בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 8016/96
בג"ץ 343/97
בג"ץ 604/97
בג"ץ 924/97
בג"ץ 2147/97
בג"ץ 2180/97
בג"ץ 3533/97
בג"ץ 4514/97
בג"ץ 4696/97
בג"ץ 7187/97
בג"ץ 7218/97
בג"ץ 7346/97
בג"ץ 7353/97
בג"ץ 7604/97
בג"ץ 19/98
בג"ץ 92/98
בג"ץ 151/98
בג"ץ 468/98
בג"ץ 588/98
בג"ץ 2125/98
בג"ץ 2355/98
בג"ץ 2567/98
בג"ץ 3533/98
בג"ץ 4019/98
בג"ץ 4110/98
בג"ץ 4623/98
בג"ץ 5188/98
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
בבג"ץ 3648/97: 1. ישראל סטמקה
2. ביג'לבהן פטל
3. מרים גורודצקי
4. פיטר פובי
5. זהר יפעת
6. סטיבן וואלי אדניג'י
העותר
בבג"ץ 8016/96: חורחה ארנולף
העותרת
בבג"ץ 343/97: אניטה רנצר
העותרים
בבג"ץ 604/97: 1. עידו עידן
2. טטיאנה וודנסקי
העותרים
בבג"ץ 924/97: 1. יצחק פרידמן
2. דוינה דרגומיר
העותרים
בבג"ץ 2147/97: 1. ברוך סמו
2. ציון אזב טספזג
העותרים
בבג"ץ 2180/97: 1. אבדולה יילדיס
2. נטליה קדושביץ
העותרים
בבג"ץ 3533/97: 1. טטיאנה איבנובנה ולצ'וק
2. בוריס ספוז'ניקוב
העותרים
בבג"ץ 4514/97: 1. וובטו וורקו אימר
2. סמלויט וולדיאס
העותרים
בבג"ץ 4696/97: 1. אלכסנדר דיאצ'נקו
2. אלכסנדרה גורלוב
העותרים
בבג"ץ 7187/97: 1. בוריס סרברניק
2. אלסיה וסיליאדי
3. יורי וסיליאדי
העותרים
בבג"ץ 7218/97: 1. סקוב רנטה
2. אגפוניקוב איגור
העותרים
בבג"ץ 7346/97: 1. סימונה ווילף
2. יוגן הוסאנו
3. עינת פרימו
4. פרינס הייס אמללו
העותרים
בבג"ץ 7353/97: 1. יבגני סטרמובסקי
2. לריסה שבץ
העותרים
בבג"ץ 7604/97: 1. חנה ישראלי
2. פרדריק קואמינה וילסון
העותרים
בבג"ץ 19/98: 1. אשמי איצ'להום טספאי
2. אבבה פיסהה
העותר
בבג"ץ 92/98: מספין מתיוס בקלה
העותר
בבג"ץ 151/98: מזלח פרץ
העותרים
בבג"ץ 468/98: 1. גרדה גמליאל
2. GODWIN IHEANACHO UGWU
העותרים
בבג"ץ 588/98: 1. מובשיץ איגור
2. קוזאייב אוקסנה
העותרים
בבג"ץ 2125/98: 1. קוזנצוב מקסים
2. וסילייב אירינה
העותרים
בבג"ץ 2355/98: 1. מרים ינאי
2. JOSEPH UCHENNA DIKE
העותרים
בבג"ץ 2567/98: 1. יגודייב אינסה
2. בובריניוב ויאצ'סלב
העותרים
בבג"ץ 3533/98: 1. דמיטרי סנדקוב
2. נינה לוקאוט
העותרים
בבג"ץ 4019/98: 1. דב הולצברג
2. רוזליה צ'יפאי
העותרים
בבג"ץ 4110/98: 1. גנאדי ליפשיץ
2. ולנטינה אובצ'ינקובה
3. לאה חזין
העותרים
בבג"ץ 4623/98: 1. אלה אליזבת שוניה
2. ADE JUWON AJIFOLAWE OJOMO
העותרים
בבג"ץ 5188/98: 1. סמיון רביניקוב
2. אירינה רביניקוב (רסטבורצב)
נגד
המשיבים: 1. שר הפנים
2. מנהל מחלקת אשרות וזרים במשרד הפנים
3. מנהל מינהל האוכלוסין
משיב בבג"ץ 604/97: 4. מנהל האגף הקונסולרי - משרד החוץ
תאריכי הישיבות: ה' בכסלו תשנ"ח (4.12.1997)
ט"ו באייר תשנ"ח (11.5.1998)
ד' בכסלו תשנ"ט (23.11.1998)
בבג"ץ 3648/97: עו"ד ענת שקולניקוב, עו"ד ענת בן-דור
ועו"ד ניקול מאור (סנטר)
בשם העותר
בבג"ץ 8016/97: עו"ד רמי אמיר, עו"ד ניר אמודאי
