בבית המשפט העליון   בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

 

 

בג"ץ  1547/07

 

בפני:  

כבוד הנשיאה ד' ביניש

 

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

כבוד השופט י' אלון

 

העותרים:

1. גרשון בר כוכבא

 

2. שלומית בר כוכבא

 

3. משה יהלום

 

4. תהילה יהלום

 

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:

1. משטרת ישראל

 

2. הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביו"ש

 

3. צבא הגנה לישראל

 

4. שר הבטחון

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

תאריך הישיבה:

כ"ה בסיון התשס"ז      

(11.06.07)

 

בשם העותרים:

עו"ד חיים כהן ועו"ד דורון צבי

בשם המשיבים:

עו"ד יובל רויטמן

 

 

 

פסק-דין

השופט י' אלון:

 

1.        מתחם השוק הסיטונאי בחברון ממוקם בצמוד לרובע היהודי של העיר, והוא מורכב משני מבנים. המקרקעין שעליהם נבנו מבני השוק היו חלק ממתחם גדול יותר שהיה בבעלות יהודית. לאחר הטבח ביהודי חברון בתרפ"ט (1929) נאלצה שארית הפליטה של הקהילה היהודית להימלט מהעיר. בתקופת השלטון הירדני נתפס המתחם על ידי האפוטרופוס לנכסי אויב הירדני, עירית חברון הקימה במקום את מבני השוק, אלה הושכרו על ידי האפוטרופוס הירדני לעיריה וזו השכירה את החנויות שבמקום לשוכרי משנה מבני המקום. לאחר מלחמת ששת הימים בא הממונה הישראלי על הרכוש הממשלתי בנעלי האפוטרופוס הירדני, והמשיך בהשכרת המבנים לעירית חברון, וזו המשיכה בהשכרות המשנה לבעלי החנויות מבני המקום.

 

           כתוצאה מהמתיחות והמהומות הקשות בעקבות מעשה הטבח במערת המכפלה ב-1994, נסגרו החנויות שבמקום על ידי רשויות צה"ל ומאז אין השוק פעיל בתור שכזה. בשנת 2001 החלה "אגודת מחדשי הישוב היהודי בחברון" בביצוע שיפוצים במבנים. ביוני 2001 הוציא הממונה על הרכוש הממשלתי צוי פינוי כנגד האגודה הנ"ל וקבלן השיפוצים מטעמה, וזאת על פי סמכותו כקבוע בצו בדבר רכוש ממשלתי (אזור יהודה ושומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967 (להלן: צו 59). במקביל להוצאת הצוים עתרו סוחרים מקומיים מחברון, שהחזיקו בחנויות במתחם השוק הסיטונאי עד 1994, לחייב את רשויות המדינה למנוע את המשך הפלישה למתחם השוק הסיטונאי (בג"ץ 5097/01), כשלטענתם עומדת להם זכות הדיירות המוגנת במתחם. בין לבין, נכנסו מספר משפחות מהישוב היהודי בחברון להתגורר ביחידות ששופצו במתחם השוק הסיטונאי.

 

           האגודה והקבלן נגדם הוצאו צוי הפינוי לפי צו 59 הנ"ל, עררו כנגד הצוים לועדת הערר הפועלת על פי סעיף 6ב(ג) לאותו הצו. ביום 7.1.03 החליטה ועדת העררים לדחות את הערר. נקבע בהחלטתה כי המבנה דנן הוקנה לאפוטרופוס על נכסי האויב, כי המשיב 2 בא בנעליו ועל כן הינו רכוש ממשלתי המסור לניהולו של הממונה על הרכוש הממשלתי על פי אותו הצו. לאור זאת, בדין הוצאו צוי הפינוי נשוא הערר.

 

           בד בבד המשיכו להתנהל ההליכים בבג"ץ 5097/01, ובגידרם הודיעה המדינה כי היא מחויבת למימוש צוי הפינוי.

