר בו כי הוא חל גם על בנים - אינו כולל התייחסות לשירות הקבע. כל כולו עוסק בקורס הקדם צבאי, כעולה מנספח א' לו ("התחייבויות המשרד") – החתום מראש (1999) בטופס סטנדרטי על-ידי סגן ראש אגף הכספים וסגנית ראש אגף משאבי אנוש במשרד הביטחון, וזאת שנים לפני כניסתם של העותרים (2002) לקורס, ומנספח ב' ("התחייבות החניכה"). הטופס נחתם בידי כל אחד מן העותרים וראש מדור קדם צבאי בלשכת הגיוס בחיפה. טופס זה על פניו גודר עצמו בסמכויות המופעלות בתקופה שטרם הגיוס לצה"ל, בשלב קדם-החובה בלבד. לפיכך גם טעתה, לכאורה, מי שהשיבה לעותר 1 ב- 21.3.06 במשרד משאבי האנוש של יחידתו, כי "אתה חתמת על הקד"צ על סעיף שמתייחס להתחייבות לשירות קבע". פניית העותר לקצינת פניות הציבור בצה"ל מ-5.3.06 כנראה לא נענתה.

 

ח.        לטענת המשיבים הוצגה לכלל המועמדים לקורס, וגם לעותרים בתוכם, הדרישה להתחייבות לשירות קבע בן שנתיים וחצי, כ"התחייבות קשיחה" שלא יוכלו לסיימה באופן חד צדדי. כמסתבר – אינני יודע אם בשל הפקת לקחים – הטופס המשמש כיום, ככל הנראה, להתחייבות לקורס קדם-צבאי שונה מזה שעליו חתמו העותרים (הוא כתוב, אגב, בלשון זכר). הוא צורף על-ידי העותרים לתשובתם לתגובת המשיבים, והשוני בינו לבין הטופס עליו חתמו העותרים הוא בנספח ב' "התחייבות החניכה והחניך", שבו מצוי עתה פירוט ספציפי לגבי תכניתנים, אשר לא היה בהסכם שעליו חתמו העותרים, ונאמר בו בין השאר (סעיף 3א') "החניך מתחייב לשרת שנתיים וששה חודשים שירות קבע בצה"ל, או לשרת בשירות קבע תקופה שיהיה בה להשלים סך ארבע שנות שירות כתכניתן מיום הקורס, הכל לפי התקופה הארוכה יותר. התחייבות זו הינה בגין הכשרה ושיבוץ במקצוע התכניתן", ועוד כהנה.

 

           אמנם, באתר אינטרנט של צה"ל "אנשים ברשת – אגף משאבי אנוש" שצורף לעתירה, ואיני יודע אם היה במתכונתו זו גם בכניסת העותרים לקורס, מצוי מידע בדבר קורס תכנות, ובין היתר מוזכר בו שירות קבע: "אופציה ללימודי תואר ראשון כבר במהלך שירות הקבע"; ולהלן בין יתרונות המסלול "חמש וחצי שנות ניסיון בפיתוח וניהול פרויקט תוכנה במערכות צבאיות מתקדמות". בדף "קורס תכנות – האישור והמיון לקורס – מידע מורחב" נכללת מפורשות בין דרישות הקבלה לקורס התכנות, "התחייבות מראש ל-1/2 2 שנות שירות קבע". קשה להלום בשכל הישר כי אנשים אינטליגנטיים כעותרים, הנפגשים עם מפקדיהם, המדברים עם חבריהם כל העת ושומעים מהם על ההתחייבות לקבע (ובכך בעצם אין העותרים כופרים), אינם יודעים אל נכון כי אינם שונים מחבריהם ועצם התקבלותם לקורס יש לה תמורה גם מצדם בהתחייבות הקבע. אין לומר מלה טובה על אי הסדר שכנראה שרר במערכת הצבאית; אך הקבלה לקורס טמנה בחובה מיניה וביה את ההתחייבות. נכון, אדם צעיר אינו בקי בהכרח ברזי הפורמליות, אולם הסתפקות באמירתו של מדריך בדרגת סמל, בלא לפגוע, כאילו החתימה שקדמה לקורס ממצה את ההתחייבות על פניה – תמוהה; ואפילו אמרנו (כמוטל בספק) כי דברי הסמל כתובים כמסורים, והעותר 1 בחוסר נסיונו קיבל אותם כתורה מסיני, עדיין היתה לפניו כברת דרך ארוכה בשירות, שבמהלכה "נתחזקה הידיעה". לפיכך, הטענה כי הידיעה לגבי עותר 1 בעניין ההתחייבות לשירות הקבע באה רק באוגוסט 2005, עם פנייתו לקצינת העיר, נראית תמוהה אף היא. כך או אחרת, הפניות לגורמי צה"ל לעניין המשך השירות באו בראשית 2006, כמחצית שנה לפני תום שירות החובה של העותר 1, מתוך שיהוי כשלעצמן. אשר לקבילה בפני נציב קבילות החיילים שהוגשה ב-1.5.06, מדברי העותר 1 לאנשי נציב הקבילות, כמתואר במכתב הנציב מיום 25.7.06, עולה כי העותר 1 הסכים באופן עקרוני להתנדב לקבע, אך לא ידע מהו משך שירות הקבע הנדרש, וכן סבר כי הגיוס לקבע הוא אפשרות (קרי, אופציונלי), וניתן לבחור עם הגיוס שלא לממש את ההתחייבות. אשר לאישור מקצין העיר מאוגוסט 2005, בו נזכר שירות הקבע, הוא לא היה אישור ראשון שהזמין עותר זה, אך לטענתו לפני כן לא שם לב לעניין הקבע. גם כאן קשה להלום כי אדם בעל מודעות לא יתן לבו לעניין שחשוב לו במיוחד לשם בירור ראוי במועד ראוי.