ועו"ד איל אקוניס
בשם העותרים בבג"ץ 343/97
ובג"ץ 604/97: עו"ד שמואל מינצר
בשם העותרים בבג"ץ 924/97,
בג"ץ 2147/97, בג"ץ 2180/97,
בג"ץ 4514/97, בג"ץ 19/98,
בג"ץ 3533/98 ובג"ץ 4019/98: עו"ד יוסף בן-מנשה
בשם העותרים
בבג"ץ 3533/97: עו"ד ארנון שוטלנד
בשם העותרים
בבג"ץ 4696/97: עו"ד גיימן גריגורי
בשם העותרים
בבג"ץ 7187/97: עו"ד איליה וייסברג
בשם העותרים
בבג"ץ 7218/97: עו"ד רמי משינסקי
בשם העותרים בבג"ץ 7346/97,
בג"ץ 7604/97, בג"ץ 468/98,
בג"ץ 2355/98, בג"ץ 4110/98,
ובג"ץ 4623/98: עו"ד ד"ר תיאודור שוורצברג
בשם העותר
בבג"ץ 92/98: עו"ד אבינועם אשכנזי
בשם העותרים
בבג"ץ 2125/98: עו"ד וודים סטרוביחובסקי
בשם העותרים
בבג"ץ 2567/98: עו"ד לורה מקסיק
בשם העותרים
בבג"ץ 5188/98: עו"ד דיינה הר-אבן
בשם המשיבים: עו"ד יוכי גנסין (ממונה על ענייני הבג"צים
בפרקליטות המדינה), עו"ד דנה בריסקמן,
עו"ד ענר הלמן, עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס
ועו"ד אורית קורן
פסק-דין
עשרים ושמונה עתירות הן המונחות לפנינו, ועניינן בשלושים ואחד זוגות לנישואין. כשם שאין שני בני-אדם הדומים לחלוטין איש לרעהו, כן אין עניינוֹ של כל אחד מאותם שלושים ואחד זוגות זהה לעניינם של הזוגות האחרים. ואולם, כל העתירות כולן (למעט אחת) מעוררות - כל אחת מהן בדרכה-שלה - אותן שאלות-משפט הצורכות פיתרון. משנמצא לנו כך, אמרנו נדון בכל העתירות בצוותא-חדא, ואף פסק-הדין שניתן בכולן יהיה אחד. ופסק-הדין שלפנינו הוא אותו פסק-דין אחד.
2. פלוני, יהודי ואזרח ישראל, נושא לו לאשה בנישואי-חוץ - בין בנישואי-התכתבות, "נישואי פאראגוואי", ובין בנישואין-בין-נוכחים במדינת-חוץ - את פלונית, ופלונית אינה יהודיה ואינה אזרחית ישראל. כיוצא בזוג זה, פלמונית, יהודיה ואזרחית ישראל, נושאת לה לאיש, בנישואי-חוץ, את פלמוני, ופלמוני אינו יהודי ואינו אזרח ישראל. גם אלה וגם אלה, "נישואי תערובת" הם. שלושים ואחד זוגות עותרים לפנינו, וכולם, למעט אחד (בג"ץ 604/97 עידו עידן נ' שר הפנים) הינם זוגות מעורבים על-פי הדגם שהיצבנו: זוג שבו הגבר הוא יהודי אזרח ישראל והאשה היא לא-יהודיה זרה, או זוג שבו האשה היא יהודיה אזרחית ישראל והגבר הוא לא-יהודי זר. בפרשת עידו עידן (בג"ץ 604/97) שני בני-הזוג אינם יהודים - הגבר הוא אזרח ישראל והאשה אזרחית אוזבקיסטן - ועל-כן מעוררת עתירה זו אך מיקצת מן השאלות שנדון בהן. לנוחות הדיון נדון להלן בדגם של זוג שבו הגבר הוא יהודי אזרח ישראל והאשה היא לא-יהודיה וזרה, ולמותר לומר כי פיתרונות שנציע יחולו גם על זוגות שבהם האשה היא יהודיה אזרחית ישראל והגבר הוא לא יהודי וזר. אשר לזוגות שבהם בן-הזוג האחד הוא ישראלי (לא-יהודי) ובן-הזוג האחר הוא לא ישראלי (ולא יהודי), גם על אלה יחול אותו דין, למעט בנושאי חוק השבות החל אך על יהודים ועל בני-משפחה של יהודים (כפי שנוסיף ונפרט עוד להלן).
