שער שלישי

אירועים מיוחדים - 1.10.00, 2.10.00

פרק א' -

פרדיס - 1.10.00

2.       הכפר פרדיס שוכן בצד כביש חדרה-חיפה הישן^[1], סמוך לצומת המסתעף לוואדי מילכּ. הכפר נמצא בגיזרת האחריות של תחנת המשטרה בזכרון יעקב, אשר בתחום מרחב חוף שבמחוז הצפוני. בעת המקרה מנתה מצבת השוטרים בתחנת זכרון יעקב 45 שוטרים, רובם שוטרים מבוגרים יחסית. לדברי ראש משרד הסיור בתחנה, פקד אבי דניאלי, לאחר שמפחיתים מרשימת השוטרים את המוגבלים מבחינה בריאותית, את הנשים ואת השוטרים המבוגרים, ישנם בין 20-23 שוטרים שניתן להפעילם במקרה של הפרות סדר. תחנה קטנה זו אמורה לטפל באירועים שבתחום היישובים זכרון יעקב, בנימינה, המושבים והקיבוצים שבתחום מועצה אזורית חוף הכרמל, וכן היישובים הערביים פרדיס וג'סר אל-זרקא. יחידת היס"מ המרחבית היא הכוח העיקרי, אשר צריך לתת מענה הולם במקרה של אירועים חריגים, כמו הפרות סדר. אך מן העדויות עולה, כי לא אחת נלקחת יחידת היס"מ למקומות אחרים מחוץ למרחב, ואז לא נותרו בתחנה די שוטרים מיומנים וכשירים שיכולים לטפל כראוי באירועי הפרת סדר. מתברר גם, כי על פי פקודות שונות, מרחב חוף אמור לתגבר יחידות אחרות במחוז הצפוני ואף מחוץ למחוז, לנוכח העובדה שהמרחב לא נתפס כבעל פוטנציאל לבעיות סדר ציבורי יוצאות דופן.

3.          האמצעים לפיזור המון בתחנת זכרון יעקב היו מעטים. רומה וגלילוני גומי לא נמצאו בתחנה, מאחר שעל פי התקן המשטרתי לא היתה התחנה אמורה להחזיק ציוד כזה. היו בתחנה שני רובי פדרל שמיועדים לירי של אמצעי גז מדמיע. אמנם התקן של התחנה הוא של רובה פדרל אחד בלבד, אך מפקד המרחב הורה להעביר מתחנת חדרה לתחנת זכרון יעקב רובה פדרל נוסף. זאת, לדבריו, בגלל ש"היו הרבה מהומות בג'סר אל-זרקא בעבר וכן בגלל שכל משחק כדורגל באותו אזור הוא פוטנציאל למהומות"^[2]. התקן לכל רובה פדרל הוא אפוד אחד של אמצעי גז. אפוד כזה מכיל שישה או 12 פריטי גז. על פי התחקיר שנערך על ידי התחנה לאחר האירועים, היו ברשות הכוח, כשהחל האירוע, שישה טילי גז בלבד. לגבי רובה הפדרל השני, שהתקבל מתחנת חדרה, הרי שזה הגיע ללא אפוד וללא תחמושת גז, כך שלמעשה היה חסר תועלת. לגבי ציוד פיזור אישי - קסדה, אלה ומסכת גז - היו בתחנה 13 תיקי ציוד אישי. ניתן אולי להסיק מכך, שהדרישה מהתחנה היא שתוכל להציב, לכל היותר, 13 שוטרים למשימה של טיפול בהפרות סדר.

4.       להלן נציין את כוחות התחנה שהיו בפעילות באותו יום. תחנת זכרון יעקב מפעילה ניידת סיור אחת בשגרה. בגלל ראש השנה שחל ב-1.10.00, שוטרי הסיור היהודים היו בבתיהם ובסיור הוצבו שוטרים שאינם יהודים. בפועל איישו את ניידת הסיור שוטר סיור אחד ועוד מתנדב, ערבי תושב היישוב פרדיס. נוסף לכך, הופעלה גם ניידת בילוש. הבלשים הקבועים של התחנה שהו בחופשה ובניידת הבילוש הוצבו שני שוטרים מבוגרים שאינם יהודים, האחד חוקר, והשני שוטר קהילתי מנקודת ג'סר אל-זרקא. כמו כן, הופעלה ניידת סיור כפרי של משמר הגבול, ובה שני שוטרים. היערכות דלילה זו לא שונתה למרות הנחיית קצין המבצעים של המרחב שהגיעה ביום 1.10.00 בשעה 03:12 לתחנת זכרון יעקב, שזה נוסחה:

"להודיע לתחנות כי בעקבות אירועי הסד"צ/הפס"ד בירושלים, איו"ש ואזח"ע בימים האחרונים, יש להודיע לתחנות (עפ"י מברק אמארצ 17439 מ-30.9) כי החל משעות הבוקר יש להערך בתחנות לאפשרות של הפעלת פקודת 'קסם המנגינה' ויש לערוך בדיקת רשימות שוטרים תחנתיות לאפשרות הפעלה/ תיגבורים עפ"י הפקודה. בבוקר יופץ מסמך/ מברק מפורט בנושא ע"י אג"מ/ קמב"צ חוף"^[3].

           מעבר לשישה השוטרים שנזכרו לעיל, שהיו בשלוש הניידות, לא הוקצו שוטרים אחרים מהמרחב או מהמחוז לתחנת זכרון יעקב, לא בפועל ולא בכוננות.

5.          בתאריך 1.10.00 בשעה 11:00 לערך, דיווח יומנאי תחנת זכרון יעקב לניידת הסיור על התקהלות בכניסה הראשית לכפר פרדיס ^[א]. ניידת הסיור חלפה במקום והשוטרים ראו 20-30 צעירים מפגינים בכניסה ליישוב, כשהם מניפים דגלים שחורים לאות אבל ודגלים ירוקים של התנועה האסלאמית. השוטרים לא התעכבו במקום והמשיכו בדרכם. לאחר זמן קצר קיבלו שוטרי הסיור הודעה נוספת מהיומנאי, על כך שהמפגינים החלו "להציק" לכלי רכב שחולפים בכביש חיפה-תל אביב הישן והם מונעים כניסת כלי רכב של יהודים לפרדיס. נאמר לשוטרים שבניידת לחזור לכניסה לכפר ולעמוד שם. השוטרים חזרו למקום והבחינו, כי מספר המפגינים גדל בינתיים והוא מונה כ-100 איש, וכן הבחינו בכך שהגיעו למקום פעילים של התנועה האסלאמית והם נואמים בפני המפגינים. לשני שוטרי הסיור הצטרפה בשלב זה גם ניידת השיטור הכפרי ובה שני שוטרי משמר הגבול. בשלב מסוים הבחינו השוטרים ברכב של יהודי אשר הגיע לכניסה לפרדיס. מתפרעים מן המקום זרקו עליו אבנים ושברו את שמשות הרכב. שני שוטרים נכנסו אל בין ההמון וחילצו את הנהג עם רכבו. בינתיים, הלך וגדל מספר המפגינים. בשלב מסוים הצטרף אל השוטרים גם פקד דניאלי, ראש משרד הסיור.

          זמן קצר אחר כך, נתקבל דיווח כי בתוך הכפר מתנהלת תהלוכה של מפגינים, שאותם מוביל השייח' עבד אל-רחמאן אבו אל-היג'ה מן התנועה האסלאמית. התהלוכה נעה בתוך הכפר לכיוון היציאה הצפונית של היישוב, שגם היא נמצאת על כביש חיפה-תל אביב הישן [ד]. כ-150 עד 200 מפגינים ירדו לכביש חיפה-תל אביב והלכו על השוליים לכיוון הכניסה הדרומית של פרדיס ^[א], שהיא הכניסה הראשית ליישוב, ובה היו מפגינים נוספים. המפגינים שהלכו על שולי הכביש צעקו "מוות ליהודים" ודפקו על הפח של מכוניות שחלפו לאיטן על הכביש. בשלב מסוים החלו לגלוש אל הכביש עצמו, וכן החלו לאסוף ולהחזיק בידיהם קרשים שמצאו בדרכם. כל אותו זמן נסע מאחוריהם רכז המודיעין והוא דיווח לראש משרד הסיור, דניאלי, שהיה בסמוך לכניסה הדרומית ^[א], על המתרחש^[4]. דניאלי, ביחד עם עוד שישה שוטרים, עזבו את הכניסה הדרומית ונעו על הכביש לכיוון המתגודדים. זמן קצר לאחר שדניאלי ושוטריו הגיעו אל מפרי הסדר, חסמו הללו לגמרי את כביש חיפה-תל אביב הישן. הם הגיעו למסעדה שבשולי הכביש, הידועה בשם "מסעדת מירו" [ה], השייכת לתושב פרדיס. בעל המסעדה נהג לתלות דגל ישראל בחזית המסעדה. באותה שעה ישבו לקוחות יהודים בתוך המסעדה ואכלו. חלק מהצעירים המקומיים פרצו לתוך המסעדה, קרעו את דגל ישראל, הרסו כל מה שנקרה בדרכם ותוך קריאות "מוות ליהודים" ניסו להגיע אל הלקוחות היהודים ולפגוע בהם. בעל המסעדה ביחד עם בני משפחתו שהיו במסעדה חצצו בין המתפרעים לבין הסועדים, כשהם מחזיקים בידיהם קרשים וסכינים, ואיימו לפגוע במתפרעים. המתפרעים לא הצליחו להגיע אל הלקוחות שהיו במסעדה ובשלב מסוים עזבו את המסעדה^[5]. במהלך אירוע זה, או זמן קצר לאחריו, חברו המתפרעים שנעו על הכביש למתגודדים שהיו בכניסה הדרומית של פרדיס ^[א]. מספרם הגיע בינתיים, לפי הערכות השוטרים, ליותר מאלף איש.

