השופט י' עדיאל:

1.        לפנינו שבעה ערעורים המופנים נגד ארבעה פסקי-דין שנתן בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין הארצי) נגד עורך הדין שמחה ניר (להלן - המערער), על-פי קובלנות שהגיש הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (להלן - הוועד המחוזי) בגין התנהגותו של המערער בפרשיות שונות. ארבעה מהערעורים הוגשו על-ידי המערער, ובהם הוא מבקש כי נורה על ביטול הקובלנות שהוגשו נגדו או לחלופין להסתפק בהרשעה ללא עונש, או בעונש סימלי. שלושת הערעורים הנותרים הוגשו על-ידי הוועד המחוזי, המבקש כי נחמיר בעונשים שהושתו על המערער. באחד מערעוריו אף מבקש הוועד המחוזי כי נורה על הוצאת המערער מלשכת עורכי הדין לצמיתות.

 

על"ע 4743/02

2.        המערער ייצג נאשם בבית המשפט לתעבורה באשדוד. במועד הראשון לדיון, יום 26.11.98, התייצב המערער וטען כי נוכח כפירת מרשו באשמה, היה מקום לזמן עדי תביעה לאותה ישיבה. במהלך שנת 1999, המערער ומרשו לא התייצבו לישיבות שנקבעו בתיק. המערער הגיש הודעה לבית המשפט בה טען כי לנאשם בתיק תעבורה קיימת זכות שלא להתייצב. בית המשפט החליט כי על המערער להעלות טענותיו בדיון, וחרף זאת לא התייצב המערער לדיון שנקבע ליום 15.3.99. בישיבה שהתקיימה ביום זה, קבע בית המשפט כי נוכח כפירת הנאשם לא ניתן להרשיעו, ועל כן נקבע מועד לשמיעת פרשת ההגנה. המערער התייצב לאותו דיון, ביום 29.6.99, וויתר על הבאת ראיות. בסיכומים שבכתב טען המערער כי ייפוי הכוח שהוצג על-ידו לבית המשפט היה ייפוי כוח מוגבל, התקף מתחילת בירור האשמה בלבד. על כן, טען, היה צריך לזמן את מרשו אישית להמשך ההליך. באין הזמנה אישית כזו, בית המשפט לא קנה סמכות לשפוט את הנאשם, ובהיעדר ראיות תביעה - יש לזכות את מרשו. לבסוף הרשיע בית המשפט לתעבורה את הנאשם. במעמד הטיעונים לעונש טען המערער כי הכרעת הדין ניתנה ללא סמכות, כיוון שמרשו לא זומן כדין. טענתו נדחתה.

 

המערער ערער בשם מרשו לבית המשפט המחוזי והערעור נדחה, בין היתר, מהטעם הבא: "...הנימוק העיקרי לדחיית טענותיו של עו"ד ניר, הוא שאין להרשות הפיכת בית המשפט למגרש המשחקים הפרטי של עורך דין, הרוצה לספק את גחמותיו... הגשת ייפוי כוח לתיק בית המשפט, תוך השמעת טענה שבעצם ייפוי הכוח איננו תקף, והופעת עורך דין בשם נאשם, והשמעת טענה, מאוחר יותר - שעורך הדין לא ייצג את אותו נאשם באותו זמן, ולכן הזמנה לנאשם באמצעותו איננה הזמנה, הינה עמדה מגוחכת שאין לקבלה".

 

3.        בקובלנה שהגיש הוועד המחוזי יוחסו למערער בגין התנהגות זו עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, זלזול ויחס של חוסר כבוד לבית המשפט והפרעה לבית משפט לעשות משפט, על פי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן - כללי האתיקה) וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - החוק או חוק לשכת עורכי הדין) וכן עבירה של התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת דין, על פי סעיף 61(3) לחוק.

