1516-1917
בארבע מאות שנות השלטון העות'מאני בארץ ישראל הותאם הארגון האדמיניסטרטיבי של הארץ לערכים ולאמונות אשר עליהם הושתתה האימפריה העות'מאנית. על תושבי הארץ היהודים והנוצרים הוטלו איסורים והגבלות, ובהם האיסור לרכוש קרקעות, האיסור לשאת נשק או לרכב על סוס בחוצות העיר והחובה לשלם מס גולגולת בתמורה לחסות המדינה המוסלמית-העות'מאנית. עם זאת, הם נהנו מיחס של סובלנות דתית ומהגנת השליט. הסמכות השיפוטית רוכזה באיסטנבול וממנה הואצלה לערכאות השיפוט במחוזות. מחלוקות שבין הפרט לאימפריה נדונו בבתי הדין השרעיים על ידי הקאדי, שהוסמך לכך מטעם הסולטאן. הקהילות היהודיות בארץ התנהלו על פי החוקים והדינים שנהגו בדת היהודית. אוסף של עשרה פסקי דין בשפה התורכית העות'מאנית ובשפה הערבית, מציגים התכתבות משפטית ומנהלתית בנושאים שבין אדם לחברו ובין הפרט לממשל. בין אלה, צווים האוסרים על מעשי עושק ופגיעות ביהודים מחד גיסא ואיסורים המגבילים יהודים מאידך גיסא, כמו לדוגמא, צו האוסר עליהם להתפלל ליד הכותל המערבי.