6.       פחות או יותר בשלב זה שלח פקד דניאלי שוטרים אחדים לחסום את כביש חיפה-זכרון יעקב, בקטע הכביש הנמצא צפונית לפרדיס. הכוונה היתה למנוע מכלי רכב שמגיעים מצפון להמשיך בנסיעה ולהגיע לאזור ההתפרעות. באותו שלב החלה התחנה להזעיק שוטרים מביתם. מפקד התחנה ומפקד המרחב הגיעו לאזור והיו בתחנת זכרון יעקב. נוסף לכך, הורה מפקד המרחב לתחנות חדרה, חיפה וזבולון לשלוח כל אחת ניידת סיור לעזרת תחנת זכרון יעקב.

7.       לאחר שחברו שתי קבוצות המפגינים, החלה התפרעות קשה וכמויות גדולות של אבנים נזרקו לעבר השוטרים. חלק מהשוטרים נפגעו והשוטרים, שבעה במספר, נסוגו לאחור לכיוון צומת פרדיס [ג]. תוך כדי כך ירה פקד דניאלי אל עבר המתפרעים את כל אמצעי הגז המדמיע שברשותו. מדובר בשישה טילי גז ובעוד מספר מועט של רימוני גז. לפני ירי אמצעי הגז הכריז מפקד התחנה, רב פקד עשור, באמצעות מערכת הכריזה שברכבו, כי מדובר בהתקהלות אסורה, ואם לא יתפזרו, יינקטו אמצעים נגד המתקהלים. ירי הגז המדמיע לא הועיל והמתפרעים המשיכו להתקדם לעבר השוטרים, תוך כדי זריקת אבנים לעברם. בשלב זה, על מנת להרתיע את המתפרעים, שלף פקד דניאלי את אקדחו וירה מחסנית שלמה באוויר. גם השוטר רוני דקסה ירה באוויר 13 או 14 כדורים מרובה קרבין. הירי באוויר לא הרתיע את המתפרעים. השוטרים נאלצו להמשיך לסגת לאחור, כאשר תוך כדי כך דניאלי יורה באוויר מרובה מגל. לאחר שנגמרה התחמושת במגל, לקח פקד דניאלי רובה קרבין והמשיך לירות באוויר. גם ירי זה לא השפיע על המתפרעים, אשר המשיכו להתקדם לעבר השוטרים שהיו כל העת במגמת נסיגה לאחור. בעת נסיגת השוטרים נפל מכשיר הקשר של פקד דניאלי. המתפרעים תפסו את המכשיר, שברו אותו וזרקו אותו לצד הדרך. המתפרעים גם הציתו אוטובוס של חברת אגד שעמד בצד הכביש [ו]. בשלב זה נכנסו השוטרים לניידות המשטרה שהיו איתם במטרה לסגת לאחור. זרם האבנים הנזרקות גבר וכתוצאה מכך נופצו השמשות של ארבע ניידות שהיו במקום, שעה שהשוטרים היו בהן. השוטרים יצאו מהניידות ונסוגו לאחור, בעוד המתפרעים ממשיכים להתקדם לעברם. כך נסוגו השוטרים לאחור עד שהגיעו לצומת פרדיס [ג].

          הצומת עצמה היתה מלאה בכלי רכב, אשר הגיעו מכיוון הצפון דרך ואדי מילכּ. על רקע המצב באזור פרדיס ניתנה הוראה לסגור את כביש ואדי מילכּ^[6] מאזור בת שלמה. אך מאחר שהכביש היה עמוס, נשארו כלי רכב רבים בקטע הכביש שבין בת שלמה לבין צומת פרדיס, ונדרש זמן לא מועט כדי לפנות לגמרי את הכביש והצומת. על רקע מצב זה, בו היו לכודים כלי רכב בצומת ובקרבתה, דיווח פקד דניאלי למפקד המרחב, שהיה בתחנת המשטרה בזכרון יעקב, כי הירי באוויר שביצע לא עזר ולא הרתיע את המתפרעים, וכי אבנים החלו לפגוע במכוניות האזרחים התקועות בצומת. פקד דניאלי אמר למפקד המרחב, ש"אין לו כבר תחמושת, גז, ... וגם היריות באוויר לא עצרו את הפורעים, ואם לא נעצור אותם בדרך אחרת זה עלול לגרום לאסונות בנפש ליושבי המכוניות שחטפו אבנים ולא יכלו לברוח כי היה שם פקק אחד גדול"^[7].

          דניאלי עצמו אמר בהודעתו^[8], כי "הבחנתי שאין ברירה, ואני חייב לירות לכיוון הרגליים, אחרת המפגינים יגיעו לצומת ויהיה לינץ' בנהגים". במצב זה ביקש פקד דניאלי ממפקד המרחב אישור לירי של אש חיה לעבר המתפרעים. מפקד המרחב אישר את הירי, בתנאי שרק פקד דניאלי בעצמו יירה וכי הירי יבוצע אל רגלי המתפרעים. כאשר המתפרעים הגיעו למרחק 20 עד 30 מטר מהצומת [ג], דיווח פקד דניאלי בקשר שהוא יורה, ואז כרע ברך על הכביש מול המפגינים וירה 10-15 כדורים מרובה קרבין. הירי בוצע דרך הכוונות לכיוון רגלי המתפרעים שהיו 20 עד 25 מטר ממנו. הירי היה מהיר והסתיים תוך שתיים עד שלוש דקות. כתוצאה מהירי הגיעו שישה נפגעים לטיפול בבתי חולים, כולם עם פגיעות ברגליים.

          השפעת הירי היתה מיידית. בסוף הירי האמור וכתוצאה ממנו חדלו המתפרעים מלהתקדם לעבר השוטרים ונסוגו לאחור למרחק של 150-200 מטרים מהשוטרים, וממרחק זה המשיכו ליידות אבנים. זמן קצר לאחר הירי הגיעו כוחות סיוע לאזור, ביניהם כוחות מיס"מ חוף, יס"מ לכיש, אנשי ימ"מ ותגבורות נוספות. התגבור הרב הגיע למקום, בין היתר, בעקבות ידיעה שנפוצה בדבר ירי על שוטרים בפרדיס. כפי שהתברר אחר כך, ידיעה זו לא היתה נכונה. נוסף לכך הגיעו למקום גם המפכ"ל ומפקד המחוז הצפוני. כוחות המשטרה נערכו מול המתפרעים. כעבור זמן קצר נוצרה הידברות בין אישי ציבור מפרדיס לבין קציני המשטרה שבמקום, ובסופו של דבר, פונה הכביש ליד פרדיס מהמתפרעים, נוקה ונפתח לתנועה. במהלך הימים שלאחר מכן היו עוד אירועים בודדים של יידויי אבנים על כלי רכב שעברו בכביש, וכוחות יס"מ נכחו במקום במהלך כל אותו שבוע.