3. ארבע שאלות עיקריות הועמדו לפנינו להכרעה, ואלו הן:
(1) האם זכאי הוא בן-הזוג הזר הלא-יהודי לזכויות אותן מקנים חוק השבות, תש"י1950-, וחוק האזרחות, תשי"ב1952-, ליהודי שעלה ארצה? האם זכאי הוא אותו בן-זוג לקבל את אזרחות ישראל משל היה יהודי שעלה ארצה?
(2) במרבית העתירות מתבקש בן-הזוג הזר הלא-יהודי לעזוב את הארץ לתקופת-חודשים, עד שיהא סיפק בידי משרד הפנים לבדוק את עניינם של הנשואין לגופם, ובעיקר: האם נישואי-אמת הם אם נישואים פיקטיביים. האם מוצדקת היא מדיניות זו, והאם ראוי כי יינתן למשרד הפנים להמשיך בה כדרכו עתה?
(3) בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה - לאמור: אותו לא-יהודי אינו זכאי בזכויותיו של יהודי על-פי חוק השבות, תש"י1950- - מה הוא מעמדו על-פי חוק האזרחות, תשי"ב1952-? האם זכאי הוא לזכויות-יתר על-פי חוק זה או שמא דינו כדין מהגר?
(4) רוב העותרים מוסיפים ומבקשים כי מעמדם כנשואים יירשם במירשם האוכלוסין, והשאלה היא אם צודק משרד הפנים בסרבו להיעתר לבקשה זו.
בהמשך דברינו נדון בשאלות אלו, אחת לאחת, כסידרן.
זכותו של בן-זוג לא-יהודי לִשְׂבוּת -
פירוש שהמינהל נותן לחוק שנים רבות
4. כאמור בראש דברינו, זה הוא הדגם שסביבו בונים אנו את חוות דעתנו: יהודי, אזרח הארץ, נושא לו לאשה - בנישואי-חוץ - מי שאינה יהודיה ואינה אזרחית הארץ. מרבית הזוגות שלפנינו נישאו ב"נישואי פאראגוואי", אלה הם נישואים-בהתכתבות עם הרשות המוסמכת בפאראגוואי: בני הזוג - כל אחד מהם - מְמַנֶּה מיופה-כוח הנמצא בפאראגוואי, ואותם מיופי-כוח עורכים את הנישואים בשמם של בני-הזוג בלא שהנישאים עוזבים כלל את גבולות המדינה. מיקצת מן הזוגות נישאו במדינת חוץ בטקס נישואין רגיל.
5. משך שנים רבות ועד לפני זמן לא-רב, פירש משרד הפנים את חוק השבות על דרך זה, שבן-הזוג הלא-יהודי של יהודי אשר היה אזרח ישראל לעת הנישואין, זכה - עם נישואיו - במעמד של יהודי לפי חוק השבות ובמעמד של עולה לפי חוק האזרחות משל היה יהודי. לשון אחר: בן-הזוג הלא-יהודי זכה בשבות כמוהו כיהודי מן-המנין. ראו והשוו, למשל: בג"ץ 1850/93 צ'ימה אדוארס אוניולו נ' משרד הפנים (לא פורסם); בג"ץ 3680/95 דוד טבריה נ' משרד הפנים (לא פורסם). בשנת 1995 שינה משרד הפנים את טעמו והחל מפרש את החוק אחרת. לפי הפירוש החדש, אותו בן-זוג שאינו-יהודי לא יבוא בגידרי חוק השבות, וממילא לא יזכה בזכויותיו של יהודי, לרבות לא בזכותו לקבל את אזרחות ישראל אך לרצונו בלבד. פירוש אחרון זה הוא הפירוש שהמשיבים טוענים לו לפנינו.