 

4.        בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין (להלן - בית הדין המחוזי) קבע (בתיק בד"מ 107/00) כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, והעלים מבית המשפט קיומן של הגבלות בייפוי הכוח, תוך שהוא ממשיך ליצור מצג כמי שמייצג את הנאשם. בית הדין ציין, כי מתן ייפוי כוח מוגבל לישיבה אחת יש בו, כשלעצמו, הפרעה והכבדה על עשיית המשפט. אולם, הדגש בהתנהגותו של המערער, ציין בית הדין, אינו רק בייפוי כוח זה, אלא בעובדה כי המערער העלים מבית המשפט ומהצד השני את טענתו כי מדובר בייפוי כוח מוגבל, ביודעו כי העלמה זו מביאה לקביעות חוזרות ונשנות של דיונים, וכי בית המשפט רואה בו סניגור בעל ייפוי כוח. חרף זאת, נקבע, הסתיר המערער טענתו כי אין ברשותו ייפוי כוח והמתין לשלב הסיכומים או הטיעונים לעונש, כדי להעלות טענות בדבר אי זימון כדין, כביכול. עוד נקבע, כי התנהגותו של המערער, אשר לא הופיע לשלושה דיונים רצופים, הביאה לאבדן זמנו של בית המשפט ושל בא-כוח התביעה. פעולות אלו אף מנעו מלקוחו של המערער, כך נקבע, ייצוג הולם, שכן המערער כלל לא הביא ראיות לתמוך בהן את כפירת מרשו בכתב האישום, ואף לא ביקש לחקור בחקירה שכנגד את עדי התביעה. על כן הורשע המערער בעבירות בהן הואשם. בנוסף על עבירות אלו הורשע המערער גם בעבירה על סעיף 26 לכללי האתיקה, שעניינו גילוי יחס חברי לחבר למקצוע, על אף שעבירה זו לא צוינה בקובלנה (זאת, מכוח סמכותו של בית הדין המשמעתי, על-פי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962, להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו).

 

בגין הרשעה זו גזר בית הדין המחוזי על המערער ארבעה חודשים של השעיה בפועל, והפעיל שני עונשי השעיה על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגד המערער בבד"מ 149/94 (שישה חודשי השעיה על תנאי) ובבד"מ 161/97 (שמונה חודשי השעיה על תנאי). עונשי ההשעיה המותלים הופעלו בחופף זה לזה, ובמצטבר לעונש ההשעיה שנגזר על המערער בתיק זה, כך שתקופת ההשעיה הכוללת שהוטלה על המערער עמדה על 12 חודשי השעיה בפועל. נקבע, כי המערער ירצה תקופת השעיה זו לאחר שיסיים לרצות כל עונש אחר של השעיה בפועל המוטל עליו, נכון ליום מתן גזר הדין. בנוסף, נגזרו על המערער 12 חודשים של השעיה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן הוטל עליו קנס בסכום של 7,500 ש"ח והוצאות משפט לטובת לשכת עורכי הדין בסכום של 7,500 ש"ח.

 

5.        המערער והוועד המחוזי ערערו על פסק הדין. בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים (בתיקי בד"א 13,26/02). ערעורו של המערער נדחה בנימוק "כי במקרה שלפנינו נחצה הגבול שבין ייצוג עניינו של הלקוח לבין ייצוגו בדרך שיש עמה הפגנת זלזול והתרסה כלפי השופט היושב בדין", אף שבית הדין לא פקפק "בכנות כוונתו של המערער לייצג את עניין לקוחו נאמנה". יחד עם זאת, נוכח העובדה כי ייפוי הכוח נשוא הדיון לא הוצג לפני בית הדין המחוזי, קבע בית הדין הארצי כי יש לזכות את המערער מהפרות החובות הקבועות בסעיפים 54 ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. את העונש שגזר בית הדין המחוזי על המערער הותיר בית הדין הארצי על כנו, משלא מצא בנימוקי מי מהצדדים סיבה המצדיקה התערבות בו.

 