8.       שקלנו את נסיבות המקרה, והגענו למסקנה כי הירי של פקד דניאלי כלפי המתפרעים היה מוצדק. בנסיבות העניין, נוצר צורך ממשי ואקוטי להגן על חיי האזרחים שהיו לכודים במכוניותיהם בצומת. אילו היו השוטרים לבדם במקום, הם יכלו להתרחק ולהסתלק מהמקום עד שתבוא עזרה, ואז להשתלט בכוחות מתוגברים על ההתפרעות. אך על השוטרים היה מוטל להגן גם על חייהם של אזרחים, ובהם משפחות עם ילדים, אשר חזרו מחופשת ראש השנה. אלה היו נתונים בסכנה ברורה לחייהם. המתפרעים גילו עקביות ועקשנות במעשיהם. קריאות באמצעות קולן (מגפון) לעברם לא הועילו. ירי גז מדמיע כלפיהם וירי חי באוויר של מספר לא קטן של כדורים - גם בהם לא היה כדי להרתיעם. המתפרעים גילו את נחישותם כששרפו אוטובוס, פגעו במכוניות השוטרים והמשיכו והדפו את השוטרים אל הצומת, תוך שהם זורקים עליהם אבנים ופוגעים בהם. החשש מפגיעה וממעשי לינץ' בנוסעי המכוניות מצד מאות המתפרעים, היה ממשי. בנסיבות אלה, דווח המצב למפקד המרחב ובעצה אחת עימו ועל פי אישורו נורו יריות לעבר רגלי המתפרעים. על פי האישור בוצע הירי על ידי שוטר אחד בלבד, פקד דניאלי, כשהוא כורע ומכוון את הירי לרגליים. במצב זה יכלו המתפרעים להיווכח שעומדים לירות וכי יורים לעברם ולהסתלק מהמקום מרצונם. כשלא עשו כן, וכל עוד לא עשו כן והמשיכו בהתקדמותם ובסיכון חיי האזרחים שבמכוניותיהם, היה הירי לרגליהם האמצעי הפחות פוגעני, בנסיבות המקרה, אשר היה בו כדי לנסות ולעצרם. אמצעי זה אכן השיג את מטרתו והמתפרעים נסוגו לאחר ששישה מהם נפגעו ברגליהם.

          כאמור, אנו סבורים, שבנסיבות המקרה המיוחדות היה הירי מוצדק, על אף תוצאותיו, לנוכח פני הסכנה שאותה נועד למנוע. התקיימו בו תנאי הגנה עצמית במובן סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן תנאי פקודות המשטרה על פיהן יהיה ירי מוצדק כשקיים "חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף של השוטר או של אחרים, ואין כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה".

פרק ב' -

ג'ת - 1.10.00

9.          בבוקר 1.10.00 התפתחו בוואדי עארה אירועים אלימים בשתי גזרות: בגזרת אום אל-פחם ובגזרת בּאקה אל-גרבּייה-ג'ת. כוח משמר הגבול, בפיקודו של פקד אבו ריש, הגיע תחילה לאום אל-פחם, שם סייע בחילוץ הצוות של השוטר יגאל סבג. לאחר מכן, פנה הכוח לבּאקה אל-גרבּייה, שם השתתף בפיזור התפרעויות שהיו במקום. לאחר שהגיע דיווח, סמוך לאחר השעה 15:00, לפיו זורקים בצומת ג'ת אבנים ומבעירים צמיגים, פנה הכוח לכיוון הכפר ג'ת. הכוח כלל שלושה צוותים בשלושה כלי רכב, ובסך הכל בין 10 ל-12 אנשי משמר הגבול.

10.     הכוח נע בכביש המוליך מבּאקה אל-גרבּייה לטול כרם^[9] והגיע לקטע כביש בו יש פנייה לכפר ג'ת. הכפר עצמו מרוחק כ-60 מטר מהצומת ^[א]. בהגיע הכוח למקום, היתה הכניסה לכפר ג'ת חסומה, צמיגים בערו ומתפרעים זרקו אבנים. המתפרעים עמדו כ-40-50 מטר מהצומת, והתקרבו מידי פעם אליו. הכוח של אבו ריש נע במהלך היום בין בּאקה אל-גרבּייה ובין ג'ת, כאשר בכל פעם שהכוח הגיע לאחד משני היישובים, המתפרעים בו התפזרו. לעומת זאת, בכל פעם שעזב הכוח את אחד היישובים, חזרו המתפרעים והפרו את הסדר. בשל מצב זה החליט אבו ריש לשלוח בהסתר חוליה בת שלושה לוחמים לצומת ג'ת ^[א], על מנת שתתפוס את אחד המתפרעים ותעצור אותו. החוליה כללה את ראשד מורשד (להלן: מורשד), אבי בר (להלן: בר) ואלכסנדר שבצינסקי (להלן: שבצינסקי). אבו ריש יידע את הדרג הממונה על פעילות זו. לטענת אבו ריש, נדרשה הפעילות כדי להימנע מהצורך לחזור כל פעם למקום לפזר את הפרות הסדר. החוליה ששלח אבו ריש הגיעה בהסתר לצומת ג'ת והסתתרה מאחורי גבעה קטנה. המתפרעים זיהו את שלושת הלוחמים, גלגלו צמיגים בוערים לעברם והבעירו את השטח בו שהו. אבו ריש הנחה את הצוות לסגת, ואז הורה לצוותים אחרים להיכנס לצומת באמצעות הג'יפים. השוטרים עשו כן, ירדו מהג'יפים והחלו לנסות ולתפוס מפרי סדר. המתפרעים זרקו אבנים, אשר פגעו בג'יפים. בשלב זה החלו אנשיו של אבו ריש לירות גלילוני גומי לעבר המתפרעים, תוך שהם מתקדמים כ-10 מטר לתוך כביש הגישה המוביל מהצומת לכיוון ג'ת. לטענת אבו ריש, בוצע הירי לנוכח תחושת סכנה של השוטרים ולנוכח ידיעתו על כלי רכב אזרחיים בכביש, אשר לא היו יכולים להמשיך בדרכם. השוטרים לא הצליחו לפנות את הצמיגים הבוערים מהכביש משום שלא היו להם כלים מתאימים לצורך זה.

          כזכור, הכביש עליו נמצאת הצומת מקשר בין כפר ערבי ישראלי לעיר טול-כרם שבשטחי הרשות הפלסטינית. מדובר בכביש צדדי שנפח התנועה בו קטן.

          עד כאן הרקע לאירוע שאירע בשלב מאוחר יותר, האירוע בו נורה למוות המנוח ראמי גרה, תושב ג'ת, בן 20.

11.     במצב המתואר, החליט אבו ריש לשלוח שני שוטרים, מורשד ושבצינסקי, באיגוף מצד שמאל, לאזור פנצ'ריה [ה] שנמצאה לא הרחק מכביש הגישה לג'ת, על מנת להרחיק את המתפרעים שהשליכו אבנים לעבר הצומת. מבין השניים, רק למורשד היה רומה ממנו ניתן לירות גלילוני גומי. השניים הגיעו לפנצ'רייה, שהו באזור זמן מה וחזרו לאחר מכן אל הכוח בצומת ^[א]. בסמוך לחזרתם יצאה מכונית סובארו כחולה מכיוון תחנת הדלק שבמקום ^[ב], ובתוכה המנוח ראמי גרה, שהיה פצוע מירי גלילון גומי. מאוחר יותר נפטר גרה מפצעיו.

          בפנינו עלתה השאלה, אם מורשד הוא זה שירה גלילוני גומי לעברו של גרה וגרם למותו. בנושא זה העידו כמה עדים תושבי ג'ת וכן אנשי המשטרה אבו ריש, בר, מורשד ושבצינסקי. כל אחד מאנשי המשטרה מסר הודעה בפני אוספי חומר מטעם הוועדה, העיד בפני הוועדה לבקשתה וגם העיד פעם נוספת, כשנקרא להעיד מטעם מורשד, במסגרת ראיותיו, לאחר שנשלחה אל מורשד אזהרה לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה. קיימים אי התאמות ואי דיוקים בין חלקים בעדויות של העדים השונים, כמו גם בגרסאות השונות שמסר כל אחד מן העדים. עם זאת, קיימות, כמפורט להלן, ראיות אחדות המצביעות בהשתלבן יחד על כך שירי גלילוני גומי של מורשד הוא שגרם לפגיעה בגרה.