 

           ביום 31.1.06 התפנו מרצונם כל הפולשים למבנה, ובתוכם משפחות העותרים שבפנינו.

 

2.        לאחר הפינוי החלו נציגי המדינה בסיורים תכופים באזור המבנה לוודא כי הפולשים שהתפנו לא ישובו ויפלשו לתוכו. ביום 14.9.06 נצפתה העותרת 2 באחת מיחידות המבנה, נפתחה חקירה משטרתית וב-17.9.06 התפנו הפולשים (ובהם העותרים 2-1) בהסכמה. הביקורות השוטפות במקום המשיכו במהלך אוקטובר עד דצמבר 2006. ב-7.12.06, בחיפוש שבצעה במקום המשטרה, נמצא כי העותרים 1 ו-2 וילדיהם מתגוררים בפועל באחת היחידות שבמבנה. נמצא, כי כל אותה העת היו דלתות החזית של היחידה סגורות ואטומות, אולם העותרים פרצו חלון אחורי ביחידה, הפכוהו לכניסה אליה, בנו מדרגות עץ שהובילו מהחלון אל תוך היחידה, וכך החזיקו וגרו ביחידה מבלי שהחזקתם זו תובחן או תוכל להצפות על ידי הסיורים שנערכו בשטח המתחם ומכיוון הכניסות לאותן היחידות.

 

           בחקירה במשטרה (ביום 7.12.06) מסר העותר 1 כי למעשה חזר עם משפחתו ופלש ליחידה יום אחד בלבד לאחר ש"התפנו" משם ברצונם ב-17.9.06.

 

           ב-25.12.06 התברר כי גם העותרים 3 ו-4 ומשפחתם שבו ופלשו בהסתר לאחת היחידות. הדלת הראשית בכניסה ליחידה נותרה נעולה וחסומה, אך גם הם פרצו חלון בחלק האחורי של המבנה – אותו הסתירו בוילונות – וכך החלו משתמשים בסתר ביחידה.

 

           נוכח ממצאים אלה הודיע הממונה על הרכוש הממשלתי לעותרים 2-1 (ביום 18.12.06) ולעותרים 4-3 (ביום 28.12.06) על חובתם לפנות מיד את היחידות שפלשו אליהן, שאם לא כן יפעל על פי סמכותו לפנותם, אם כ"פולשים טריים". ואם על פי החלטת ועדת הערר מיום 7.1.03. הממונה הודיע להם כי בכוונתו לפנותם עד ליום 21.12.06, וזאת במסגרת שלושים הימים מיום שנתגלתה הפלישה.

 

3.        ביום 19.12.06 פנו העותרים לבית משפט השלום בירושלים בבקשה דחופה לצו מניעה זמני, בטרם הגשת תביעה, למניעת פינויים מהמקום, שכן לטענתם הם מחזיקים באותן היחידות מאז ספטמבר 2006 וחלפו למעלה משלושים הימים שבמהלכם ניתן לפנותם כ"פולשים טריים". הצו הזמני ניתן בו ביום (19.12.06) במעמד המבקשים בלבד.

 

           לאחר בירור הבקשה במעמד הצדדים, חקירת המצהירים וסיכומי הצדדים, החליט בית משפט השלום (ביום 12.2.07) כי הבקשה אינה בסמכותו העניינית, שכן צו הפינוי נשוא הבקשה ניתן מכוח סמכותו של הממונה על פי "צו 59" כרשות מינהלית המבצעת פעולה שלטונית, ועל כן תקיפת החלטה זו הינה בסמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק. לאור זאת, דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת עירית כהן) את הבקשה, וביטל את צו המניעה הזמני.