6.        על"ע 4743/02 הוא ערעורו של המערער על פסק הדין של בית הדין הארצי. ראשית טוען המערער, כי לא נטען ולא הוכח שהוא היה עורך דין במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו. שנית, טוען הוא, פעולתו נבעה מ"כוונות טהורות" לשרת את הלקוח על הצד הטוב ביותר, ולא נמצאה לו כל דרך אחרת לעשות כן. שלישית, בניסוח ייפוי הכוח נשוא פסק הדין, ביקש המערער להתמודד עם נוהל פסול, לטענתו, המשמש בידי בתי המשפט והתביעה ככלי להפעלת לחץ על נאשם בתיק תעבורה שביקש לכפור באשמה: על פי הטענה, לפי הטופס המופיע בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, כלשונו במועד הרלוונטי, נאשם בתיק תעבורה מוזמן "לבירור האשמה" בבית המשפט, היינו: לשמיעת ההוכחות. זאת, להבדיל ממשפטים פליליים, בהם מזומן הנאשם קודם לישיבת "הקראה". אולם בפועל, טוען המערער, הנוהג המקובל הוא לקיים ישיבת "קדם משפט פלילי" הנקראת "הקראה", ורק אחריה מוזמן הנאשם לישיבה אחרת לצורך "בירור האשמה". לטענת המערער, דרך זו מביאה נאשמים רבים להודות באשמה, למרות שהיה בכוונתם לנהל משפט. הדבר אף חוסך מהתביעה את הצורך להכין חומר ראיות להגשת האישום, שכן רק אחרי ההקראה, ובהתאם למה שהתביעה "משיגה" שם, היא פועלת לאיסוף הראיות. לעומת זאת, נטען, הנאשם נושא בהוצאות רבות בעטיו של נוהג זה, ביניהן שכרו של עורך דינו, יום העבודה של הנאשם והוצאות נסיעה, הוצאות אשר לרוב עולות על סכום הקנס. על כן, כאשר סניגור מופיע בבית המשפט ובידו ייפוי כוח התקף מהשלב של "בירור האשמה" בהתאם לנוסח ההזמנה, ובית המשפט עומד על כך שהמשפט יתנהל משלב קודם יותר, אין ברירה, לדעת המערער, אלא להמציא לנאשם הזמנה חדשה ל"הקראה". נאשם אשר יקבל זימון כאמור, יבחר לו את הדרך הנכונה לפעול; למנות מחדש את הסניגור, להתייצב למשפט בעצמו, או לא להתייצב ולהיחשב כמי שהודה בעובדות. המערער מוסיף, כי הוא לא היה חייב לחשוף בפני בית המשפט את העובדה שתחילת תוקפו של ייפוי הכוח היא מאוחרת יותר, משום שכל עוד זו לא החלה, אין הוא משמש כסניגור. ובנוסף, כדי להשיג את המטרה הלגיטימית של קבלת החלטה שיפוטית בדבר משמעותה המשפטית של ההזמנה "לבירור האשמה", לא רק שהמערער לא היה חייב לחשוף את הדבר, אלא שהדבר אף היה אסור עליו, לטובת מרשו. אשר לעונש, טוען המערער, כי לאור קביעת בית הדין בדבר כנות כוונתו לייצג את עניין לקוחו נאמנה, אפילו אם ההרשעה הייתה כדין, מן הדין היה לבטל את כתב האישום ולחלופין להסתפק בהרשעה ללא עונש או בעונש סמלי.

 

7.        אין בידי לקבל את טענותיו של המערער. טענת המערער כי לא נטען ולא הוכח כי הוא היה עורך דין בעת ביצוע המעשים, איננה נשמעת מפיו לראשונה. טענה זו הועלתה על ידו אף בעל"ע 3954/03 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו, פ"ד נז(5) 844). באותו עניין, התבטא המערער בחוסר כבוד כלפי ראש ההוצאה לפועל, במכתבים ששלח אליו. וכך נקבע מפי השופט א' א' לוי:

 

"כאמור, טען המערער כי בקובלנה לא נאמר, וממילא לא הוכח, כי היה עורך דין בעת האירועים. טענה זו נדחתה על-ידי בית-הדין הארצי כטענת סרק, וסבורני כי היה נכון להגדירה כך, ולו מן הטעם שמדובר בטענה מקדמית מובהקת, שהיה נכון להעלותה בפני בית-הדין המחוזי, אך המערער, מטעמיו, בחר שלא לעשות זאת. אך לא רק המחסום הפורמלי עומד בדרכו של המערער, אלא בעיקר העובדה ששני מכתביו לראש ההוצאה לפועל נכתבו על נייר הנושא את שמו ובתוארו כעורך-דין. זאת ועוד, ממכתבו לוועדת האתיקה מיום 1.9.2002 עולה בבירור כי המערער רואה את עצמו כחבר לשכת עורכי הדין, ועל רקע זה הוא ביקש את הגנתה, ובלשונו: '... יש לזכור כי לשכת עורכי-הדין היא הגילדה המקצועית של עורכי-הדין, אשר המחוקק ייעד לה את התפקיד להגן על חבריה, כאשר הם מקיימים את תפקידם הלגיטימי'. ולא נהיר לי על רקע כל אלה, מדוע נדרש המערער לקו הגנה זה גם בהליך שבפנינו" (שם, בע' 852).