12.          קיימות ראיות, שעל פיהן הגיע מורשד לנקודה שבקצה הצפוני-מזרחי של מבנה הפנצ'רייה [ג]. מן הראיות עולה, כי ממקום זה ירה מורשד גלילוני גומי לכיוון תחנת הדלק ^[ב] הנמצאת מאחורי מבנה הפנצ'רייה, מרחק מטר ספורים ממנו. מורשד עצמו אישר בעדותו השנייה שירה גלילוני גומי לכיוון תחנת הדלק ^[ב], אך טען שביצע את הירי תוך כדי מנוסתו מאזור הפנצ'רייה אל הצומת. במקביל, עולה מן הראיות, שגרה עמד בתחנת הדלק סמוך לחומה שבקצה התחנה [ד], אשר מפרידה בין אזור תחנת הדלק לאזור הפנצ'רייה, וכשהיה שם נפגע מכדור גומי אשר חדר לעינו וגרם למותו. מבין שני השוטרים שהתקרבו לתחנת הדלק רק למורשד היה רובה עם רומה לירי גומי, ורק הוא ירה גלילוני גומי. אפילו היה ירי אחר של כדורי גומי בדיוק באותה שעה מהצומת - ועל כך אין בפנינו ראיות אמינות - הרי שירי כזה לא היה יכול להיות אפקטיבי, וודאי לא קטלני, לגבי מי שנמצא בתחום תחנת הדלק, לנוכח המרחק של תחנת הדלק מהצומת (כ-90 מטר). לכך יש להוסיף, שכאשר חזרו מורשד ושבצינסקי אל הצומת ופנו לאבו ריש, הם סיפרו לו שמורשד ירה גומי וכי כנראה מישהו נפגע. כך מסר אבו ריש בהודעתו. בר קשר מפורשות את מורשד לירי באדם שנפגע, באומרו בהודעתו לאוספי החומר מטעם הוועדה:

"ראשד הגיע באיגוף למקום שלו וירה גומי לעבר המתפרעים שבשלב הזה זרקו עלינו אבנים. ראשד פגע במישהו וראינו אותו נופל על הריצפה. נוצרה סביב הבנאדם התקהלות ובא רכב סובארו ולקח אותו. הסובארו בצבע תכלת עברה דרכנו בצומת במהירות לכיוון בּאקה אל-גרבּייה. ראינו מבחוץ על הסובארו מלא דם. אבו ריש צעק לראשד לחזור אלינו חזרה. ראשד חזר אלינו"^[10].

          גם על פי ראיות אחרות, נלקח גרה מהמקום על ידי מכונית סובארו בצבע כחול.

          דברים אלה של בר כאמור, ועדות אבו ריש על כך שמורשד ושבצינסקי דווחו לו על כך שמורשד ירה ופצע אדם אשר זמן קצר לאחר מכן נלקח מהמקום, קושרים את הירי של מורשד לפציעה של גרה. כך גם עדויות תושבי הכפר, ותד מוחמד עבד אל-רחמן ומוחסן מרואני אחמד, שהעידו כי מיד לאחר שנורה המנוח ראמי גרה הם ראו שוטר מג"ב באזור הפנצ'רייה. אם כך הוא, ומורשד ירה מהקצה הצפוני-מזרחי של מבנה הפנצ'רייה [ג], אזי מדידות שנעשו מלמדות שהירי שביצע לעבר גרה ואחרים שנמצאו על משטח תחנת הדלק נעשה ממרחק שאינו גדול מ-15 מטרים [ד]. זהו מרחק קצר ביותר, הקטן במידה רבה מן המרחק המזערי המותר לפי ההוראות לירי גומי (40 מטר). מתחת לרף האמור עלול ירי של גלילוני גומי להיות קטלני. נוסף לכך, על פי נסיבות המקרה, לא היתה כל הצדקה לירות גלילוני גומי לעברו של גרה.

13.     בשולי עניין זה נזכיר, שנשמעו בפנינו עדויות מומחים, ד"ר לוי ופרופ' היס, בהן ניסו השניים להעריך, על פי עוצמת הפגיעה ומסלול הקליע בראשו של גרה, את המרחק בו נמצא היורה מגרה בעת ירי גלילוני הגומי לעבר האחרון. מסקנותיהם היו שונות וסתרו זו את זו. לא נרבה דברים בעניין זה, לנוכח העובדה שהערכות אלה נעשו על דרך האמדן הגס, כשברור - גם מדברי המומחים עצמם - שלא ניתן להשתית מסקנות על אמדניהם.

14.     לנוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים, כי העובדות שבפנינו מצביעות על כך, שהירי של מורשד בוצע מאזור הפנצ'רייה ולא תוך כדי מנוסתו של מורשד לצומת. ירי זה גרם למותו של המנוח גרה. על פי הנסיבות, לא היה הירי מוצדק. המלצתנו היא, שהמחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים תחקור את האירוע בו נפגע גרה, על מנת לברר את מידת אחריותו של מורשד בפלילים לפגיעה זו, על תוצאותיה; וכן את מידת אחריותם של אחרים לכך, אם יימצאו אחראים כאלה.

פרק ג' -

אום אל-פחם

15.          בעימותים אשר היו בין המשטרה לבין מפגינים ומתפרעים באזור אום אל-פחם, מצאו את מותם שלושה אנשים, שניים מהם נפגעו ביום 1.10.00 והשלישי נפגע ביום 2.10.00. בשני ימים אלה היו במקום עימותים קשים, בהם היו מעורבים אלפי אנשים, ובאירועים השונים נפצעו רבים, ערבים ויהודים. באותם ימים היתה האחריות באזור ואדי עארה, כולל אום אל-פחם הנמצאת בתחומו, מוטלת על חטיבת משמר הגבול צפון, בפיקודו של ניצב משנה בנצי סאו. זאת, על פי קביעה מראש של פיקוד המחוז הצפוני, לפיה במקרים של מהומות במגזר הערבי תקבל החטיבה שבפיקוד ניצב משנה סאו את האחריות על כל גזרת תחנת עירון, כולל קו התפר עם שטחי יהודה ושומרון.

16.     נדון תחילה באירועי 1.10.00 באום אל-פחם. בבוקר של יום זה נערכה בתחנת משגב הערכת מצב^[11] בראשות מפקד מחוז צפון. בפגישה נכח גם ניצב משנה סאו. כזכור, קבע מפקד המחוז בהערכת מצב זו, כי בחלוקת כוחות המשטרה תינתן עדיפות לערים מעורבות, כמו עכו ונצרת. נקבע, כי גזרת כביש 65, הוא כביש ואדי עארה, אינה בעדיפות גבוהה, וכי באזור זה יש עדיפות לאבטחת היישובים שנמצאים במרחב התפר בין ישראל לבין יהודה ושומרון^[12]. ניצב רון החליט שלא להציב כוחות במוקדים שונים בוואדי עארה. עמדה זו נומקה בחשש שמא הצבת כוחות כאלה היתה עלולה ליצור נקודות חיכוך בין כוחות המשטרה לבין תושבי האזור^[13]. על פי העדויות, עקב חשש זה החליט מפקד המחוז, בתיאום עם ניצב משנה סאו, להסתפק בג'יפ סיור אחד ובו שלושה שוטרים, אשר יסע לאורך ציר 65 כדי לסייע במצב אפשרי בו רכב תמים ייקלע לסכנת חיים, אם תהיינה התפרעויות.

          בישיבת הערכת המצב הוזכרה האפשרות שהתהלוכה המתוכננת באום אל-פחם תצא לעבר הכביש, ודובר שבמקרה כזה יהיה צורך לסגור את כביש 65. ניצב רון קבע, כי אם ייסגר יהיה צורך לפעול לפתיחתו מחדש לתנועה. זאת, בשל חשיבותו של כביש זה כעורק תחבורה, בפרט ביום חג, כאשר עשרות אלפי מטיילים נעים על כבישי הצפון.

17.          בהתאם להערכת המצב באותו בוקר, נשלח ג'יפ סיור לכביש 65 והוטל על צוותו לנוע מצומת ברקאי ועד צומת מגידו, ובחזרה. על שוטרי הג'יפ היה לדווח על אירועים ועל מקרים חריגים. בג'יפ נמצאו שלושה אנשי משמר הגבול בפיקודו של סמל שני גלעד סבג, והוא החל במשימתו בשעה 6:30 בבוקר.

          בשעה 10:30 יצאה תהלוכה ממסגד אבּו עובּיידה באום אל-פחם והגיעה למגרש הכדורגל הישן. בתהלוכה השתתפו יותר מ-15,000 תושבים. במגרש הכדורגל התקיימה תפילה, שהסתיימה ב-11:30, ורוב המשתתפים בה התפזרו בשקט. כמה עשרות צעירים ירדו לכביש הראשי.