 

           בעקבות כך הגישו העותרים ביום 18.2.07 עתירה זו שבפנינו. בעתירתם מבקשים הם כי נוציא צו על תנאי נגד המשיבים, שיבואו וינמקו מדוע לא יימנעו מלהתייחס אל העותרים כ"פולשים טריים" למרות היותם מחזיקים בנכס הרבה מעבר לשלושים יום, מדוע לא יוציאו לעותרים צו פינוי אך ורק על פי "צו מס' 59", אשר יאפשר להם לקבל יומם בועדת העררים הצבאית, ומדוע לא יימנעו המשיבים מלפנות את העותרים בהתאם לצו מס' 1472 המתייחס לפינוי "פלישות טריות" בלבד.

 

4.        טענות העותרים בפנינו הינן כדלהלן: א. הם אכן גרים במתחם השוק הסיטונאי "מזה כחמש שנים, כאשר לסירוגין יצאו משם לפרק זמן קצר בהסדרים זמנים ולאחר מכן חזרו להתגורר בשוק"; ב. פעולה לפינוי על פי צו 59 נותנת למתפנה זכות לפעול על פי הוראות הצו ולהגיש ערר תוך 45 יום. על פי הצו לא ניתן לפנותם עד לסיום הליכי ערר כאמור; ג. ככל שהצו התיימר לפנותם לאלתר מכוח היות פלישתם "טריה" על פי צו מס' 1472, פלישתם נעשתה למקום לפני מועד שלושים הימים הקבועים בצו הנ"ל; ד. בכתב תשובה שהגישו העותרים להודעת המשיבים נאמר על ידם: "השאלה היחידה הניצבת בבסיס בירורה של העתירה דנא הינה שאלת קיומה של עילה חוקית שרירה להוצאתם של העותרים בכוח ממתחם השוק בחברון בהסתמך על צו מס' 1472, דהיינו האם התקיים התנאי ההכרחי המאפשר הפעלת צו מס' 1472, האם ניתן לראות בנוכחותם של העותרים בנכס כ"פלישה טריה", וכן – האם מתקיים החריג היחיד בכל ספר החוקים המאפשר עשיית דין עצמי (של פינוי הפלישה) ללא פניה לערכאות ובירור העניין".

 

           יש להבהיר ולציין, אין העותרים טוענים בעתירתם לבעלות או לזכות אחרת כלשהי הקיימת להם להחזיק באותן החנויות במתחם השוק הסיטונאי בחברון שפלשו אליהן תוך הסבתן למטרת מגוריהם. העותרים גם אינם חולקים על ההליכים הקודמים שהתקיימו בעניין, על החלטת ועדת העררים מיום 7.1.03 בה נדחה ערר אגודת מחדשי הישוב היהודי מחברון על כך שבעקבות צוי פינוי קודמים פינו הם עצמם מרצונם את החנויות אליהן שבו ופלשו עתה, ועל כך שפלישתם הנוכחית נעשתה דרך חלונות אחוריים של החנויות ומגוריהם במקום נעשו בסתר ובהחבא.

 

           בהליכי בית משפט השלום התנערו העותרים מקשר בין פלישתם הנוכחית לחנויות לבין זכויות החזקה במקום לה טענה האגודה הנ"ל בהליכי הערר, וטענו במפורש כי אין הם שלוחיה או מורשיה של האגודה בפלישה זו. לעומת זאת, בפלישותיהם הקודמות התפנו בהסכמתם מכוח צוי הפינוי והחלטת ועדת הערר שהוצאו וניתנו בעניין אותה האגודה.

 

5.        המשיבים בתגובתם לעתירה טוענים, כי דינה להידחות על הסף נוכח חוסר ניקיון הכפיים בה לוקה העתירה, וכן לאור העובדה שהעותרים נמנעו מלצרף לעתירתם כמשיבים נוספים את טועני זכות החזקה בנכס בהליכים, משפטיים ומינהליים, קודמים. דהיינו, עירית חברון שלה הושכר המתחם על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי ושוכרי המשנה ששכרו ממנה את החנויות.