דברים אלה יפים אף לענייננו. המערער לא התייצב לדיונים שקיים בית הדין המחוזי. תחת זאת הודיע כי הוא איננו מתכוון להופיע לישיבה, אך הגיש מספר הודעות ובקשות. לבסוף הודיע בכתב כי הוא מוותר על זכותו להתגונן, ולאחר מכן הודיע כי הוא מוותר גם על זכות טיעון לעניין ההרשעה. אם רצה לטעון כי יסוד מיסודותיהן של  העבירות - היותו עורך דין - לא נטען ולא הוכח, היה עליו, כפי שנקבע בעל"ע 3954/03 הנ"ל, להעלות טענה זו כטענה מקדמית בבית הדין המחוזי. בנוסף, המערער חתם כעורך דין על מסמכים שונים בתקופה הרלוונטית: הודעות שונות שהוגשו לבית המשפט לתעבורה באשדוד במסגרת התיק הנדון, סיכומים מטעם מרשו של המערער באותו תיק וכן מכתב למנכ"ל הוועד המחוזי. נוכח כל זאת יש לדחות טענה זו של המערער.

 

8.        טענה נוספת שמעלה המערער, היא כאמור, כי בניסוח ייפוי הכוח באופן שתואר לעיל, הוא ביקש להביא לתיקונו של מצב דברים שבו נאשם בתיק תעבורה מוזמן לישיבה לבירור האשמה, בלא שהתביעה מכינה לקראת ישיבה זו, מבעוד מועד, את ראיותיה, מה שמביא לכך שחלק מהנאשמים מודים באשמה רק כדי לחסוך את אובדן הזמן הכרוך בדיונים נוספים. וזאת - לפי הטענה - כאמצעי לחץ על הנאשם, כדי שיחזור בו מכפירתו באשמה, ו"יקל" בכך על התביעה ועל בית המשפט.

 

אין לקבל גם טענה זו. אף אם נניח כי נכונה טענת המערער, ואכן מדובר בנוהג פסול (ראה ע"פ 1556/90 בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 705; ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 793), עדיין אין להסכים עם הדרך בה בחר המערער כדי להביא את בית המשפט לומר את דברו בעניין זה. ניסוח מגביל של ייפוי כוח, המוסתר ביודעין מבית המשפט, תוך יצירת מצג כלפי בית המשפט כי הנאשם מיוצג על ידי המערער וניסיון להתכחש למצג זה בשלב הסיכומים, על ידי העלאת הטענה בדבר היעדר ייצוג, איננו יכול להתקבל כדרך לגיטימית להעלאת הטענה. מה גם, שהמערער הופיע לדיון הראשון בשם מרשו, חרף טענתו כי באותו מועד טרם נכנס לתוקפו ייפוי הכוח. התנהגות זו של המערער עולה כדי הטעייה מודעת ומכוונת של בית המשפט לסבור כי הלקוח ייפה את כוחו של עורך הדין לייצגו בכל שלבי המשפט.

 

9.        המערער טוען שיש לזכותו מהאישומים שכן הוא פעל בתום לב לטובת לקוחו. הוא מציין שגם בית הדין הארצי ציין בפסק דינו, כי הוא אינו מפקפק בכנות כוונתו של המערער לייצג את לקוחו נאמנה. לגישתו של המערער, "כאשר עורך דין עושה את אשר הוא עושה בכוונות טהורות - הדבר לעולם אינו יכול להיחשב כעבירת משמעת גם אם עורך הדין שגה בפרשנותו את הדין אשר הנחה אותו בניהול המשפט".

 

10.     בהיבט זה - של האינטרס הצר של הלקוח - אני מוכן להניח, לזכותו של המערער, שהתנהגותו לא פגעה בלקוח. בעניין זה לא הוצגו לפני בית הדין ראיות המצביעות על כך שבפועל התנהגותו של המערער פגעה בלקוח. בנסיבות אלו, אין לשלול את האפשרות שללקוח לא הייתה הגנה של ממש בפני האישום, ומבחינתו, התנהגות המערער לא פגעה בסיכוייו לזכות במשפט.

 

אולם, בכך בלבד, אין כדי לסייע למערער. שכן, העבירות בהן הורשע לא נסבו אך על ייצוג נאמן של הלקוח. תקנות 2 ו-32 לכללי האתיקה, כורכות את הייצוג הנאמן של הלקוח עם התנהגות נאותה כלפי בית המשפט. כך, כלל 2 לכללי האתיקה, קובע כי עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט; כלל 32 לכללי האתיקה קובע, שעורך הדין ישמור, בעמידתו לפני בית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע.