 

           נציב הקבילות ציין במענהו לעותר 1, כי מסלול התכנות פועל מזה שנים תוך דרישה להתחייבות מוקדמת לשירות קבע, נוכח השקעת רשויות הצבא בחיילים הנמנים עליו והיתרונות שברכישת המקצוע, והמדובר בתנאי ידוע ונהיר; ואם סבר העותר 1 אחרת צריך היה לברר כהלכה. לכן לא מצא הנציב עילה להתערבות, ואולם כאמור המליץ בפני מפקדת היחידה לזמנו לראיון, לאפשר לעותר 1 לשטוח טענותיו במישרין "ותבחן (המפקדת – א"ר) את בקשתך להתרת התחייבותך לשירות קבע כולה או חלקה. לאחר קבלת עמדתה המנומקת... אשקול אם יש מקום להתערבות נוספת מטעמי בעניינך". דברים ברוח דומה נכתבו לעותר 2 (מכתב הנציב מיום 25.7.06). הראיון עם המפקדת נעשה כמתואר מעלה, והוא הדין לעותר 2 ואיננו יודעים אם כבר נדרש לכך נציב הקבילות בהמשך. מכל מקום סבורני, כי מתוך שהמדובר במי שידעו "עקרונית" על ההתחייבות שחבריהם שמסביבם נטלו עליהם, מצויים העותרים בקטגוריה שאליה נדרש בית משפט זה (השופט – כתארו אז – חשין) בבג"צ 1930/94 נתן נ' שר הבטחון, פ"ד מח(4) 643; ראו גם בג"צ 709/79 כהן נ' שר הביטחון, פ"ד לד(2) 456, 469. טענות העותרים כי אף שידעו שתכניתנים אחרים חתמו על התחייבות לקבע, ועיקר עמדתם המטעימה שהם לא חתמו, אינן סותרות את העובדה העולה ומתחזקת גם מסיכום הראיונות עם מפקדותיהם, כי הם ידעו בפועל על ההתחייבות. ידיעה זו, לחובת תום הלב של העותרים המבקשים לפתוח שערי משפט מינהלי, מגבשות את המחויבות. לא זו אף זו, עצם הקורס שניתן להם ובו רכשו מקצוע, והעיסוק בו לאורך שנים בשירות,  המגבש ניסיון טוב ובעל ערך, וזאת גם אם העותרים מבקשים לייחס לו משקל פחות ולהמעיט באטרקטיביות שלו.

 

           "ההתחייבות הקשיחה"

 

ט.        כאמור, לטענת העותרים אין צריכה לחול עליהם "ההתחייבות הקשיחה", אשר אינם יכולים להשתחרר הימנה מדעתם שלהם. לשיטתם, בהקשר זה הם מופלים, לכן בעוד בוגרי העתודה האקדמית זוכים למימון הלימודים במשך שנים אחדות - מה שלא הוברר – ולקצונה ושכרם גבוה, הנה התכניתנים אינם זוכים להטבות אלה. עוד נטען בהקשר זה, כי לשם "ההתחייבות הקשיחה" היה צורך בהחתמה לשירות הקבע (פקודת מטכ"ל 31.0206 וכן הוראות הפיקוד העליון הפ"ע 3.0501). צה"ל משיב, כי על פי הוראת הפיקוד העליון 3.0501 יכול איש קבע להתיר את חוזהו אם בדרך של בקשה להתרת התחייבות (סעיף 42), המותנית בהסכמת רשויות הצבא, ואם בהפסקת שירות, שזו האחרונה אינה מותנית בהסכמת רשויות צה"ל, אך טעונה הודעה מראש של שנה לפחות. "ההתחייבות הקשיחה" (סעיף 28 להפ"ע 3.0501) היא כזאת שאין לסיימה בהפסקת שירות, כלומר, ניתן לסיימה רק בהסכמת רשויות צה"ל בדרך של התרת התחייבות. העותרים דנא לא פנו באופן רשמי להתרת התחייבות.