 

           המשיבים מוסיפים וטוענים, כי דין העתירה להידחות גם לגופה. ראשית, העותרים מודים בפה מלא כי פלשו לנכס שהינו בבעלות הממונה על הרכוש הממשלתי מבלי שמעלים הם טענת זכות כלשהי בנכסים אליהם פלשו. הם גם מודים, כי בעקבות צוים מינהליים והחלטות שיפוטיות קודמות הם אכן פינו את אותם הנכסים, ושבו עתה ופלשו לתוכם. הם גם אינם מכחישים כי פלישתם הנוכחית נעשתה בדרכי הסתר והערמה, דרך חלון אחורי שבעורף החנויות, תוך העלמת המצאותם במקום מעין רואה. על כן, הזכות לפנותם אינה מוגבלת לנסיבות "פלישה טריה" בלבד כהגדרתה בצו 1472.

 

           זאת ועוד. גם על פי צו 1472, מועד שלושים הימים לתאריך הפלישה יימנה מהיום בו נתגלתה הפלישה ולא תובא במניין זה התקופה בה הוסתרה הפלישה מעין רואה תוך הערמה והסתרה.

 

6.        נפתח בבחינת טענות הסף, וראשונה להן – חוסר ניקיון הכפיים.

 

           העותרים מודים למעשה בפה מלא, כי שבו ופלשו לנכס לא להם, כי אינם טוענים לזכות בעלות או לזכות אחרת בדין להחזיק בו, כי פעמיים בעבר פונו ממנו מכוח צוי פינוי מינהליים שתוקפם אושר בהחלטות שיפוטיות. הם גם אינם מסתירים את העובדה שפלישתם האחרונה נעשתה בהסתר ובהערמה (ראו לעניין זה חקירתו הנגדית של העותר מס' 1 על תצהירו בבית משפט השלום מיום 26.12.06), וכי לא ניתן היה להבחין בפלישתם זו בסיורים השוטפים שערכו במקום כוחות משטרה וצבא.

 

           אך מובן הוא, כי בהינתן כל אלה מתייצבים ארבעת העותרים בפנינו כשידיהם אינן נקיות, ובשכאלה:

 

"כלל נקוט הוא מלפני בית משפט זה, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, ובמעשיו יוצר עובדות במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו ... אציין כי מקומי עם המחמירים בהפעלת העיקרון שלא להושיט סעד למי שפונה לעזרת בית המשפט ובאותו זמן מתעלם מהוראות חוק והוא בבחינת טובל ושרץ בידו" (כבוד השופט בייסקי בבג"ץ 197/81 פרידמן נ' ראש עירית אילת, פ"ד נו(2) 425, 431).

 

 

           חוסר ניקיון כפיהם של העותרים מתעצם בעניין עתירה זו נוכח הודאתם הכמעט מפורשת בפלישתם בדרכי הסתר והערמה לאותן חנויות שבשוק הסיטונאי בניגוד לצוים מינהליים והחלטות שיפוטיות, ולהתפנותם בעבר מאותן החנויות מכוח אותם צוים והחלטות.

 

           וגם זאת, עתירתם של העותרים אינה אלא קריאה לבית משפט זה, להורות על הותרתו בעינו של מעשה הפלישה הלא חוקי ונטול העילה בעליל. אין העותרים מביאים בפנינו או טוענים להצדק כלשהו שבדין למעשה הפלישה שפלשו, אלא עותרים הם כי נשאירו כפי שהוא.

 

           בנסיבות אלה, חוסר ניקיון כפיהם במעשיהם קודם לעתירה, נשזר מניה וביה בגופה של עתירתם על הסעדים הנעתרים בה ועל דרך הנמקת אותם הסעדים. נמצאים איפוא העותרים שבפנינו חסרי ניקיון כפיים ברמה השוללת מהם על הסף את ההיזקקות לעתירתם, ודין עתירתם להידחות.