 

כפי שנקבע בעל"ע 7892/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' עו"ד יהונתן בוטח (טרם פורסם), "הטעם העיקרי להעמדתן של שתי החובות זו-בצד זו הוא, שאלו הן שתי החובות העיקריות המוטלות על עורך הדין בהופיעו לפני בית-משפט" (סעיף 11 לפסק דינו של המישנה לנשיא, השופט מ' חשין). עורך הדין אמנם חייב בנאמנות ללקוח, אך בצד הנאמנות ללקוח הוא חייב לשמור על כבוד המקצוע, על יחס כבוד כלפי המשפט, ועל חובתו לסייע לבית המשפט לעשות משפט. ככלל, אין סתירה בין החובות. להיפך, "מי שאינו מסייע לבית המשפט להשליט צדק, אינו מסייע אף לשולחו; אדרבא - הוא מזיק לו" (בג"ץ 29/52 מנזר סנט וינסנט דה פאול נ' מועצת עיריית תל אביב-יפו, פ"ד ו 670, 676-675, וכן ראה ג' קלינג אתיקה בעריכת דין (תשס"א) 351-349). עורך דין יוכל לתת למרשו ייצוג הולם, רק אם יהא נאמן לערכי הגינות, הוגנות, יושר, אמירת אמת, נימוס וכבוד לזולת (בג"ץ 4495/99 הסניגוריה הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, פ"ד נג(5) 625, 632-631; ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 381-380). אולם, "פעמים מתחוללת התנגשות בין שתי החובות" (על"ע 7892/04 לעיל). בהתקיים התנגשות כזאת, "חובתו (ההיפותטית) של עורך דין כלפי מרשו וחובתו כלפי בית המשפט - חובתו כלפי בית המשפט נעלה ועדיפה" (ע"א 6185/00 לעיל, בע' 382).

על כן לא ניתן לקבל את טענת המערער, כי חובתו כלפי הלקוח מצדיקה יחס של חוסר כבוד כלפי בית המשפט. הטעיית בית המשפט על-ידי יצירת מצג לפיו המערער מייצג את לקוחו במשפט על כל שלביו, והתנערות חלקית מהייצוג בשלב הסיכומים, יש בה משום גילוי יחס של חוסר כבוד בוטה מצד המערער כלפי בית המשפט. משכך, אף אם אניח שהיה במעשה זה כדי להועיל ללקוח - ואינני מניח זאת - אין מנוס מהרשעת המערער בעבירות בהן הרשיעו בית הדין הארצי.

 

11.     אין לקבל גם את הטענה ש"כאשר עורך דין עושה את אשר הוא עושה בכוונות טהורות - הדבר לעולם אינו יכול להיחשב כעבירת משמעת גם אם עורך הדין שגה בפרשנותו את הדין אשר הנחה אותו בניהול המשפט".

 

אכן, עבירת משמעת מחייבת קיומו של יסוד נפשי. לעניין זה נקבע:

 

"עבירה לפי חוק לשכת עורכי הדין היא עבירה משמעתית, אולם הן מבחינת המרכיבים של המחשבה הפלילית והן מבחינת מידת הוכחתה, אין שוני בין הדין החל על עבירה מן השורה כמוגדר בדיני העונשין לבין עבירה משמעתית. "זדון" בדיני העונשין מתפרש באותו אופן בו מתפרש הזדון בעבירה משמעתית; ו"כוונה לרמות" - בשתי מערכות הדינים, זו העונשית הכללית וזו המשמעתית, מהותה ופרשנותה זהים. אין יסוד להנחה שמחשבה פלילית הנדרשת בדינים המשמעתיים לסוגיהם כאשר היא נדרשת, היא בעלת מהות או תוכן שונים או מופחתים מזו הנבחנת בהקשר העונשי הרגיל. במערכת המשמעתית יש כמובן איסורים דווקניים ויש והפסול עולה מעצם המעשה או המחדל; יש נסיבות בהן נבחנת התנהגותו של נושא משרה, בעל מעמד מקצועי או של מי שנמנה על מסגרת ארגונית פלונית על פי מראיתה או תוצאותיה; אולם, מקום בו נדרשת מחשבה פלילית, כגון בנסיבות בהן מואשם פלוני בהטעיה, במרמה או בהערמה ביודעין - אין תולים בו אשם אלא אם הכוונה האמורה הוכחה על פי המבחנים והמידה החלים בתחום דיני העונשין" (על"ע 757/94 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד דן קרמזין (לא פורסם), פסקה 6 לפסק הדין).