          זמן קצר לאחר שנגמרה העצרת, בשעה 11:20 לערך, קיבל סבג קריאה, לפיה נמצאים בצומת אום אל-פחם^[14] מספר בחורים צעירים המניפים דגלים שחורים. סבג וצוותו הגיעו עם הג'יפ למקום, וביחד עם ניידת נוספת מיקמו תצפית באזור בית הבד הסמוך לצומת. במקום היו כחמישה נערים עם דגלים שחורים שעמדו בשקט על המדרכה. לאחר כרבע שעה עזבה הניידת את המקום והכוח בג'יפ של סבג נותר לבדו. כעבור מספר דקות נוספות הגיעה למקום קבוצה של כ-200-300 איש, שהחלה ליידות אבנים על מכוניות בצומת [ו]. מיד ירד הכוח מהתצפית וסגר את כביש 65, כדי למנוע היפגעות של כלי רכב אזרחיים. כעבור דקות מספר נסגר הכביש גם מהצד השני. כלי הרכב האזרחיים נחלצו מתוך הצומת ולמתפרעים לא היה על מי לזרוק אבנים נוספות. בשלב זה התקדמו המתפרעים, שמספרם גדל בהתמדה, לכיוון הג'יפ. המתפרעים זרקו אבנים, בקבוקים וברזלים לעבר הג'יפ, כשהם במרחק עשרות מטרים ממנו. סבג ביקש בקשר אישור ממפקדו לירות גלילוני גומי, אך נענה בשלילה. במהלך האירוע נפצע סבג מאבן גדולה בידו ולא יכול היה להשתמש ביד הפגועה^[15].

18.          במהלך השעות שלפני הצהריים הועברו דיווחים לניצב משנה סאו, כי כמה כלי רכב שעברו בכביש ואדי עארה נפגעו כתוצאה מיידוי אבנים. עוד דווח על שניים-שלושה כלי רכב הלכודים בצומת [ו] והמותקפים במטר אבנים. סבג, מפקד הצוות במקום, הודיע בקשר למפקד החטיבה, שאזרחים נתונים במצוקה, כי זורקים עליהם אבנים מכל עבר, וכי הוא וצוותו נמצאים בסכנת חיים. הוא ביקש שיינתן לו אישור להשתמש באמצעי פיזור על מנת לחלץ את עצמו. על פי הוראות קודמות של סאו, לצורך השימוש באמצעי פיזור נדרש תחילה אישור שלו. סאו אישר לסבג לירות גלילוני גומי, כדי לחלץ את עצמו. סבג עצמו לא יכול היה באותה עת לתפעל את נשקו עקב פציעתו ועל כן איש משטרה אחר, שהיה עימו ברכב, ירה פעמיים גלילוני גומי. נוסף לסבג, נפגעה שוטרת שהיתה עימו^[16].

19.     בשלב זה הגיע למקום סגן מפקד הפלוגה אבו ריש, עם צוות נוסף של משמר הגבול, וחילץ את הכוח. אבו ריש עצמו נשאר לכוד בצומת עם ארבעה שוטרים, עד שהגיע ניצב משנה סאו ואישר להם להיחלץ מהמקום באמצעות ירי גז מדמיע וגלילוני גומי^[17]. אנשי אום אל-פחם, וביניהם ראש העיר שיח' ראיד סלאח וסגנו ד"ר סולימאן אגברייה, מסרו בעדותם על אנשי משמר הגבול שהגיעו בג'יפים וירו כדורי גומי, מהם נפגע קלות בראשו גם ראיד סלאח עצמו. יתכן שכוונתם היתה לכוח של אבו ריש שבא לסייע לסבג ולאנשי צוותו.

20.     לנוכח קריאות המצוקה מצומת אום אל-פחם החליט ניצב משנה סאו, אשר היה אותה עת באזור צומת ג'למי, לנסוע לצומת אום אל-פחם. במהלך נסיעתו לכיוון הצומת, הוא פנה לסגן ניצב יעקב (יקי) אזולאי, מפקד תחנת עירון, וביקש ממנו לשלוח שתי ניידות כדי לסגור את ציר 65 משני צידיו, באזור מי עמי ובאזור הכפר מוסמוס^[18]. אכן, זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה 12:00 בצהריים, נסגר ציר 65^[19] ונשאר סגור עד למחרת בבוקר בשעה 9:00 (כפי שעוד יפורט).

          במקביל קרא סאו בקשר לכוחות הנתונים לפיקודו, ובהם יחידת סמ"ג 6 ויחידת ארז, להגיע למקום. גם לאחר שהגיעו לשטח הכוחות הראשונים, אשר מנו שישה שוטרים בנוסף לניצב משנה סאו, היו מיידי האבנים בעמדת עליונות, הן מבחינה מספרית (עשרות רבות של מיידי אבנים) והן מבחינת מיקומם על הגבעות מעל הכביש. כמות המתפרעים גדלה, והם הצליחו להסיג את כוחות המשטרה לאחור. הפגיעות בשוטרים ונחיתותם המספרית עודדה את המתפרעים להתעמת עימם והגדילה עוד יותר את מספר המתפרעים.

21.     במצב זה נאלץ סאו להסיג את כוחותיו לאחור לעבר צומת עין איבּראהים ^[ב], ואף מעבר לו. היו עימו אז כ-12 איש. בשלב זה התחילו הכוחות שהזעיק סאו להגיע לצומת. בתחילה הגיע כוח של פלוגה מ"ד, בשלושה ג'יפים. מיד אחריו הגיע כוח נוסף בן שני ג'יפים, עם שישה שוטרים בפיקוד רוני פארס, קמב"צ פלוגה מ"ד. כן הגיע לצומת איתן אזרק, מפקד פלוגה ז'^[20], עם כוח של 15-20 שוטרים. למקום הגיע גם כוח של "ארז" עם כ-20 שוטרים. כוח של יחידת סמ"ג 6 עם כ-12 שוטרים, ו-10 שוטרים מיס"מ חוף. בין השעות 12:00 ל-13:00 הגיע מספר השוטרים באזור הצומת לכ-70 שוטרים.

22.     אחת ההחלטות שקיבל סאו כמפקד כוחות המשטרה באזור צומת אום אל-פחם, היתה לשלוח שוטרים אל "הבית האדום" [ה]. הבית הידוע בכינויו זה נמצא על גבעה המשקיפה על כביש 65 (להלן: גבעת הבית האדום), ונמצא במרחק של כ-150 מטר מהכביש^[21]. מטרתו של סאו, לדבריו, היתה להגן בדרך זו על כלי רכב ונוסעיהם, המשתמשים בכביש 65. לדבריו, היו אלה נתונים בסכנה בשל זריקת אבנים על ידי מתפרעים, אשר נמצאו באזור שבין הכביש לבין גבעת הבית האדום. תפיסת הבית האדום או הימצאות לידו איפשרה שליטה על השטח שבינו לבין הכביש.

          ההחלטה על העלייה לבית האדום היתה של ניצב משנה סאו, אשר לא נועץ בעניין זה עם גורמים אחרים. היתה זו, לדבריו, החלטה אד-הוק שנבעה מהסכנה לאזרחים שנעו בציר^[22]. החלטה זו לא תאמה את הנחיית מפקד המחוז רון, על פיה יש להימנע מלהיכנס לכפרים. בזמן אמת גם לא דווח למפקד המחוז על העלייה לבית האדום, או לגבעה עליה הוא נמצא. כשנשאל ניצב משנה סאו לסיבת משלוחם של כוחות לבית האדום, השיב, כי הוא זה שנכח באירוע (מפקד המחוז לא היה במקום), כוחותיו היו בנחיתות מספרית ומצוידים באמצעים מועטים, ואף נשקפה סכנה לחייהם. בנסיבות אלה, העריך בזמן אמת כי העלייה לגבעת הבית האדום היא הדרך היחידה להרחיק את הסכנה מהאזרחים ומכוחותיו^[23]. יצוין, שבאירועים שהיו בצומת אום אל-פחם למחרת היום, לא נשלח כוח לגבעת הבית האדום או לבית האדום עצמו. סאו נשאל על כך, נוכח טענתו שתפיסת הבית האדום היתה כה נחוצה. הוא הסביר את ההבדל בין שני הימים בכך, שלקראת 2.10.00 התקבלה החלטה להגביר את מדיניות האיפוק ולצמצם את השימוש באמצעים^[24].