 

           לשיטת צה"ל, ההחתמה על "התחייבות קשיחה" נובעת מהיות המסלולים בהם מדובר מצריכי הכשרה וניסיון ממושך, והאינטרס הצבאי הוא לשנות שירות ארוכות בהם - אך יש עמם גם רכישת מקצוע והתנסות בו, המועילים למצטרף לקורס אישית.

 

           אכן, יש טעם בטענת העותרים (בתשובתם) כי לא הוצג על-ידי המשיבים טופס של התחייבות לשירות קבע שהיה עליהם לחתום עליה, דבר שתהיתי עליו, ואף הוא אומר דרשני מבחינת הסדרים בצה"ל. אך בסופו של יום שוכנענו בעיקר העיקרים, והוא כי העותרים ידעו על מחויבותם לשירות קבע, כמותם כחבריהם. לא היתה איפוא כל סיבה לכאורה כי יניחו שחבריהם התכניתנים האחרים מחויבים לקבע ואילו הם פטורים הימנו. "ההתחייבות הקשיחה" – מעבר לשאלה של הסבר ראוי ונחוץ לגביה, שאף הוא חלק מ"מכלול ההסבר" שאליו נדרשנו – היא פרי הקבלה לקורס התכניתנים והניסיון הנרכש במקצוע. לא ראינו להידרש לנושא העתודאים שאינו נשוא עתירה זו ועובדותיו אינן בפנינו במלואן.

 

סוף דבר

 

י.        גישה שתתעלם מן ההסתברות הקרובה לודאי שהעותרים ידעו על התחייבותם, לא תהא נכונה משפטית, וגם לא ראויה מוסרית, אף מטעם נוסף: שחרורם של העותרים, שבאקראי לא הוחתמו על ההתחייבות, אל מול חבריהם שחתמו, יפלה את העותרים לטובה ויהא בלתי שויוני. אין זה מתקבל על הדעת - משפטית ומוסרית - שהעותרים, בגלל ליקויים שנפלו בסדר הטוב במערכת הביטחון, ייצאו נשכרים מול חבריהם; אין זה מן המידה.

 

           התוצאה היא – כאמור – כי אין מנוס מאי היעתרות לעתירה. ועם זאת, נחשפו בנושא ליקויים שבהם ביקשו העותרים להיאחז, ובסופו של יום אין בנמצא המסמך העיקרי שהיה צריך להיות בתיק, ואולי גם לא היה כלל, קרי החתמת העותרים על ההתחייבות הנדרשת לשירות קבע. אכן, שתי הקצינות שהן  מפקדותיהם של העותרים סירבו לבקשתם להתרת התחייבותם, והדעת נותנת כי כך מנימוק מערכתי, כדי לא לפתוח פתח לאחרים. אך עדיין בפני העותרים האפשרות לפנות פורמלית לפי סעיף 42 להפ"ע 3.0501 לשם התרת התחייבותם, אם ירצו בכך, ועל שלטונות צה"ל להידרש לבקשה אם תוגש, בדיוק באותה אמת מידה שלפיה היו נדרשים לבקשתו של כל מי שחתם לשירות קבע להתרת התחייבותו בהקשר דומה; ויש להניח ולקוות כי העותרים  לא ייפגעו בשל ההליכים שנקטו עד כה, מבלי שננקוט עמדה לגוף הבקשה.

 

י"א.     בטרם חתימה נשוב ונציין, כי מה שעלה בעתירה מחייב "עשיית סדר". לא ברור, על פי הטופס שהציגו העותרים המשמש כיום לפני קורס התכניתנים (ובו התחייבות לשירות קבע) אם הוא הטופס היחיד או שישנה גם חתימה נוספת – כפי שלכאורה מתחייב – בראשית שירות הקבע. אמנם על פי מה שקבענו, אין העותרים יכולים ליהנות מכך שבצורה כלשהי "נפלו בין הכיסאות" במישורים הפורמליים במערכת משרד הביטחון וצה"ל; אך חשוב שדברים אלה יוסדרו כראוי במבט לעתיד, תוך אחריות להסבר ראוי למתקבלים לקורס ותוך אחריות למילוי הפורמליות הדרושה, שהרי בבני אנוש עסקינן ובשנות שירותם בצה"ל, שירות הצריך להינתן במודעות הנכונה ובמוטיבציה נכונה.

 

י"ב.     נוכח כל האמור, גם החלטנו בסופו של יום שלא לחייב את העותרים בהוצאות המשיבים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט א' א' לוי:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

השופט ד' חשין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

 

           ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ז (5.10.06).

 

 

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                                                 ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06063370_T03.doc   לח - מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il