 

לפיכך, מקובל עליי כי לשם הרשעתו של המערער נדרש קיומה של מחשבה פלילית בהקשרה האתי. מחשבה כזאת, כפי שנקבע בעל"ע 757/94 הנ"ל, "היא בעלת מהות או תוכן [שאינם] שונים או מופחתים מזו הנבחנת בהקשר העונשי הרגיל". משמע, הדרישה היא ל"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה ...", כלשונו של סעיף 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין).

 

אולם, עבירה אתית אינה דורשת קיומה של כוונה מיוחדת לפגוע בכבוד בית המשפט או בכבוד המקצוע (על"ע 2443/04 ואח' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום (לא פורסם), פסקה 55 לפסק הדין). מבחינה זו, העבירה האתית נבדלת מהעבירה של זילות בית המשפט לפי סעיף  255 לחוק העונשין, הדורשת יסוד נפשי של כוונה לפגוע במעמדו של השופט או כוונה לבזות את דרכי השפיטה.

 

במקרה שלפנינו, העבירות שיוחסו למערער הנן, כולן, עבירות התנהגות, שאינן דורשות קיומה של תוצאה, כחלק מיסודות העבירה. משמע, המערער היה צריך להיות מודע לטיב המעשה נשוא העבירות ולנסיבותיו. בית הדין אמנם לא פקפק "בכנות כוונתו של המערער לייצג את עניין לקוחו נאמנה". אך כוונה זו - להיטיב עם הלקוח - לא שללה את מודעותו של המערער לטיב המעשה ולנסיבותיו בכל הנוגע ליסודות האחרים של העבירות, שעניינן בחובה ליתן יחס של כבוד לבית המשפט ובשמירה על כבוד המקצוע (סעיפים 2 ו-32 לכללי האתיקה).

 

גם אם אניח לטובתו של המערער כי הוא סבר, בטעות, שמעשיו מותרים בהיותם לטובת הלקוח, או שכנות כוונתו לסייע ללקוחו, מכשירה את מעשיו, אין במחשבה זו כדי לפטור אותו מאחריות לעבירות האתיות שביצע. שכן מחשבה כזאת אינה מצביעה על מצב נפשי של היעדר מודעות ליסודות העובדתיים של מעשיו האסורים, אלא על מצב נפשי של היעדר מודעות לתוצאות המשפטיות של מעשהו. לשון אחר, המערער סבר, לפי טענה זו, כי המעשה האסור שעשה הנו מעשה מותר בשל כך שהדבר נעשה לטובת לקוחו. משהמערער לא ראה לנכון ליטול חלק בהליך שקוים בפני בית הדין המחוזי ולא העיד להגנתו, לא הונחה תשתית עובדתית גם לטיעון זה. בכל מקרה, הטיעון אינו יכול להתקבל מההיבט המשפטי, שכן מדובר בטעות שבדין. המערער אף לא טען לפנינו כי מדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר (סעיף 34יט לחוק העונשין), ובכל מקרה, הגנה זו אינה יכולה לעמוד לו בנסיבות המקרה.

 

12.     לאור כל האמור אני סבור שהרשעת המערער באישום זה בדין יסודה. אינני רואה לשנות אף מן העונש שהוטל על המערער. עונש של ארבעה חודשי השעיה בפועל, הינו עונש קל, בנסיבות המקרה ונוכח הרשעותיו הקודמות הרבות של המערער. על כן דעתי היא כי יש לדחות ערעור זה של המערער.

 

על"ע 10484/02 ועל"ע 10737/02

13.     עניינם של ערעורים אלה בהתנהגותו של המערער במקרים שונים, בהם התבטא בלשון בוטה ובלתי מרוסנת כלפי פרקליטים מפרקליטות המדינה.

 

ביום 24.11.00 שלח המערער מכתב לאחת הפרקליטות בו כתב לה: "... כאשר המשכת בהפצת השקרים... עצימת העיניים שלך הייתה לידיעה ממש, ובכך הצטרפת גם את אישית למחנה השקרנים מדעת". במקרה אחר, במסגרת בקשה שהגיש המערער למחיקת תגובה מטעם המדינה בתיק שהתנהל בבית משפט זה, כתב המערער, בין היתר, כי הפרקליט מטעם המדינה "משקר במצח נחושה", ו"עשה מלאכתו רמייה". במקרה נוסף המערער הגיש לבית משפט זה בקשה בה כתב כי "המדינה ממשיכה להטעות את כב' ביהמ"ש"; "המדינה לא מגלה לנו כי... היא הלעיטה את בית משפט נכבד זה בשקרים, ורק בגללם היא זכתה במה שזכתה", ועוד.

 

14.     בית הדין המחוזי קבע (בבד"מ 113/01) כי הדברים הללו נאמרו אך כדי לפגוע בצד שכנגד ולאיים עליו. התנהגות זו של המערער, נקבע, פוגעת בכבוד המקצוע ובציפייה הלגיטימית של הציבור מסגנונם ומדרך התנהגותם של עורכי הדין כלפי צדדים להליך השיפוטי ובכלל. על כן הורשע המערער בעבירות של חוסר דרך ארץ כלפי הצד שכנגד (סעיפים 23 ו-33 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק), בהתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (סעיף 26 לכללי האתיקה), העדר יחס של כבוד לבית המשפט (סעיף 2 ו-32 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק), עבירות של התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת הדין (סעיפים 53 ו-61(1) לחוק) ועבירה של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין (סעיף 61(3) לחוק). בית הדין המחוזי ציין כי אין מדובר במעידה חד פעמית של המערער. מעשיו בתיק זה היו מכוונים ונעשו במודע. מעבר לכך, צוין, המערער הורשע בעבירות דומות בשורה של פסקי דין. במניין עבירות אלה ציין הוועד המחוזי כי בשנת 1979 הורשע המערער בגין הפצת כרוז בו השתמש בביטויים מעליבים נגד שופטי בית המשפט העליון; בשנת 1996 הורשע בגין התבטאויות מעליבות כלפי שופט בית משפט מחוזי, וכן בגין מתן תשובה שאינה אמת לבית המשפט בעניין ייצוג לקוח; בשנת 1999 הורשע המערער בגין כתבה שפרסם בירחון "אוטו", בה טען לקנוניה בין בתי המשפט לתעבורה לבין המשטרה, שנועדה להוציא מנאשמים הודאות שלא כדין. לבסוף צוין כי בשנת 2001 הושעה המערער בפועל מלשכת עורכי הדין בשל התבטאויות חריגות כלפי בית המשפט. על רקע כל אלו, ביקש הוועד המחוזי להחמיר בעונשו של המערער, ולהשעותו מהלשכה למשך חמש שנים.

 

בית הדין המחוזי סבר כי ראוי להחמיר עם המערער, אשר, לדברי בית הדין, "לשונו משתלחת ודרך דיבורו משפילה ומבזה". בית הדין הוסיף כי נראה שהמערער "אינו לומד ממקרה למקרה והוא ממשיך במצח נחושה להתבטא באופן גס כלפי בתי המשפט וכלפי חבריו למקצוע". יחד עם זאת סבר בית הדין המחוזי כי השעיה לתקופה של חמש שנים הינה עונש קיצוני מדי, תוך ששם לבו, בין היתר, למעמדו של חופש העיסוק כזכות חוקתית בשיטתנו, דבר המחייב בחינת חלופות עונשיות פוגעניות פחות, אשר יש בהן כדי להשיג את מטרת הענישה וההרתעה. לבסוף נגזרו על המערער שנתיים השעיה בפועל, השעיה על תנאי לתקופה של ארבע שנים, אם במשך שלוש שנים מעת שיחדש את חברותו בלשכת עורכי הדין יעבור המערער עבירה שעניינה התבטאות גסה ולשון משתלחת במסגרת עבודתו כעורך דין, וכן תשלום קנס בסך של 25,000 ש"ח.

 

15.     בית הדין הארצי (בד"א 76/02) דחה את ערעורו של המערער על ההרשעה, אך לעניין העונש סבר כי "למרות לשונו המשתלחת של המערער, כפי שבאה לידי ביטוי גם בסיכום טענותיו בכתב, ולמרות שספק אם העונש יגרום למערער לשנות מדרכו - שהרי המערער משוכנע גם כיום כי לא היה כל פסול בהתבטאויותיו - יש מקום להפחית מעונש ההשעיה בפועל ולהעמידו על 9 חודשים. הקנס שהוטל על המערער מועמד על 10,000 ש"ח ועונש ההשעיה על תנאי שהוטל על המערער... יישאר בעינו".

