תאריך הישיבה:                     ד' בכסלו תשס"ה (17.11.2004)

בשם העוררת:                        עו"ד רחל מטר

בשם המשיב:                         עו"ד דוד יפתח

 

 

1.        לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב אישום המייחס למשיב ולבנו, דוד ספיר, עבירת רצח בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על פי הנטען, קדמו לאירוע בו עוסק כתב האישום, גניבות חוזרות של זוגות אופניים שהמשיב הוא בעליהם. נראה כי חשדו של המשיב נפל על קבוצת נערים יוצאי אתיופיה כמבצעיהן של הגניבות, ובעת שפגש אותם, בשעות הערב של תאריך 30.9.04, הוא פנה אליהם בשפה בוטה ואף הכה אותם. בהמשך, הגיע למקום בנו של המשיב, ועל פי גרסת המשיבה, בעוד המשיב מחזיק את אחד מבני החבורה (קטלה טייצו להלן: המנוח), ניגש אליו דוד ספיר ודקר אותו פעמים אחדות ובדרך זו גרם למותו.

 

           בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרם של המשיב ובנו עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים בבית משפט קמא בסוף חודש אוקטובר 2004, קבעה השופטת המלומדת בזו הלשון:

 

 

 

"נראה על פניו, בשלב זה, מבלי להיכנס למהימנות, המשיבים פעלו להגנה עצמית ובשלב מסוים היו חייבים להפסיק אך לא הפסיקו והמשיב 1 המשיך לדקור. האירוע חרג מעבר לכל פרופורציה ואינני מוכנה בשלב זה ליתן איזו שהיא פרשנות מדוע המשיך משיב 1 לדקור כשבשלב מסוים כבר לא היה צורך בכך."

 

 

לנוכח עמדה זו, החליט בית המשפט לבדוק חלופת מעצר, ולאחר שהונחו בפניו תסקירים של שירות המבחן, החליט ביום 15.11.04, לעצור את דוד ספיר עד תום ההליכים, בעוד שביחס למשיב 2 נקבע כי ניתן להסתפק בחלופה, היינו, מעצר-בית מלא בפיקוחם של שניים וכנגד הפקדתן של ערבויות שונות.

 

2.        בערר שבפני טענה המדינה כי החלטתו של בית משפט קמא לשחרר את המשיב היתה שגויה, ולעניין זה היא הפנתה לדברים שנרשמו מפיו של המשיב עצמו במהלך חקירתו, וכן לדבריהם של עדי ראייה, חבריו של המנוח, אשר נכחו בזירה.

 

3.        אקדים ואומר כי להשקפתי ערר זה בדין יסודו. השופטת המלומדת של בית משפט קמא לא פרטה את הראיות עליהן סמכה את החלטתה, וממילא גם לא ברור על מה מתבסס ממצאה בדבר הגנה עצמית מכוחה פעלו המשיב ואביו, לפחות בשלבו הראשון של האירוע. יתרה מכך, מההחלטה גם לא ברור על מה מתבססת מסקנתה בכל הנוגע לחלקו של המשיב בפרשה, והסכנה הנשקפת ממנו לציבור. מצב זה של העדר הנמקה מפורטת, מציב קושי בפני ערכאת הערעור, ולמעשה מחייב אותה לעשות את מלאכתה של הערכאה הראשונה כאילו לא קדם לדיון בפניה דיון כלשהו בערכאה אחרת.

