בשם המבקש:                        עו"ד יוסף מסארוה

 

 

           בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בכפר-סבא יוחסו למבקש עבירות של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (שני אישומים); העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288א לחוק העונשין, התשל"ז-1977(להלן:"החוק"); הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

 

           המבקש כפר בעובדותיו של כתב האישום, ולאחר שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית משפט השלום להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בהמשך גזר בית המשפט למבקש 6 חודשי מאסר, 7 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח ופיצוי לשלושה שוטרים בסך של 1,000 ש"ח לכל אחד. כמו כן הפעיל בית המשפט, בחופף, מאסר על-תנאי בן 6 חודשים שעמד אותה עת נגד המבקש.

 

           המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על קולת העונש, שם טענה כי העונש שנגזר למבקש אינו משקף את חומרת העבירות בהן הורשע. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, והורה כי בעונש המאסר על תנאי שהופעל ישא המבקש בחלקו בחופף וחלקו במצטבר לעונש שנגזר בתיק זה, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמבקש עתיד לשאת ב-9 חודשי מאסר.

 

           עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ואת השגותיו הוא מכוון כנגד חומרת העונש שהושת עליו. להשקפתו, ראוי כי בית משפט זה ישוב ויבחן את ההלכה שנפסקה ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 (להלן:"הלכת ח'טיב"), ויגדיר מהן אותן "נסיבות חריגות" בהן רשאי בית המשפט להימנע מגזירתו של מאסר ממש למי שהורשע בעבירות על פי חוק הכניסה לישראל.

 

           דין הבקשה להדחות. הלכה היא כי השגותיו של נאשם כנגד העונש אינן מקימות, על דרך הכלל, עילה למתן רשות ערעור. מקל וחומר שכך הוא הדין בעניינו של המבקש. למבקש הרשעות קודמות, והפעם הוא נקרא לתת את הדין על עבירות אותן ביצע בעת שמעל לראשו ריחף מאסר על תנאי בן 6 חודשים. ואם נדרשה ראיה נוספת כדי להוכיח עד כמה אין מבקש זה רואה את עצמו נתון למוראו של החוק, תלמדנה שתי העובדות הבאות: ראשית, את העבירה הראשונה בה הורשע הפעם ביצע המבקש בתאריך 27.8.02, וכבר אז לא חסך את שבט לשונו מאנשי החוק ואף איים לפגוע בהם ובכלל אזרחי ישראל; שנית, לא חלפו אלא ימים ספורים, והמבקש שב ונמצא מעסיק תושב האזור שלא כדין.

 

           זו התנהגות בוטה הגובלת בפריקת עול, ועל כן היתה צריכה לזכות בתגובה עונשית הולמת. כך נהג בית המשפט המחוזי, שהסתפק בגזירתו של עונש מתון, ומותר להניח כי העונש היה חמור פי כמה לולא נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש. מכאן המסקנה הנוספת, שלא אי-הגדרתן של "הנסיבות החריגות" ב"הלכת חטיב" היא שעמדה למבקש לרועץ, אלא התנהגותו אשר גם על פי השקפתם של המקלים בדין, אינה יכולה להיכנס לגדרם של אותם מקרים המצדיקים להימנע מגזירתו של מאסר ממש.

 

           הבקשה נדחית ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.

 

           ניתנה היום, י"ח בתמוז תשס"ה (25.7.2005).

 

                                                                                                 ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   05070700_O01.doc/שב

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il