על רקע זה של חילופי גירסאות טוענים העותרים כי רשויות משרד הפנים מנועות הן - לאחר שנות-דור - להעיר ולעורר את החוק בדרך פרשנות שונה משנהגו בה כל השנים. לשון אחר: משהגיד משרד הפנים בעבר כפי שהגיד שוב לא יוּתַר לו כי יחזור-בו ויגיד אחרת. פירוש החוק שנהג בעבר כמו נטע עצמו בתוככי החוק: הפירוש והחוק היו לאחדים ואין להפריד בין הדבקים. ומשידענו כך, מוסיפים הם העותרים וטוענים, ממילא זכאים אנו - כדרך פירוש קמא - לבוא אל-שלנו ולקבל את אזרחות ישראל לרצוננו בלבד. טענה זו מעלה בכל חומרתה שאלה כבדה מתחום דיני הפרשנות, והיא: משבא חוק לפני בית-משפט, לפירושו ולקביעת תחומי התפרשותו, האם רשאי הוא בית-המשפט להביא במנין שיקוליו - כשיקול תקף - דרכי פרשנות שהרשות המינהלית נהגה לפיהם, לעיתים משך שנים רבות? הנה היא רשות מוסמכת המדריכה עצמה כך-וכך בפירושו של חוק. לעת בואו של בית-משפט לפרש אותו חוק ולקבוע את תחומיו, הראוי הוא פירושה של הרשות המוסמכת, כשהוא לעצמו, כי ישפיע על שיקול דעתו של בית-המשפט במישקל זה או אחר? שאלה זו אינה חדשה עימנו, ונאמר בה דברים אחדים.
6. על טענת המניעות - טענה אשר הועלתה אך בשפה רפה ובחצי-פה - לא נרחיב דברים. רשות שפירשה את סמכותה בדרך מסויימת - ולו לאורך-זמן - ולימים מגיעה היא לכלל מסקנה כי שגתה בפירוש וכי סמכותה היא אחרת משפירשה אותה בעבר, לא זו בלבד שרשאית היא לחזור בה מנוהגה הלוקה אלא שחייבת היא לעשות כן. על-פי המחוקק יקום דבר, והחוק נשאר על עומדו - לא נשתנה - אך באשר הרשות טעתה בפירושו. למותר לומר כי מדברים אנו במעשי-רשות ובהחלטות-רשות הצופים פני עתיד. אשר למעשים ולהחלטות שלעבר - מעשים והחלטות שנעשו לעת הפירוש השגוי - אשר לאלה אפשר שהדין יהא, לעתים, שונה ולו משום שיחידים קנו אינטרסים וזכויות ולא יהא זה לא ראוי ולא נכון לשנות את מצבם לרעה.
7. נפרדת ושונה משאלת המניעות היא השאלה באשר למישקל שראוי כי ניתן לנוהגה של הרשות - בפירושה לחוק - לעת בואו של בית-משפט לפרש אותו חוק. בבוא בית-המשפט לפרש הוראת-חוק, מה מישקל ייוודע לנוהגה של הרשות המוסמכת לפרש אותה הוראה בדרך מסויימת? או אחרת: בהימצא לבית-המשפט כי פירושו-שלו לחוק שונה מפירושה של הרשות המוסמכת - פירוש שאותה רשות נִיהֲגָה עצמה לפיו שנים רבות - היעניק בית-המשפט מישקל לפירוש הרשות אך באשר כך פירשה את החוק עת ארוכה? למותר לומר כי שאלה זו תעלה במקרים בהם החוק הוא דו-משמעי - או אף רב-משמעי - ואלה מקרים שאינם שכיחים. בשאלה זו דן המחבר אהרן ברק בסיפרו פרשנות במשפט (נבו הוצאה לאור, 1994, כרך ב') 791 ואילך, ומתאר הוא לפנינו שלוש אסכולות של פרשנות: "גישת ההתעלמות", "גישת מיתחם החוקיות" ו"גישת שיקול הדעת השיפוטי". הדברים כתובים ואנו לא נחזור עליהם.
