תאריך ישיבה:                       ט"ו בשבט תשס"ה (25.1.05)

 

בשם העורר:                          עו"ד מאיה ג'ולסון-גלעדי

בשם המשיבה:                       עו"ד דניאלה ביניש                    

 

 

 

 

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) מיום 22.9.04,  בב"ש 21124/04, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

 

           כנגד העורר הוגש, ביום 9.9.04, לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו את העבירות דלקמן: חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(2) חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק; תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1) לחוק, וכן הסתייעות ברכב לביצוע פשע,  עבירה לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

 

           על-פי עובדות כתב האישום, בשעות הערב המאוחרות של יום 3.9.04, באזור פארק אגוז בקריית גת, נמלט העורר יחד עם אחרים ברכבם עת ראו שוטר מתקרב אליהם. ניידת המשטרה שדהרה אחרי הרכב הנמלט הורתה לו לעצור, אך הרכב המשיך בנסיעה. הרכב פנה פניית פרסה באור אדום והמשיך בדרכו. משהאט הרכב על-מנת לאסוף עוד בחור, עקפה אותו הניידת וחסמה את דרכו. השוטר פתח את דלת הרכב, ביקש לעצור את הנהג, אך נמשך הוא לתוך הרכב.. העורר וחבריו החלו מכים בראשו של השוטר, כאשר פלג גופו העליון של השוטר היה בתוך הרכב, ורגליו באוויר. הרכב החל לנסוע קדימה ואחורה, בעוד שרגליו של השוטר היו באוויר, השוטר נזרק על השמשה הקדמית ונפגע. עוד נפגע שוטר אחר שעמד מול הרכב וניסה לעוצרו, תוך כדי יריות באוויר. בסופו של דבר, הצליחו השוטרים לעצור את העורר ואת חבריו.

 

           יחד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ונאשמים אחרים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 22.9.04 הורה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע על מעצרו של העורר יחד עם נאשם 3, עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. נאשם 2 נעצר אף הוא עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על-פי החלטת בית-המשפט מיום 13.9.04.

 

           בהחלטתו, קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה, כמו כן קמה לה עילת מעצר נגדו. בנוסף נקבע, כי לעורר עבר פלילי בעבירות דומות, והוא ריצה מאסר בפועל ותלויים ועומדים נגדו שני מאסרים על-תנאי ברי-הפעלה. בהחלטתו, התייחס בית-המשפט המחוזי לעובדה כי העבירות בהן מואשם העורר וחבריו, הפכו למכת מדינה בכלל ולמכת אזור הנגב בפרט. בנוסף, נקבע שהפסיקה מלמדת כי העבירות הנ"ל, מקימות עילת מעצר בשל המסוכנות הנובעת מהן, וכי בדרך כלל לא תתכן חלופת מעצר, עוד ובנסיבות המקרה, בו נאלצו השוטרים לירות באוויר, הסיכון הפוטנציאלי אף גדל. בית-המשפט המחוזי בחן את חלופת המעצר שהוצעה, אך קבע, כי לא רק שחלופה זו אינה מתאימה, אלא שאין הוא נותן אימון בעורר, ולא ניתן לסמוך עליו שיקיים תנאי החלופה.

 

           מכאן הערר בפני.

 

           באת-כוח העורר טענה, כי טעה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו ובהימנעו מלשקול חלופת מעצר, וכי דלות הראיות והכרסום בהן מצריכים בחינת חלופת מעצר, במיוחד לאור העובדה, כי העורר לא נהג ברכב והוא אף ביקש מהנהג לעצור. לטענתה, יש לשים דגש רב על העובדה כי העורר לא נהג ברכב, בעוד שפסיקת בית-משפט זה בעבירות מסוג זה מתייחסת לנהג הרכב, ולא על מי שיושב לידו. לגישתה, טעה בית-המשפט המחוזי בקובעו כי אינו נותן אימון בחלופה שהוצעה, וכי בנסיבות העניין ניתן היה למצוא חלופה אשר תאזן בצורה מידתית בין השיקולים השונים.

 

           לעומתה, טוענת המשיבה, כי צדק בית-המשפט המחוזי כאשר קבע כי הראיות נגד העורר הינן מוצקות. לדידה, מראיות אלו עולה בבירור כי העורר שישב ליד הנהג היכה בראשו של השוטר. לטענתה, קיימת בוודאות עילת מעצר, וכי עיקר המחלוקת הינה באשר לחלופת המעצר. עוד היא טוענת, כי לאור מעשיו של העורר ועברו הפלילי, אין לתת בו אימון, וצדק בית-המשפט המחוזי משקבע כי חלופת מעצר לא תספיק, ובטח שלא מעצר בית בבית-המשפחה.

 

           לאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.     

 

           החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקות ומבוססות היטב, ולא ראיתי מקום להתערב בה. נתתי את דעתי למכלול הטענות שהעלתה באת-כוח העורר, אך לא מצאתי בדבריה עילה המצדיקה את התערבותי. קביעתו של בית-המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעניינו של המשיב אשר יש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים, מקובלת עלי.

          

           התנהגותו של העורר כעולה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, יחד עם עברו הפלילי העשיר,  מעידים על מסוכנות ממשית מצידו לבטחון הציבור ושלומו. העבירות בהן מואשם העורר משקפים יחס בוטה ומסוכן שלו כלפי בטחון הציבור, וזלזול כלפי החוק וגורמי אכיפת החוק (ראו בש"פ 1908/03 אבו כף נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 59).

 

           ראוי לציין כי אין זו הפעם הראשונה שהעורר מעורב בפלילים. עברו הפלילי כולל עבירות של החזקת סמים, נהיגה פוחזת, הפרעה ותקיפת שוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, וכן עבירות אלימות ואיומים. העורר המשיך בדרכו הנ"ל, ועל אף שנתן את הדין יותר מאשר פעם אחת בעבר, הוא לא השכיל להיטיב את דרכיו.על-כן, אם אין העורר ירא מן הדין, אין לבטוח בו, וכפי שקבע בית-המשפט המחוזי, אכן לא ניתן ליתן בו אימון, שמא יפר הוא את תנאי חלופת המעצר, מגבילים ככל שיהיו, ויסכן את בטחון הציבור .

 

           ישנה חשיבות לעובדה כי העבירות נשוא כתב אישום זה, נעברו לאחר שהעורר ריצה כבר תקופת מאסר לא מבוטלת, ובעוד שמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו. חשוב לציין, כי לעורר ניתנה הזדמנות ליישר קו עם שלטון החוק ומערכת אכיפת החוק, אך הוא לא הפיק את הלקח המתאים.

          

           אם בכל אלה לא היה כדי להרתיעו, אזי ספק רב אם ישנה חלופת מעצר הולמת שיש בה כדי להגשים את מטרת המעצר ולהפיג את המסוכנות הנשקפת הימנו כלפי הציבור. כף המאזניים נוטה יותר לזכותו של הציבור ליהנות מבטחון ולחיות בשלווה מאשר לזכותו של העורר להתהלך חופשי.

 

           לאור האמור לעיל, הערר נדחה.

 

           ניתנה היום, י"ז בשבט תשס"ה (27.1.05)

 

                                                                                      ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   05002210_H02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il