 

           במצב זה, וכדי למנוע את הטרחתם של הצדדים להתייצב פעם נוספת בפני בית המשפט המחוזי, נטלתי על עצמי את מלאכת בדיקתן של הראיות, וחוששני שהתרשמותי שלי מהן שונה בתכלית מהתרשמותה של הערכאה הראשונה. כוונת הדברים לכך, שהאירוע האלים בו היה מעורב המשיב לא היה בא לעולם, לולא החשד שעלה בליבו כי לאותם נערים יוצאי אתיופיה היתה יד בגניבת האופניים. במקום לברר מחלוקת זה בדרך בה נוהגים בני-תרבות, או לפנות בתלונה לרשויות החקירה, ניגש המשיב אל חבורת הנערים והטיח בהם מילים בוטות ("מניאקים גונבים לי את האופניים"). על הלך רוחו אותה שעה ניתן ללמוד גם מתשובה שהשיב לאחת משאלות החוקרים, לאמור: "הייתי עצבני וצועק כמו מטורף" (ראו ההודעה מיום 8.10.04, שעה 11.45 עמ' 2). עם זאת, גרסת המשיב היתה כי חרף זעמו הוא לא תקף איש וכך נהג עד לסוף האירוע.

 

           דא עקא, על כעסו החריג של המשיב אותה שעה קיימות ראיות נוספות, וביניהן אמרות שנרשמו מפיהם של ארגאו שיטה, הישמבל בינה, ומולו אספאו. העיקר באמרות אלו הוא, שהביטוי לזעמו של המשיב לא היה מילולי בלבד, והוא לבש גם צורה אלימה, עד שבני החבורה נאלצו בחלקם לנוס על נפשם ובחלקם להתגונן מפניו של המשיב. כך או כך, בשלב כלשהו הגיע לזירה בנו של המערער, ואז קיבלה הקטטה מפנה דרמטי, חמור פי כמה, כאשר דוד ספיר דקר את המנוח מספר רב של פעמים, תוך שהוא מנמק זאת בדיעבד בצורך להגן על אביו ולחלצו מידי תוקפיו. אולם גם לגרסה זו היתה בפיהם של עדי התביעה גרסה סותרת, וכוונתי, בראש ובראשונה, לאמרתו של ארגאו שיטה (מיום 5.1.04 בעמ' 1), היינו, שהמשיב אחז במולו אספאו, ולאחר שזה הצליח להשתחרר מאחיזתו בסיועו של המנוח, פנה המשיב למנוח, אחז בו, ובנו דקר אותו את כל אותן דקירות שגרמו למותו.

 

4.        מטבע הדברים, אין זה השלב בו אמור בית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות, ועל כן אני רחוק מלאמץ את גרסתם של עדי התביעה כלשונה, כפי שנכון היה לנהוג גם בעדותם של המשיב ובנו. החשוב בעיני הוא, שבפנינו עימות חמור שהסתיים בקיפוד פתיל חייו של אדם צעיר, ועתה שוב אין ספק כי מי שהחל בו הוא המשיב ולא אחר. זה האחרון מצטייר כאדם מהיר חימה, אשר לא מהסס להתעמת עם אחרים אפילו על עניינים פעוטים, ומכאן הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. ואם נדרשה ראיה נוספת לעניין המסוכנות, היא מצויה באמרתו של מולו אספאו, אשר מסר בחקירתו כי לאחר הקטטה שמע את המשיב אומר: "היום הרגתי אתיופי אחד מחר אני אהרוג את כולם".

 

           במצב זה הקביעה ממנה משתמעת אפשרות שפעולת המשיב עשויה לחסות בגדרה של "הגנה עצמית", היא בכל הכבוד הראוי, מסקנה מוקדמת, ומכל מקום גם אם יימצא בה ממש, לא ברור כיצד משתלבת תגובתם הקשה של המשיב ובנו עם הוראתו של סעיף 34טז' לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

 

5.        לא נעלמה מעיני העובדה כי המשיב הוא אדם בגיל מתקדם, שעל פי הנטען לא חטא בפלילים עד כה. אולם חוששני שהוא נמנה על אלה שבמעשה אחד הם חושפים את הסכנה הטמונה בהם, ועל כן אינני סבור שההחלטה לאפשר לו בשלב זה להתהלך חופשי, היא החלטה שיכולה לעמוד במבחן הביקורת.

 

           אשר על כן, אני מקבל את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

 

           ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ה (19.11.2004).

 

 

                                                                                                  ש ו פ ט

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04104230_O01.doc/שב

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il