8. כשאני לעצמי, דומני כי המישקל הנודע לפירושה של הרשות - באשר הוא - הינו מישקל קל כנוצה: קל כנוצה ובה-בעת אף כבד כנוצה. בראש ובראשונה, נאמר, כי לא נוכל להתעלם מההשפעה הפסיכולוגית הנודעת לפירוש הרשות. פירוש הרשות המוסמכת היה לפני הַעֲלוֹת השאלה לפני בית-המשפט, ובית-המשפט לא יוכל להתעלם - ולו בתת-מודע - מן הפירוש שקנה לו אחיזה שנים רבות, פירוש ששלח שורשים ונאחז בחוזקה במציאות. אשר-על-כן, תהא הריטוריקה אשר תהא, דומה עלי כי ככל שינסה להתנער מפירושה של הרשות לחוק, למיצער בתת-מודע יושפע בית-המשפט מאותו פירוש שיחלחל בתודעתו. ואולם, בכפוף להערת-הקדמה זו, דעתי היא כי פירושה של הרשות לחוק - באשר הוא - ראוי שייוודע לו מישקל מועט ביותר. מכל מקום, נוכל להבחין בין סוגי חוקים שונים, ואותו מישקל מועט אפשר שישתנה מחוק לחוק. נפתח בראשון ראשון.
כלל ראשון - ראש וראשון - הוא, שהסמכות לפירושו של חוק לבית-המשפט ניתנה. ועם הסמכות מונחת לפיתחו של בית-המשפט האחריות לפירושו של החוק. הנה-הוא עקרון הפרדת הרשויות - שמא נאמר: עקרון ביזור הכוחות בין הרשויות - וחלוקת העבודה ביניהן: המחוקק יחוקק; המבצע יבצע; והשופט ישפוט: יפרש ויקבע את תחומי התפרשותו של החוק. וכך, משעה שהוציא המחוקק חוק מתחת ידו, הסמכות לפירושו היא סמכותו של בית-המשפט, וסמכותו-שלו בלבד. אמרנו על-כך ברע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' יוסי קליין פ"ד מח(3) 485, 501-500, ונחזור על הדברים:
"סמכות חקיקת חוקים לרשות המחוקקת ניתנה - לה, ולה בלבד. וכלשונו הפיוטית של השופט זילברג בע"פ 53/54 אש"ד, מרכז זמני לתחבורה נ' היועץ המשפטי [5] בעמ' 819: 'אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה'. ואולם, משראה הילד אוויר עולם, ניתק טבורו מאמו, המחוקק הוא בבחינת מי שסיים מלאכתו (לאותה עת) - מעין functus officio - ומעתה בעל הסמכות הוא בית המשפט, לפירושו של החוק ולקביעת תוקפו, תחום התפרסותו ותוכנו. זו - על רגל אחת - תורת הפרדת הרשויות בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת, ואידך - פירושא, זיל גמור....
לאחר השלמתו של מעשה חקיקה, יצא החוק מחצרה של הרשות המחוקקת. חי הוא כמו לעצמו, ופירושו- במובנו הרחב של המושג - ניתן הוא, בסופו של תהליך, לבתי המשפט, ולהם בלבד."
ראו עוד: בג"ץ 4031/94 ארגון "בצדק" ואח' נ' ראש הממשלה פ"ד מח(5) 1. כך הוא אף באשר לפירושם של חקיקת מישנה ושל מעשי-מינהל נורמטיביים. במקום אחד קבע שר מיבחני-תמיכה במוסדות ציבור, ובית-המשפט נדרש לפירושם של אותם מיבחנים. אמרנו על-כך, כי פירושם של המיבחנים הוא בידי בית-המשפט - בידיו ולא בידי השר שקבעם, וכך אמרנו:
"חובה הוטלה על השר לקבוע מיבחנים ... המיבחנים, רק על-פיהם יישק דבר: הם-הם הקובעים זכויות והם-הם הנוטלים זכויות. כוונתו של השר אמורה לקבל ביטוי במיבחנים שפורסמו, והמיבחנים שפורסמו הם-הם כוונתו של השר. משעת פירסומם ועד להיבטלם, או עד לשינויים, אין עוד לשר שליטה על המיבחנים. חיים הם לעצמם ואין הם תלויים עוד בשר. השר הורה אותם, אמנם, אך משעת לידתם - היא שעת פירסומם - ניתק הטבור ואמורים הם לחיות את חייהם ולדבר בעד עצמם. הנחתום לא יעיד על עיסתו, וכמותו לא המחוקק יפרש דברי-חקיקה (אלא בדרך שעשה אותם דברי-חקיקה). זה שלטון החוק, זו הפרדת הרשויות, זה ההליך הדימוקרטי."