23.          ההחלטה לשלוח כוח קטן של שוטרים אל גבעת הבית האדום ואל הבית האדום מעוררת קושי. בעת שהכוח נשלח היה כביש 65 סגור לתנועה. היה זה לאחר שמתפרעים התנכלו לכוחות המשטרה ופעילותם היתה תוקפנית. הכוחות שעמדו לרשותו של סאו היו מועטים יחסית. סך הכל עמדו לרשותו בשלב זה כ-70 שוטרים. צריך היה להיות ברור, שכוח שוטרים שיתמקם בין הבתים בשכונה בה נמצא הבית האדום, ימשוך אליו מתפרעים ויהווה הוא עצמו מטרה לתוקפנות המתפרעים. בנסיבות אלה, משלוח שוטרים במספר קטן היתה על פניה בעייתית. מוכנים אנו לצאת מן ההנחה, שעל אף ההוראה של מפקד המחוז (הממ"ז) שלא להיכנס לכפרים, היתה זו הוראה שסייג בצידה. הסייג הוא, שאם אירוע מתפתח כך שכניסה לכפר או לבתים שבשוליו היא חיונית או נדרשת מבצעית, רשאי המפקד שבמקום להחליט על כך. עמד על כך מפקד המחוז רון כשנחקר בנושא זה. אך האם היה נימוק שהצדיק בנסיבות המקרה לחרוג מההוראה? לדעתנו, התשובה לכך שלילית.

          בעדותו הסביר מפקד המחוז רון, כי ביום 2.10.00 החליט שלא לתפוס את גבעת הבית האדום, הואיל ולא היו לו כוחות מספיקים. אכן, תפיסת הגבעה והחזקה בה דרשו כוחות מרובים, לנוכח מספר הבתים שבאזור והמון האדם אשר עלול היה לסכן את השוטרים אם יעלו לגבעה. אם כך נהג מפקד המחוז ביום 2.10.00, כשכוחות המשטרה היו רבים יחסית ליום 1.10.00 ומנו מאות שוטרים, ולא עוד אלא שהכביש היה פתוח לתנועה והיה עליו להבטיח כלי רכב אזרחיים אשר נסעו בו, לא כל שכן שכך היה ראוי לנהוג ב-1.10.00, כשהכביש היה סגור לתנועה, כוחות המשטרה היו דלים וכל הכוח שסאו היה יכול לשלוח אל גבעת הבית האדום היה של 20-30 שוטרים.

24.          בעדותו השנייה בפנינו טען ניצב משנה סאו, שהוא לא הנחה את הכוחות שעלו לגבעת הבית האדום לתפוס את הבית האדום דווקא. לטענתו, כוונתו היתה שהכוחות יעלו אל הגבעה שבסמוך לבית האדום. על תפיסת הבית האדום נודע לו, לדבריו, רק מספר ימים לאחר האירוע. אף כי אין משמעות רבה לשאלה אם הנחה את הכוחות שעלו לגבעה להימצא בסמוך לבית האדום, בין בתים אשר על הגבעה, או שהנחה אותם לתפוס את הבית האדום, נתייחס לשאלה זו.

          מסקנתנו ממכלול הראיות שבפנינו היא, כי הנחייתו של ניצב משנה סאו היתה לתפוס את הבית האדום. העד אופיר שמול, מפקד מחלקה מפלוגה ז' אשר עלה עם הכוחות לבית האדום, העיד מפורשות כך: "בנצי אמר לי מראש שהוא רוצה שנתפוס עמדה בבית האדום ומשם נשלוט על הכניסה של אום אל-פחם ונמנע מהמתפרעים להגיע לצומת"^[25]. בעדותו הראשונה גם לא ראה סאו להדגיש שכאילו לא הורה על תפיסת הבית האדום. וגם זאת, לסאו היה קשר עם הנמצאים על הגבעה, כולל בבית האדום. חלק מהם ירד מהגבעה במהלך האירועים, ולסאו היה שיג ושיח עימם. אין זה מתקבל על הדעת, שבמהלך כל האירועים, אשר נמשכו שעות ואשר במהלכם נפגעו רבים, לא גונב לאוזנו של סאו שאנשיו נמצאים גם בבית האדום.

25.     את הכוחות שעמדו לרשותו בצומת חילק סאו לשלושה כוחות משנה. כוח אחד, שמנה כ-20 שוטרים, נשלח לתפוס את הגבעה הנמצאת מערבית לכביש ואדי עארה, לכיוון עין איבּראהים. שני כוחות, האחד בפיקוד רוני פארס (שישה שוטרים) והשני בפיקודו של איתן אזרק (כ-15 שוטרים), עלו לגבעה עליה נמצא הבית האדום ולבית האדום עצמו [ה]. סאו נשאר באזור הצומת עם כוח של כ-30 שוטרים.

          הכוח הראשון שעלה לכיוון הבית האדום היה כוח בן שישה לוחמים, תחת פיקודו של רוני פארס. כוח זה הגיע לצומת שבילים [ד] שעל יד הבית האדום, בלי להיכנס לבית, ושהה במקום כחצי שעה. בשלב זה לא היו מתפרעים במקום והכוח לא היה חשוף לזריקות אבנים^[26]. לאחר כ-20 דקות הגיע למקום כוח בפיקודו של איתן אזרק. יחד עם אזרק הגיע למקום קצין נוסף, אופיר שמול, עם שלושה שוטרים תחת פיקודו. הכוח כולו היה תחת פיקודו של איתן אזרק. לאחר כעשר דקות ממועד עליית הכוח של איתן אזרק, ירד הכוח של פארס חזרה לצומת. הכוח של איתן אזרק עצמו התמקם בצומת השבילים הקרוב לבית האדום [ד]^[27], והכוח של שמול התמקם בקומה השניה של הבית האדום [ה].

26.     בשלב זה, החל יידוי מסיבי של אבנים, סלעים, ברזלים וצמיגים בוערים לעבר הכוח^[28]. המתפרעים נמצאו אז על גבעה צפונית לצומת השבילים, באזור חורשה ומסלעה אשר בקרבת מקום, ובחלק התחתון מתחת לשביל מצד מזרח. בשטח שקרוב אליהם היו מספר רב של אנשים במרחקים של בין 50 ל-120 מטר מהם^[29]. לאחר שנפגע שוטר מהכוח של אזרק על ידי אבן, החלו השוטרים במקום בירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים, על מנת להרחיקם. פעולה זו לא היתה יעילה, משום שהמפגינים השליכו את טילי הגז חזרה לעבר השוטרים^[30]. בפרק זמן זה כבר נפגעו שמונה שוטרים מן הכוח, ונוסף לכך דיווח שמול כי הוא מבחין במפגינים המכינים בקבוקי תבערה. בשלב זה עברו אנשיו של אזרק לירי גלילוני גומי. כתוצאה מירי זה היו נפגעים מבין המתפרעים.

          מעט מאוחר יותר שמע אזרק שתי יריות של כדורים חיים. מבירור שעשה עלה, כי היורה הוא אחד השוטרים בתוך הבית האדום, אשר זיהה את זורק בקבוק התבערה וירה, לדבריו, שני כדורים באוויר על מנת להרתיע^[31]. ירי של אש חיה בוצע בהזדמנות נוספת. לאחר אחת הפעמים בהן ירו גז מדמיע לעבר המתפרעים, ניסה הכוח של איתן אזרק להדוף את ההמון תוך כדי ריצה לעברם. ההמון השליך את טילי הגז חזרה לעבר הכוח, ושוטרים נפגעו משאיפת הגז. מתפרעים רבים, אשר ראו את הכוח נסוג בעקבות הפגיעה מהגז, רצו לעבר הכוח. אז נאלץ אזרק, לדבריו, לירות שני כדורים חיים באוויר כדי לעצור את המתפרעים. הירי באוויר אכן גרם לעצירתם. אזרק ביקש מהמח"ט להחליף את הכוח שלו בכוח אחר עקב הפגיעות שסבלו אנשי הכוח שלו מהגז.

          בשלב זה עלה לכיוון הבית האדום זכּי עמאר, מפקד פלוגה מ"ד^[32], עם כ-15 שוטרים, וביניהם הקצין מיטל קוניו, על מנת להחליף את הכוח של אזרק. קוניו התמקם עם שמונה שוטרים מהכוח ליד הבית הלבן הקרוב לבית האדום. אנשיו היו ממוקמים בין שני הבתים ולעתים בתוך הבית האדום^[33]. המתפרעים השתמשו בבקבוקי תבערה, צמיגים בוערים וקלע, על מנת לנסות ולפגוע בשוטרים שבמקום^[34]. זכי עמאר דיווח על ארבעה נפגעים מקליעי גומי. הפגיעות היו בפלג גוף תחתון^[35]. לדבריו, לא היה ירי של אש חיה בעת שהותו על הגבעה, משום שבאותו פרק זמן לא נוצרה סיטואציה כלשהי המצדיקה ירי של אש חיה לעבר המתפרעים^[36]. עמאר שהה עם כוחותיו בגבעה עד אשר נקרא על ידי המח"ט לרדת כיוון שכפי שנמסר, הולכים לסגור את הציר^[37]. היה זה בסביבות השעה 16:00.