 

16.     על"ע 10484/02 שלפנינו הוא ערעורו של הוועד המחוזי על פסק דינו של בית הדין הארצי. הוועד המחוזי סבור, כי בית הדין הארצי טעה בהשיתו עונש קל על המערער, וכי היה עליו להשאיר על כנו את העונש שגזר בית הדין המחוזי. הוועד המחוזי מוסיף, כי המשיב הורשע בהרשעות קודמות רבות בעלות אופי דומה, ומכאן עולה כי המערער, ביודעין, אינו מתכוון לקבל על עצמו להתנהג בצורה הולמת. לדעת הוועד המחוזי, אינטרס הציבור והצורך לשמור על טוהר מחנה עורכי הדין, רמתו, שמו הטוב והאמון שהציבור והמוסדות רוחשים לו, מחייבים הרחקת המערער מלשכת עורכי הדין לתקופה ארוכה וממושכת, ולפחות לתקופה שגזר עליו בית הדין המחוזי.

 

17.     בערעורו, על"ע 10737/02, טוען המערער כי כל הביטויים שיוחסו לו, והוגדרו כ"לשון ביבים" אינם אלא טיעונים עובדתיים טהורים והבעת דעות לגיטימיות. לטענת המערער, במכתבו אל הפרקליטה מפרקליטות המדינה בו כתב לה כי הצטרפה למחנה השקרנים מדעת, הוא העלה טענה עובדתית, ואין כאן כל שאלה של סגנון. ואולם, טוען המערער, בית הדין הארצי ביקש "לסתום פיות לטענות עובדתיות וערכיות אשר אינן ערבות לאזניה של השררה", באצטלה של טענות בדבר "סגנון". גם בערעור זה שב המערער וטוען כי בכתב הקובלנה לא נטען כלל כי הוא היה עורך דין בזמן האירוע, כלומר - יסוד מיסודות העבירה כלל לא נטען ולא הוכח.

 

18.     אף את טענותיו אלו של המערער יש לדחות. אם המערער ביקש להביא בדבריו עובדות כהווייתן, חובתו היא להציגן באורח מכובד ומרוסן. הצגת הדברים תוך שימוש בלשון בוטה ופוגענית איננה מתחייבת מעצם אמירת האמת. עליו להציג את טענותיו בדרך נאותה, התואמת את תפקידו, תוך שהוא מקפיד בכבוד חברו למקצוע ובכבוד בית המשפט. בבואנו לבחון אם התבטאויותיו של עורך דין, בכתב ובעל פה, מהוות עבירת משמעת, מקובל כי:

 

"...אין עלינו להכריע בשאלה, אם העובדות שמאחוריהן נכונות הן אם לאו. כל שעלינו לברר הוא אם ההתנהגות וההתבטאות חורגות ממתחם המותר לעורך דין..." (על"ע 4/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד פלוני, פ"ד מג(3) 475, 483).

 

                   ובמקום אחר נקבע:

 

"בעניין שלפנינו, אף המערער אינו חולק על כך שהדברים שכתב אינם ערבים לאוזן האנשים אליהם כוונו, ובכך נקט לשון המעטה. אך טוען הוא כי 'אמת דיבר' ומתרעם על כי לא ניתנה לו ההזדמנות להוכיח דבריו. טענה זו לאו טענה היא. השאלה איננה נכונות תוכן הדברים שנכתבו, אלא הדרך והאופן בהם נכתבו ונסיבות כתיבתם. הדברים שנכתבו נוסחו בדרך בלתי הולמת, יש בהם משום הטחת עלבונות אישיים והם בלתי רלוואנטיים לנושא שבקשר אליו התנהלה חליפת המכתבים. במקרה כגון דא קיימת הקפדה יתרה על כשרותם של דברים" (על"ע 9/87 עו"ד דניאל ש' הופר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד מה(2) 586, 590. ההדגשות במקור).

 

           משמע, אמיתות הדברים (אם קיימת היא) אינה חזות הכל. חובתו של עורך הדין היא להקפיד על סגנון ראוי ועל לשון נאותה. כך למשל, במקרה בו נאשם עורך דין בכך שכתב לאדם "אתה שיקרת במצח נחושה ובנוכחות עדים", נפסק:

 

 "...השאלה, אם דברים שאמר או כתב עורך-דין עומדים במבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך-דין, תלויה לא רק בתוכן הדברים. יש חשיבות גם לדרך בה נאמרים הדברים מבחינת סגנונם. חובתו של עורך-דין לפעול במסירות, בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר את הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עורך-דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים ומושמעים על-ידי עורך-דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך-דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקייה - בין נאמרת ובין נכתבת" (על"ע 9/89 עו"ד רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 707).

&nbs