(בג"ץ 5290/97 עזרא ואח' נ' השר לענייני דתות ואח'; טרם פורסם). מידי בית המשפט נבקש חוק, ובית-משפט לא יותַר לו להתנצל מחובתו - ומסמכותו - לפירוש חוק על דרך הידרשותו למומחים ולפירושה של הרשות המוסמכת. בית-המשפט הוא-הוא ה"מומחה" לפירוש חוק - לכך הוכשר וזו משימתו - וממילא אין הוא רשאי לתלות עצמו באחרים זולתו. כך סברתי בעבר וכך סובר אני אף כיום בנושא התערבותנו בהכרעותיו של בית הדין לעבודה, ובייחוד באשר לתיזה הגורפת כי "מומחיותו" של בית הדין לעבודה עשוייה לשמש מחסום מפני התערבותנו בהכרעותיו. כך, למשל, אמרתי בבג"צ 1520/91 וילנסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(5), 502 , 519:
"שיקול זה של 'מומחיות' ושל 'התמחות' כטעם לאי-התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקתו של בית הדין לעבודה - נפלא ממני. כך, למשל, חוק הגמלאות הוא ממשפט העבודה, אך לא ידעתי ולא אבין מדוע בית הדין לעבודה 'מומחה' מבית המשפט הגבוה לצדק לפרשו ולקבוע מה מטרה נתכוון המחוקק להשיג בו במקרה זה או אחר. כך בחוק זה וכך בכל משפט העבודה, והרי מדברים אנו בקורפוס נורמות שהוא אבר במשפט הארץ ככל ענף משפטי אחר. שופט תעבורה, דרך משל, 'מומחיותו' ו'בקיאותו' במשפט התעבורה רבה מ'מומחיותם' של רוב שופטי בית משפט זה, אך לא יעלה על הדעת לומר כי 'מומחיות' זו נודע לה, כשהיא לעצמה, משקל בפירושו של דבר חוק שהוא בן למשפחת משפט התעבורה".
והוספתי על-כך בבג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב יפו, פ"ד מט(1) 573, 592:
"הנה כי כן, בהידרשו לעניין מסוים שוקל בית המשפט פירושו של חוק פלוני, ולסוף מגיע הוא לכלל מסקנה כי השיקולים המהותיים והרלוואנטיים המושכים לצדדים מוליכים אל פירוש פלמוני לחוק. בית המשפט כמו מניח הוא על כפות המאזניים, מזה ומזה, כל פירושים המעמידים עצמם ב'תחרות הפירוש הנכון' וסופו של תהליך שהוא מגיע אל פתחו של פירוש צלמוני כפירוש המכריע את כולם. עתה, שהגענו אל 'הפירוש הנכון' האם נשנה מדעתנו אך משום שבית הדין לעבודה - כ'מומחה' וכמי ש'התמחה' במשפט העבודה - סבור אחרת? התשובה, לדעתי, היא בשלילה".
ובהמשך (שם, 593):
"... הכרעתו של בית הדין לעבודה, באשר היא - להבדילה מהטעמים שביסודה - אסור לה שתשמש שיקול לעצמו בפירושו של חוק. זיקתנו שלנו אל החוק היא זיקת מישרין, והידברותנו איתו היא ללא מתווכים. שופט, כל שופט לעצמו, הוא פרש בודד בערבות החוק והמשפט. אכן, לעולם יהא לבו של שופט פתוח לשמוע את דעת הזולת, להאזין לקולות מקרוב ומרחוק, ואולם העובדה שזולתו סובר כך ולא אחרת, באשר היא, אסור לה שתשפיע על שיקול-דעתו, ויהא אותו זולת מורם ונישא ככל שיהיה (הכול, בכפוף להוראות דין מפורשות כהוראת התקדים המחייב). האחריות לפירושם של דין והלכה לפתחנו היא רובצת, ולא נוכל להתנצלה מעלינו".
אם אלה דברים אמורים בבית הדין לעבודה - שיושבים בו שופטים כמוני וכחבריי בבית-המשפט - בפירושה של רשות מינהלית לחוק לא ייאמרו דברים בדומה, ואף על דרך של קל-וחומר? השאלה שאלה והתשובה בה.