 

7.        למעלה מן הצורך נתייחס בקצרה גם לגופה של עתירה.

 

           טענתם היחידה של העותרים הינה, כי אמנם פלשו למקרקעין שבבעלות הממונה על הרכוש הממשלתי, אולם משחלפו למעלה משלושים ימים מפלישתם מנוע הוא מ"עשיית דין עצמי", ואין בידו לפנותם מהנכסים אלא בהליכים משפטיים כקבוע בצו מס' 1472. בטענה זו נסמכים העותרים על הוראת סעיף 3 ל"צו מס' 1472, צו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים)" שהוצא בדצמבר 1999 על ידי מפקד האזור, כדלהלן:

 

"3. תפס אדם מקרקעין שלא כדין, רשאי המחזיק בהם כדין להוציאו מן המקרקעין ולסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה לשימוש בהם, תוך שלושים ימים מיום התפיסה. לשם כך יהיה רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה".

 

 

           לטענת העותרים, העובדה שפלשו למקום בסתר כחודשיים לפני שפלישתם נתגלתה, אין בה לשנות מהקביעה הקטגורית של סעיף 3 לצו הנ"ל, ולפיה מניין שלושים הימים להתרת פינויים ללא הליך שיפוטי לא יהיה אלא מ"יום התפיסה", ואחת היא אם פלשו למקרקעין ותפסום בסתר או בגלוי.

 

           בטרם נבחן טענתם לגופה, נפנה להודעת הפינוי שיצאה לעותרים מאת המשיב 2 (הממונה על הרכוש הממשלתי) ב-18.12.06, וזו לשונה:

 

"בהתאם לצו הפינוי שניתן ביום 18.6.01 ביחס לחלקה 1 בגוש 14026 בחברון (להלן: הנכס) בעקבות החלטת ועדת העררים בערר 28/01, בהמשך להודעה על חובת פינוי הנכס עד ליום 15.1.06 (שנמסרה ביום 3.1.06) ובהתאם לסמכותי מכוח הצו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים) (יהודה ושומרון) מס' 1472, התש"ס-1999, הנכם נדרשים לפנות את הנכס עד ליום 19.12.06 שעה 12:00. אם לא תתפנו עד למועד זה מהנכס, תפעלנה רשויות האזור להוצאתכם מהנכס בכוח סביר".

 

 

           על פני הדברים עניין לנו בפולש או משיג גבול שחזר ופלש לנכס המקרקעין בפלישה חוזרת (בשלישית) לאחר שהוצאו צוי פינוי כחוק, לאחר שהרשות המשפטית המוסמכת דחתה ערר כנגד צוי הפינוי ולאחר שפינה את הנכס מרצונו (פעמיים) בהתאם לאותם הצוים.

 

           בעל הזכויות ובעל זכות החזקה כדין באותם המקרקעין הינו המשיב 2, הממונה על הרכוש הממשלתי באזור.

 

           אין המדובר איפוא במי ש"סתם" השיג גבולו של בעל זכות במקרקעין, אלא במי שנצטווה כבר על ידי הרשויות המנהליות והמשפטיות לפנותן, פינה אותן בעקבות כך, ושב ופלש אליהן לאחר מכן.

 

           בדין הישראלי תוסדר לכאורה סיטואציה זו בגדר הוראותיו של סעיף 5א' לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981, ולפיו:

 

"הושלם ביצוע צו לפי חוק זה ולפני שחלפו שנים עשר חודשים מיום השלמת הביצוע, התופס או אדם מטעמו חזר ותפס שלא כדין את מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, רשאי פקח, לאחר שקיבל אישור לכך מאת הממונה, לחזור ולסלק את ידו של התופס ולפנות את מקרקעי הציבור על פי הצו המקורי".

 

 

           תחולת החוק האמור אינה משתרעת על הנכסים דנן, שכן אלו מצויים בחברון. ברם, עד שנזקק לאנלוגיה שמבקשים העותרים לעשות בעניינם מהוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (שגם הוא אינו חל על הנכסים דנן), נחזור ונזכיר מתוך אותה אנלוגיה לדין המשווה הנוהג בישראל את שתי האבחנות הבסיסיות בין ההסדר שבסעיפים הנ"ל מחוק המקרקעין לסיטואציה דנן.

 

           ראשונה, המדובר בפלישה חוזרת למקרקעין אשר בעל הזכות בהם (המשיב 2) זכה בצו שיפוטי המחייב את פינויים מהפולש, הפולש פונה מהם ושב ופלש אליהם. שנית, בעל המקרקעין הינו הממונה על הרכוש הממשלתי, ומתוך כך, ועל דרך האנלוגיה, אילו המדובר היה בסיטואציה "ישראלית" היו חלות בעניין זה הוראותיו של סעיף 5א' הנ"ל לחוק מקרקעי הציבור.

 

           גם אם המדובר היה במקרקעין שאינם מקרקעי ציבור שאדם שב ופלש אליהם לאחר החלטה שיפוטית על פינויו ולאחר שהושלמו בראשונה הליכי הפינוי, חלות היו על פני הדברים (בסיטואציה המשווה "הישראלית") הוראות סעיף 66 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לפיהן:

 

"66. הושלמה פעולת פינוי לפי סעיף 64, והחייב או אדם אחר מטעמו חזר ותפש שלא כדין את המקרקעין שפונו, יחזור המוציא לפועל, לפי בקשתו של הזוכה, ויפנה את המקרקעין לשם ביצועו של פסק הדין...".

 

 

           משעוסקים אנו בפולשים ששבו ופלשו לנכס מקרקעין הזהה באופיו ל"מקרקעי ציבור" (אילו היה בישראל), וזאת לאחר שפינויים הקודם מאותו הנכס התאפשר בהחלטה שיפוטית וביצועו הושלם בפועל – בטרם שבו וחזרו ופלשו – איננו מוצאים טעם לפגם בהיקש שעשה המשיב 2 מההסדר החקיקתי הנוהג בישראל לעניין שכזה ומהחלטתו לדרוש מהפולשים כאמור את פינוי הנכס לאלתר. המדובר בשיקול דעת מינהלי סביר, ובהבחנה ראויה ומתבקשת בין מעשה הפלישה של העותרים דנן לנכסים שבנדון לבין הסיטואציה הכללית והאחרת המוסדרת בהוראות סעיף 3 לצו מס' 1472.

 

8.        משמצאנו כי דין העתירה להדחות על הסף וכי גם לגופה של סיטואציה יש להבחין בין העניין דנן לבין סיטואציות הפלישה "הסתמית" – נניח לעת אחרת את השאלה האם מועד שלושים הימים בפלישה "הסתמית" יימנה מיום הפלישה בפועל – גם שעה שזו מתבצעת בהסתר ובמחשכים תוך העלמתה מעין רואה וצופה ומיכולתו של בעל הזכות במקרקעין להיוודע על עצם קיומה.

 

           שאלה זו יש בה פנים לכאן ולכאן, ודורשת היא התייחסות שונה ונפרדת בין סיטואציות שונות (ראו בעניין זה ספרו של מ' דויטש, קניין, כרך א' עמ' 386). העתירה דנן אינה דורשת הכרעתנו בשאלה זו, ונותירנה לעת הראויה.

 

 

9.        סוף דבר – מהטעמים שפורטו לעיל, אציע לחברי למותב כי נדחה את העתירה.