27.          העימותים בין השוטרים שהיו על גבעת הבית האדום לבין המתפרעים, היו קשים. במהלך האירועים הלך מספרם של המתפרעים וגדל, והיו מבין השוטרים שהעריכו את מספרם באלפים. הם זרקו לעבר השוטרים אבנים וחפצים שונים, ואף מספר בקבוקי תבערה. בתגובה עשו השוטרים שהיו במקום שימוש רב הן בגז מדמיע והן בגלילוני גומי. כך, למשל, העיד אופיר אלבז כי הוא עצמו ירה כ-30 גלילוני גומי. השוטר רותם ביטון ירה 56 גלילוני גומי. גם שוטרים אחרים ירו כדורי גומי. כאמור, הירי באזור זה כלל גם מקרים של ירי באש חיה. על אף הנחייתו של סאו שאין לבצע ירי של אש חיה ללא אישורו, היו מספר מקרים של ירי כזה. כך היו המקרים הנזכרים לעיל של ירי על ידי שוטר בשם סלע עמר ועל ידי איתן אזרק. עוד העיד אופיר אלבז, כי בשלב מסוים, כאשר לא נותרו בידם אמצעי פיזור, ניצבו איתן אזרק ועוד שניים או שלושה שוטרי מג"ב ב"יישור קו", וירו כדורים חיים באוויר לכיוון החורשה^[38]. נוסף לכך נורתה אש חיה לעברו של המנוח מוחמד אחמד ג'בארין [ח] מכיוון החצר שליד הבית האדום וזו גרמה למותו. לא הצלחנו לברר מתוך העדויות שבפנינו מי השוטר שירה את הירייה הקטלנית.

28.     ראינו שהיו עימותים קשים באזור צומת אום אל-פחם ביום 1.10.00, וכי עימות קשה וחריף במיוחד היה בגבעת הבית האדום^[39]. כפי שעוד יפורט, כתוצאה מעימותים אלה נפגעו רבים. נשאלת השאלה, מה היתה תכלית העימותים האלה. האם היתה הצדקה בנסיבות המקרה, שכוחות המשטרה יתעמתו עם המתפרעים? ניתן היה להבין את דרך הפעולה שנבחרה, אם בנסיבות המקרה היה בה כדי לאפשר את פתיחת הכביש לתנועה. ציר 65 הוא ציר תנועה ראשי בעל חשיבות ארצית, המחבר את צפון הארץ עם דרומה. מסיבה זו חשוב להבטיח שהתנועה בו תזרום בחופשיות. זאת ועוד. משטרה המופקדת על שמירת שלום הציבור נדרשת להבטיח גם את שלום הנוסעים בדרכים ציבוריות. עליה להיות פתוחה גם לרחשי לב הציבור אשר תנועתו נמנעת או מוגבלת בעקבות מעשי אלימות. על המשטרה להקפיד שהחוק יישמר, ואל לה להתפרק מחובותיה לשמירת השלום, הסדר וחופש התנועה, גם אם כרוך הדבר בהקצאת כוחות ובמקרה הצורך - בשימוש בכוח סביר ובעימות עם מפירי חוק. חשוב שפורעי חוק יידעו שאין המשטרה מוכנה להשלים עם הפרות סדר והפרות חוק, וכי אלה אינן משתלמות. פעילותם של המתפרעים בצומת אום אל-פחם ביום 1.10.00 היתה בלתי חוקית, הן בתקיפת כלי רכב שעברו במקום והן בתקיפתם את השוטרים שבאו לשמור על הסדר. ההתמודדות עם המתפרעים, בניסיון למנוע מהם את המשך מעשיהם הפליליים, היתה, אם כן, פעילות של אנשי המשטרה במסגרת מילוי תפקידם. עם זאת, על המשטרה להיות מודעת גם לנסיבות הזמן והמקום, להיות ערה להן ולהתחשב בהן במהלך פעילותה.

29.     מה היה המצב בענייננו? בשעה בה רוכזו הכוחות בצומת אום אל-פחם, זמן קצר אחרי השעה 12:00, נסגר כביש 65 לתנועה בקטע שבין מגידו לבין ברקאי, הכולל את צומת אום אל-פחם. בשעה 12:06 דווח לראשונה, כי ציר 65 נחסם לתנועה אזרחית^[40]. זמן קצר לאחר מכן (בשעה 12:11) הועברה הודעת איתורית לכל פיקוד המחוז הצפוני כי "כביש 65 נחסם לאזרחים"^[41]. בהמשך לכך נשאר ציר 65 סגור לתנועה במשך כל היום עד לעזיבת כוחות המשטרה, ובהמשך - עד למחרת בבוקר^[42]. לנוכח מצב זה נשאלות השאלות לצורך מה נמצאו הכוחות בצומת ובסביבתו, ולצורך מה התנהלו העימותים הקשים במשך שעות? לשם מה התקיים "הקרב על הצומת"?

30.          לטענתו של ניצב משנה סאו, המשימה שהוטלה עליו היתה לפתוח את הצומת לתנועה, ולכן פעל כפי שפעל. סאו טען עוד, כי פעילות כוחותיו בצומת, כולל הפניית חלק מהכוח אל הבית האדום, נועדה לשמור על בטחונם של המשתמשים בדרך, אשר נסעו, לדבריו, אותה עת בכביש. בנסיבות המקרה, טענה זו אינה יכולה להתקבל. היו עם סאו כ-70 אנשי משטרה, אשר התפצלו למספר כוחות. שניים מהם, אלה שבצומת ואלה שבבית האדום ובקרבתו, ניהלו מאבקים קשים עם ציבור של אלפים, תוך שימוש רב בגלילוני גומי ולעתים גם בירי של אש חיה. בשום שלב לא היה נראה כאילו הציר עומד להיפתח ולא היה כל יסוד לצפות כי הדבר עומד לקרות בתוך זמן קצר. פעילות הכוחות היתה, בעיקרה, הגנה עצמית של השוטרים מפני המתפרעים. אכן, כשנחקר מפקד המחוז רון על ידי בא כוחו של סאו, עו"ד אשכנזי, הוא היה נכון לאשר את סבירותה של החלטת סאו לעלות אל גבעת הבית האדום, על פי נתונים שמסר עורך הדין, ובלבד שכלי רכב נסעו אז בציר ואדי עארה. בפועל, לא התקיימה כל תנועה בציר במהלך העימותים במקום. ניצב רון הדגיש בהקשר זה, כי קשה לו ליישב בין העובדה שהציר היה סגור לתנועה, לבין העובדה, שהציג לו עורך דין אשכנזי, שלפיה נעו בכביש כלי רכב^[43].

31.     ניצב משנה סאו העלה את הטענה, כי מיישובים שלאורך ציר ואדי עארה עלולים היו לצאת כלי רכב אשר הנוסעים בהם לא ידעו על סגירת ציר התנועה, ואלה היו עלולים להיקלע לזריקות אבנים כשיעברו ליד צומת אום אל-פחם. על אפשרות זו ניתן היה להתגבר על ידי נקיטת אמצעים מתאימים: הודעה מתאימה למקומות היישוב הרלוונטיים והקמת מחסומים במרחק מסוים משני צידי צומת אום אל-פחם, כמו, לדוגמה, ליד הכפר מוסמוס הנמצא צפונית-מזרחית לצומת וליד הכניסה ליישוב מי עמי, הנמצאת דרומית-מערבית לצומת. בדרך זו ניתן היה להבטיח שכלי רכב תמימים לא יעברו בצומת או בסמוך לה. סאו לא חלק על קיום אפשרות כזו, שהועלתה בפניו במהלך עדותו. עם זאת, הוא הוסיף, כי מוטל היה על המשטרה להגן גם על אזרחים מהמגזר הערבי היוצאים ברכבם מאום אל-פחם או מעין איבּראהים הסמוכה. לדבריו, הצעירים המתפרעים לא הבחינו בין כלי הרכב השונים, ופגעו בכולם^[44]. הנמקה זו אינה משכנעת. מתוך ראיות שבאו בפנינו, נוכחנו לדעת שהפורעים באותם ימים עשו גם עשו הבחנות בין נוסעים יהודים ברכב לבין נוסעים ערבים ברכב. קשה להתייחס, על כן, ברצינות לטענה בדבר קיום רצון או צורך להגן על כלי רכב היוצאים ממקומות סמוכים לאום אל-פחם או עין איבּראהים. למטרה זו לא היתה הצדקה "להילחם על הצומת". נוסיף, כי בשיחותיו עם מפקד המחוז רון לא הסביר סאו שזו המטרה לשמה פעל בצומת, ומכאן, כי מדובר בהסבר מאוחר המבקש, בדיעבד, לתרץ את הפעילות במקום ולא בסיבה האמיתית לפעילות זו.