9. עד כאן - עקרון היסוד: סמכותו הבלעדית של בית-משפט לפירוש חוקים, סמכותו ועימה אחריותו לפירוש החוק. נוסיף ונדע עם זאת, שלא הרי חוק כהרי חוק. הנה-כי-כן, חוק שנושאו הוא נושא מקצועי או טכני, נוהגה של הרשות המוסמכת - רשות בעלת ידע מקצועי וטכני או רשות הנעזרת בבעלי-ידע מקצועי או טכני - ראוי הוא שיזכה במישקל לעת הידרשותו של בית-המשפט לפירוש החוק. שונה הדין בנושא נורמטיבי, קרא: בנושא בו אומר המחוקק לקבוע נורמות התנהגות, להכווין את התנהגות הכלל והתנהגות היחיד. ה"מומחה" בנושא הנורמטיבי הוא בית-המשפט בלבד - והוא שיקבע מהו הדין ומה תחום התפרשותו. יתר-על-כן: ככל שנטפס במעלה הפירמידה הנורמטיבית, כן תגבר ותלך אחריותו של בית-המשפט לפירושו של החוק ובה-במידה ישאף לאפס המישקל שיינתן לפירושה של הרשות המוסמכת לחוק.
ולענייננו שלנו נאמר ונכריז: מדברים אנו בפירושה של הוראה מהוראות חוק השבות, בשאלת תחום תחולתו של אחד מחוקי-התשתית של המדינה. לא זו בלבד שאין נדרשת כל "מומחיות" לפירושו, אלא שבתיתנו דעתנו למקומו הנעלה של החוק במידרג הנורמטיבי במשפט הארץ, אין ספק קל בדעתי כי פירושה של הרשות לחוק - ולו במשך שנים רבות - אין נודע לו כל מישקל שהוא. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהרשות חזרה בה מדרכה וטוענת היא לפנינו לפירוש הנראה בעינינו כי טוב הוא.
10. נסיים ונוסיף: כל דברים שאמרנו - באשר לפירוש בית-משפט המַכֶּה פירושה של רשות-מינהל - טובים ויפים הם ככל שיהיו, אין פניהם - לענייננו-שלנו - אלא לאירועים שלעתיד-לבוא בלבד; והעתירות המונחות לפנינו להכרעה בהן, בכלל העתיד הן. אכן, לא נוכל להעלים עין מן ההשלכות שהיו לפרקטיקה שנהגה משך שנים רבות, ולא יהא זה נכון אם נפגע - ולו בעקיפין - בזכויות שקנו יחידים על-פי פירושה הקודם של הרשות לחוק השבות. פירושנו לחוק אינו צופה פני-עבר, ומציאות שנוצרה לא נבחש בה. שַׁבֶּשְתָּא, כיוון דְעַל - עַל. ראו עוד והשוו: פרשת קליין, לעיל, שם, 504, והאסמכתאות בו; אהרן ברק, פרשנות במשפט (נבו, תשנ"ד1994-, כרך שלישי) 740.
11. עתה, שנמצא לנו כי פירושו של משרד הפנים לחוק השבות אין נודעת לו כל השפעה שהיא - לדעת אחדים: השפעה מיזערית בלבד - הבה נפנה עצמנו לפירושו של החוק בדרכם של בתי-המשפט. הדגם הוא, נזכור: יהודי אזרח הארץ נושא לאשה זרה לא-יהודיה. והשאלה: האם מזכה חוק השבות את בן-הזוג הלא-יהודי באותן זכויות שמקנה הוא ליהודי?
זכותו של בן-זוג לא-יהודי לִשְׂבוּת
12. את חוק השבות היכרנו כולנו - אותו ואת התיקונים בו - אך לא יהא זה מן המותר אם נרענן את זיכרוננו בלשונו. הוראת-היסוד קוראת אלינו מסעיף 1 לחוק השבות, ולפיה:
"כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
יהודי "עולה" ארצה על-פי "אשרת עולה" או על-פי "תעודת עולה" (סעיף 2(א) ו3-(א) לחוק, כסידרם), וניתן לשלול את זכות העליה רק על-פי טעמים מיוחדים המפורשים בסעיף 2(ב) לחוק (העולה פועל נגד העם היהודי; העולה עלול לסכן את בריאות הציבור או את בטחון המדינה; העולה בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור).
בשנת תש"ל1970-, הושם חוק השבות על שולחן הניתוחים והכנסת עשתה שינוי בצופן הגנטי המכוון את דרכו. מדברים אנו בחוק השבות (תיקון מס' 2), תש"ל1970-, אשר הוסיף לחוק השבות סעיפים 4א ו4-ב. וכך מורות אותנו הוראות-חוק אלו: