בשם המבקש:                     עו"ד פנחס פישלר ועו"ד איתן איתני אהרוני

 

 

 

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד הנשיא בדימוס השופט גלעדי), מיום 21.12.03, לפיו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ברנט).

 

2.        המבקש והמשיבה היו נשואים משנת 1990 ועד לשנת 1999. בשנת 1997 נעשה בין הצדדים הסכם גירושין בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. בין היתר נקבע בהסכם כי המשיבה מוותרת על כל זכויותיה בדירת בני הזוג ובמכוניתם, ואילו המבקש התחייב להעביר למשיבה פיצויים בסך 22,000 דולר. אותו הסכם הוביל למסכת ארוכה של הליכים משפטיים בין בני הזוג, שנגעו הן לטענות הקשורות בתוקפו של ההסכם והוראות שונות בו והן ביחס לטענות הנוגעות להפרתו של ההסכם על ידי מי מהצדדים.

 

3.        עניינה של הבקשה שבפנינו בתובענה שהגיש המבקש בבית המשפט לעניני משפחה, למתן סעד הצהרתי וסעד עשה כנגד המשיבה, בה טען כי המשיבה הפרה את הסכם הגירושין, ועתר לפינוייה מדירת הזוג. במהלך הדיון הציע בית המשפט לבא כוח המבקש כי יסכים לדחיית התובענה, וזה נעתר להצעה. בפסק הדין בו נדחתה התובענה הביע בית המשפט עמדה, בין היתר, לענין התנהגותו של המבקש בקובעו כי "כל סעיף בכתב התביעה מעיד על חוסר תום לב משווע של התובע". בית המשפט דחה את טענות המבקש לגופן, והתייחס להסכמתו של בא כוח המבקש לדחיית התובענה, וקבע כי הסכמה זו הביאה לפסיקת הוצאות נמוכה ביחס למה שהיה נפסק אלמלא הוסכם על דחיית התובענה. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וטען באמצעות עורך דין אחר טענות לענין דחיית התובענה לגופה, וכן טען כי לא ייפה את כוחו של עורך דינו הקודם שייצגו בערכאה הדיונית להסכים לדחיית התובענה. הערעור נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש עצמו הפר את החיוב העיקרי בהסכם הגירושין, בכך שלא שילם למשיבה, עד היום, את הסכום של 22,000 דולר. פיצוי זה מהווה את זכותה היחידה של המשיבה לפי ההסכם, ובתמורה היא הסכימה לוותר על כל זכויותיה ברכוש של בני הזוג. לפיכך, ומשהחיובים בהסכם הגירושין הם שלובים, מצא בית המשפט כי אכן היה מקום לדחות את התובענה לגופה, שכן כל עוד המבקש עצמו מפר את החוזה אין הוא יכול לתבוע את המשיבה בגין הפרותיה היא, גם אם ישנן הפרות כאלה. בית המשפט דחה גם את טענות המבקש ביחס להסכמתו של עורך דינו לדחיית התובענה. בהקשר זה התייחס בית המשפט לכך שהמבקש עצמו נכח בדיון ולא השמיע הסתייגות מדברי בא כוחו; לייפוי הכוח הנמצא בתיק ולסמכותו הכללית של עורך דין המופיע בשם לקוח בבית המשפט, לייצגו בכל הפעולות הקשורות לאותו הליך, לרבות להסכים למחיקתו או לדחייתו. עוד ציין בית המשפט כי גם אם חרג עורך הדין מסמכותו בענין מתן הסכמה לדחיית התביעה, עניין זה יכול להתברר במסגרת הליך בין המבקש לעורך דינו ולא במסגרת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

 

4.        המבקש עותר למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית היא, כי מקרה זה מעלה שאלה עקרונית בדבר היקף ההרשאה שנותן לקוח לפרקליטו במסגרת ייפוי הכוח הכללי עליו הוא חותם. הבקשה פורשת יריעה רחבה של טענות הנוגעות לתפקידו של עורך הדין, לדיני השליחות, לחובת הנאמנות של עורך דין ללקוחו ועוד. המבקש טוען כי במקרה זה, היתה מוטלת חובה על עורך הדין ועל בית המשפט להסביר לו מהו ההבדל המהותי בין דחיית ההליך לבין מחיקתו, ולקבל על כך את אישורו, בטרם תידחה תובענה שהגיש באמצעות הסכמת עורך דינו. כן חוזר המבקש על נימוקיו לגופה של התובענה.

 

5.        דין הבקשה להידחות על הסף. בניגוד לאופי המהותי שמנסה המבקש לשוות לבקשתו, אין המקרה שבפנינו מעלה כל שאלה עקרונית, או בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). השאלות בעלות המימד העקרוני אותן מעלה המבקש אינן מצריכות כל הכרעה במקרה זה. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי מקריאת פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניני משפחה, ובייחוד מקריאת פסק הדין בו נדחתה תובענת המבקש, עולה כי תביעת המבקש נדחתה לגופה, וקביעת בית המשפט כי המבקש הסכים לדחייה לא היתה הטעם המהותי לדחיית התביעה אלא רק שיקול לענין היקף ההוצאות שנפסקו. כפי שנכתב בפסק הדין:

 

 "התובע הפר הפרה בוטה את הסכם הגירושין ורמס ברגל גסה את זכויותיה של התובעת (צ.ל. הנתבעת) תוך שהוא גורר אותה לדיונים ללא הפסק ומטיל עליה הוצאות כבדות. נראה לי כי זהו המקרה בו יש לדחות את התובענה על הסף, וטוב עשה ב"כ התובע כי קיבל את הצעת ביהמ"ש לדחיית התובענה. עם זאת על ביהמ"ש לתת ביטוי למורת רוחו מהגשת התובענה הנ"ל, אשר ידיים ורגליים לה – אין, מגלה טפח ומכסה טפחיים ומהווה שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. לאור האמור אין מנוס ממתן ביטוי לכך בפסיקת הוצאות. אלמלא היה ב"כ התובע מסכים לדחיית התובענה, לא הייתי מהססת לחייב את התובע בהוצאות לדוגמא בגין תובענה זו".

 

דברים אלה מדברים בעד עצמם. תביעתו של המבקש נדחתה בבית המשפט קמא, וערעורו נדחה בבית המשפט המחוזי לאחר ששתי הערכאות סברו שאין ממש בתביעתו ושהיא נגועה בחוסר תום לב. הסכמת ב"כ המבקש לדחיית התובענה לא היתה העילה לדחייה אלא הביאה רק להתחשבות במבקש לענין פסיקת הוצאות בשיעור נמוך כנגדו. לפיכך, בבקשה זו, ובניסיון להפוך מקרה זה לדיון עקרוני בסוגיות של חובות עורך הדין כלפי לקוחו, אין ממש, ואין בהם כדי להצדיק עריכת דיון חוזר בתביעה.

 

           הבקשה נדחית.

 

           ניתנה היום, ט"ו בסיון תשס"ה (22.6.05).

 

                                                                                      ש ו פ ט ת

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   04033330_R01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il