בשם העותר:                          עו"ד א' אורנשטין

 

 

 

           עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו התקבל ערעורן של המשיבות 1 ו-2 (להלן: המשיבות) על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים ואושרה החלטת המשיבות לסרב ליתן היתר בנייה לעותר. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

          

           לעותר, חקלאי במקצועו, קרקע חקלאית. בקשתו להקים על הקרקע חממות נדחתה על-ידי המשיבה 1 בעיקר בשל היות הבנייה בגדר "מטרד נופי" כמשמעו בסעיף 4.6 לתכנית המתאר המקומית החלה על המקרקעין. עררו של העותר למשיבה 2 נדחה, אך לאחר מספר הליכים קיבל בית-המשפט לעניינים מנהליים את עתירתו כנגד החלטת המשיבות. ואולם בית-המשפט העליון קיבל, כאמור, את ערעורן, ביטל את פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים ואישר את החלטת המשיבות. בפסק-הדין עמד בית-המשפט על הקושי שבמציאת הגדרה מדויקת, דווקנית וממצה למונח "מטרד נופי", ולכן בחר לשרטט אמות מידה כלליות בלבד לבחינת התקיימותו של מטרד כזה. כן קבע בית-המשפט כי סעיף 4.6 מעניק לוועדות התכנון שיקול דעת רחב שלא להתיר בנייה ושימושים חקלאיים העולים, בין היתר, כדי "מטרד נופי".

    

           בעתירה לקיום דיון נוסף נטען, כי בפסק-הדין קבע בית-המשפט הלכה חדשה עת פירש לראשונה את המונח "מטרד נופי", ובקבעו כי סעיף 4.6 מקנה לוועדה המקומית שיקול דעת רחב שלא לתת היתרים מהטעמים המנויים בו. בכך, לטענת העותר, מנוגד פסק-הדין להלכה הנוהגת בדבר הגבלת שיקול הדעת של מוסדות התכנון לסרב לבקשה התואמת לתכנית. העותר אף טוען לקשיותה של ההלכה. לטענתו, סעיף 4.6 דינו להתבטל על שום היותו סעיף עמום הפוגע בזכויות אדם, כגון זכות הקניין וחופש העיסוק. עוד טוען העותר כי פסק-הדין, שאימץ את החלטת המשיבות להשאיר את המקרקעין במצבם הטבעי, הביא בעקיפין להפיכת המקרקעין למעין "שמורת טבע" או "שמורת נוף", ובכך ביטל למעשה את ייעודה החקלאי של הקרקע. בזאת, לדבריו, מנוגד פסק-הדין להלכות המצמצמות את גדר המקרים שבהם תבוטל ההכרזה על קרקע כחקלאית והמתוות את האופן שבו ביטול שכזה צריך להתבצע.

          

           דין העתירה להידחות. הנני נכון להניח כי במתן פירוש לראשונה למונח "מטרד נופי" שבתכנית יש אמנם משום חידוש הילכתי; אך בעצם קיומו של חידוש כזה אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק-הדין. ככלל אין מקום להתיר קיום דיון נוסף אם אין המדובר בחידוש, בחשיבות או בקשיות מהותיים ומשמעותיים; ואף כשתנאים אלה מתקיימים נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים (ראו למשל: דנ"א 4335/03 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(2) 1646; דנג"ץ 3331/03 לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2003(2), 2144). המקרה נשוא העתירה אינו מצדיק חריגה מכלל זה. יתר-על-כן: אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסק-הדין לפרשנות המונח "מטרד נופי", ומסגרת שיקול הדעת של מוסדות התכנון שנקבעה בו, אינן מעוררות קושי מיוחד, ואף אינן קובעות מסמרות העלולים לחסום הכרעות שונות במקרים אחרים בעתיד. קביעת רשויות התכנון, שאושרה בפסק-הדין, כי קבלת בקשת העותר עלולה להביא למטרד נופי בתא השטח שבו מצויה חלקתו התייחסה לנסיבותיה הספציפיות של הבקשה. ממילא לא ניתן לומר כי נקבעה לגביה הלכה כללית כלשהי המצדיקה דיון נוסף. בטענתו של העותר כי החלטת המשיבות הופכת את המקרקעין בדרך עקיפה למעין "שמורת טבע" או "שמורת נוף" אין ממש. למותר לציין כי אין בהחלטת המשיבות כדי למנוע מהעותר להגיש בקשות לשימושים אחרים בקרקע.

          

           הטענה בדבר בטלות סעיף 4.6 לתכנית על שום היותו סעיף עמום הפוגע בזכויות אדם הועלתה לראשונה בעתירה לדיון נוסף, ודי בכך כדי לדחותה. יתר טענות העותר שעניינן ליקויים שונים בהליכים שנוהלו בעניינו בפני מוסדות התכנון, הן ערעוריות באופיין, וככאלה אין הן מקימות עילה לקיום דיון נוסף.          

          

           העתירה נדחית.

 

           ניתנה היום, ג' בתשרי תשס"ד (29.9.03).

 

                                                                                                    ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   03038410_F01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

/עכ.