 

           בנסיבות הדברים, אציע כי נחייב העותרים בהוצאות המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

הנשיאה ד' ביניש:

 

           אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' אלון כי דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי לדון בטענות לגופן. העותרים פעלו על דרך ההתרסה כנגד צווים שיפוטיים ומינהליים; הם אינם טוענים לזכות כלשהי על הנכסים שפלשו לתוכם; פלישתם היתה בהסתר ותוך מעשי רמייה כלפי המפקד הצבאי. מעשיהם בוצעו תוך זלזול ברשויות המופקדות על האזור של השוק בחברון, אזור שפונה מיושביו מטעמים של ביטחון ושלום הציבור. השתלשלות העובדות מלמדת על כך שהעותרים נהגו בחוסר ניקיון כפיים ובניצול לרעה של הערכאות בבואם לבקש סעד מבית משפט זה, תוך אי קיום צווים והפרת הוראות שניתנו על פי דין ותוך הפרת הסכם והתחייבות מצידם.

 

           כעולה מהודעת המשיבים, העותרים לא היססו פעם אחר פעם מלנקוט בדרכי הטעיה כלפי המפקד הצבאי כשפונו מבעד הדלת, חזרו בהחבא מבעד החלון.

 

           את עתירתם ביססו על טענת סרק, ועל הבטחה נטענת שמעולם לא ניתנה. לאחר שטענותיהם של העותרים לזכויות בנכס נדחו על ידי ועדת ערר הם הפרו בריש גלי את הדין. בנסיבות אלה לא יושיט להם בית המשפט סעד ודין עתירתם להידחות על הסף.

 

ה נ ש י א ה

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

           אף אני כחבריי מסכים כי אין מקום להיעתר לעתירה; סעד של צדק ו"כניסה בעד החלון" במקום דרך הדלת אינם עולים בקנה אחד, ובכך סגי. כבר אמרו חכמים, כי כשם ששנאה מקלקלת את השורה, אף אהבה מקלקלת את השורה (דברי ר' שמעון בר יוחאי, מדרש בראשית רבה, נ"ה). פעולותיהם של העותרים נובעות מאידאולוגיה, אשר לגיטימית כשלעצמה להשקפתם ככל שתהא, אין הדוגלים בה יכולים לנהוג משל היו אלה ימי השלטון העות'מאני או הבריטי, תקופת "חומה ומגדל" וכיוצא בזה, בשעה שבמדינת ישראל עסקינן וברשויותיה הממלכתיות. קנאות לאידיאולוגיה, שהיא לאמיתה – על פני הדברים - העומדת ביסוד פעולותיהם של העותרים ולא הטיעונים המשפטיים שהועלו, מקומה במאבקים ציבוריים, אך לא במעשים בלתי חוקיים. "הוה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו", אמרו חכמים (משנה אבות, ג' ב', מפי ר' חנינא סגן הכהנים), ושלומה של מלכות הוא בעיניי מסגרת החוק. העובדה שלא תמיד מצליחות הרשויות לאכפו בכל מקום, ויש מלאכה רבה שלא נעשתה, אין פירושה כי בידי מי לעשות ככל העולה על רוחו וכפי שיבחר, גם אם סבור הוא באמת ובתמים כי הדבר לשם שמים. תדיר ישנו החשש מן המדרון החלקלק ומקנאות יתרה, ועל כן הצורך בריסון העצמי (ראו פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין העמק דבר, במדבר כ"ב י"ב), כדי לקיים "איזון דק מן הדק" (הרב א"י הכהן קוק, שמועות ראיה (פנחס), עורך הרב י' הדרי, 23 (מובא על-ידי הרב י' זולדן, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פינחס תשס"ד 556); ראו גם רשימתי "מי לה' אלי... והרגו איש את אחיו, על סכנת 'המדרון החלקלק', פרשת השבוע (עורכים א' הכהן ומ' ויגודה), כי תשא תשס"ב, 65). בנידון דידן נתקלקלה השורה באורח המחייב שלא להיעתר לעתירה.

 

ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון.

 

           ניתן היום, כ"ה בתמוז התשס"ז (11.7.2007).

 

 

ה נ ש י א ה                              ש ו פ ט                              ש ו פ ט

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   07015470_A07.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il