          יוצא, שבשם המטרה של שמירה על תנועת כלי הרכב בכביש 65, ניהלו סאו וכוחותיו עימותים שעה שהכביש היה בלאו הכי סגור לתנועה. בחוסר ההיגיון שבמצב, נוכח מפקד היחידה האזורית בשב"כ כשעבר במקום, בסביבות השעה 15:00, ועל כן פנה אל סאו (שאותו לא הכיר). לדבריו:

"שאלתי אותו (את בנצי) מה המשימה שלו. הוא אמר לי 'לפתוח את הציר לתנועה'. אמרתי לו 'אבל הציר סגור. אי אפשר להמשיך ככה. גם להישאר פה, גם להתעמת עם אוכלוסייה, וגם להשאיר ציר סגור' ... הוא אמר לי שהוא מחכה להנחיות מלמעלה. בינתיים אנחנו ככה"^[45].

          לתיאור מצב זה הסכים סאו בעדותו^[46]. אכן, לא היה כל טעם להיאבק משך קרוב לארבע שעות על הצומת הסגורה בלאו הכי לתנועה, בפרט כשהדבר נעשה על ידי כוח קטן יחסית של שוטרים, כ-70 במספר, אל מול אלפי מפגינים ומתפרעים. יחס זה בין הכוחות הביא גם לצורך בשימוש רב באמצעים על ידי השוטרים ולירי אש חיה, על כל התוצאות הקשות שהתלוו לכך.

32.     בסופו של היום נאלץ ניצב משנה סאו להודיע למפקד המחוז, כי לא יוכל להמשיך ולהתעמת עם המפגינים. כך, הן משום שלא קיבל כוחות תגבור שהיו אמורים להצטרף אליו והן משום שהאמצעים שברשותו הלכו ואזלו. מפקד המחוז הנחה לסגת מהכביש. יצוין בהקשר זה, שמעדותו של רון ניתן להסיק שהוא לא היה מודע לחומרת האירועים באזור צומת אום אל-פחם ולעוצמתם, כפי שלא ידע על תפיסת הבית האדום.

33.     טענה עיקרית אשר בפיו של סאו היא, שלא פינה את כוחותיו כי לא היה מוסמך לקבל החלטה על הוצאת הכוחות מצומת אום אל-פחם, והסמכות לכך היתה נתונה בידי מפקד המחוז בלבד. לטענתו, האחרון, על אף שדווח על ידי סאו על הקורה בצומת, לא החליט כך.

          גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. היה לטענה זו משקל, אילו סאו היה מעמיד את מפקד המחוז על המצב לאמיתו, כפי שהיה בצומת, על עוצמת העימותים שבו, על המקום המדויק בו הם מתרחשים, ועל היעדר הסיכויים להשיג את התוצאה המקווה של שמירת הציר פתוח.

          ברם, מהראיות המהימנות אשר בפנינו, ניתן להסיק שבשלושה עניינים לא עדכן סאו את מפקד המחוז. ראשית, מפקד המחוז ידע אמנם על הסלמה מסוימת בעימותים שבצומת, אך לא ידע על מצב המצוקה בו נמצאים כוחות המשטרה, על קשיים שהעלו ספק אם כוחות המשטרה יוכלו להמשיך ולהחזיק מעמד, וגם אם יוכלו להחזיק מעמד - על המחיר הכרוך בכך. מגרסתו של סאו עולה, כי מהשעות 13:30-14:00 היה עימות קשה וחריף בצומת^[47]. יוצא, שסמוך מאוד לתחילת האירועים בסמוך לבית האדום - כחצי שעה עד שלושת-רבעי שעה לאחר שהחלו - הפכו אלה אלימים וקשים. עוד העיד סאו, כי כבר לפני השעה 14:00 הבין שהדינמיקה היא שהאירוע מסלים והוא עלול להיקלע למצוקה, שכן כוח האדם הלך ונשחק והציוד הלך ופחת. מעדותו של ניצב רון עולה, כי לא ידע שזו תמונת המצב וכי הוא לא הועמד על חומרת המצב^[48].

34.     שנית, רון גם לא ידע שחלק מהכוח, כ-20-30 איש מתוכו, מוצבים על הגבעה והבית האדום שעליה, וכי מולם עומדים מאות, אם לא אלפי מתפרעים, וכי כוחות אלה מותקפים וחלק מהשוטרים שם נפגעו.

35.          שלישית, רון גם לא ידע, שבפועל הכביש היה סגור לתנועה החל בשעה
12:06. אכן, מידע על כך שהציר נסגר נרשם במרכז הדיווח של המחוז הצפוני, אך מעדות רון עולה שהוא לא ידע, בזמן אמת, שהכביש סגור^[49]. סאו אינו טוען שהוא מסר לרון כי משך כל העימותים במקום, מאז השעה 12:00 בקירוב, היה הכביש סגור לתנועה. מדברים שונים שאמר רון בעדותו, ניתן אף ללמוד שהוא לא ידע על כך.

          רון הסביר, כי החליט לסגור את הציר, החלטה שהתקבלה ונמסרה לסאו סמוך לשעה 15:00, וכי מדובר היה בהנחיה להפעיל את החסימות בצומת מג"ב ובצומת מגידו^[50]. הוא הסביר גם, שהחליט לסגור את הציר כי ידע על נפגעים מקרב השוטרים ועל כך שמתקשים לאבטח את הנסיעה בצירים. דברים דומים נאמרו גם בעדותו הראשונה, בה העיד כי סאו דיווח לו שהיו פגיעות ברכב וכי הוא אינו יכול להבטיח תנועה בטוחה^[51]. מדברים אלה עולה, כי ניצב רון סבר שהכביש פתוח ושנעשה בו שימוש על ידי כלי רכב, וכן כי לא ניתן לאבטחם. סברתו זו אינה עולה בקנה אחד עם ידיעה שהכביש סגור. יתר על כן, רון העיד במפורש שידיעה כזו היתה משנה את קבלת ההחלטה והיתה עשויה להביאו ליתן הוראה על פינוי הצומת^[52].

36.     מכל האמור לעיל עולה, כי תמונת המצב שהיתה לנגד עיני רון, על פי דיווחיו של סאו, לא שיקפה את חומרת המצב בשטח ואת חוסר התוחלת בפעולות המשטרה במקום. אכן, כשהוצגה לניצב רון תמונת המצב כפי שתוארה על ידי איש השב"כ (תמונת מצב לה הסכים סאו), השיב, שלא זו תמונת המצב שהיתה לפניו. אילו ידע על תמונת מצב זו היה נותן הנחיה בהתאם לכך^[53], כשברור שהכוונה היא שלא היה מניח למצב כזה להימשך. בהמשך עדותו, כשהוצג לו המצב כפי שהיה בצומת, הוא השיב ברורות: "אני מניח שבתמונת מצב כזאת ובתוספת ... ודאי בתוספת אמירה כפי שטוען שם איש שב"כ, הייתי מנחה הרבה קודם לסגור את הכביש"^[54].

          מפקד המחוז מוסיף ואומר בעדותו, שלו ידע שהכביש סגור לא היה מתכוון לשלוח תגבורת לאום אל-פחם, כפי שבשלב מסוים תכנן לעשות^[55]. יש טעם לכך, אם הכביש פתוח לתנועה. אם הכביש סגור ממילא, מה הטעם בכך?

37.     סאו מסתמך בטענותיו, בין היתר, על תוספת כוח אדם של 300 שוטרים שהובטחה לו על ידי מפקד המחוז. לטענתו, תוספת כוח זו היה בה כדי להצדיק את המשך האחיזה בצומת עד שכוח זה יגיע. גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. ראשית, כמובהר לעיל, עצם העלייה לגבעת הבית האדום היתה בערך ב-12:45. היא לא היתה מוצדקת בנסיבות העניין, וכמוה בלתי מוצדקים העימותים שהיו אחר כך, על תוצאותיהם הקשות. יצוין עוד, שעד השעה 14:30 כבר נהרגו שני צעירים מקומיים. כמתואר לעיל, כבר מ-13:30 היו העימותים קשים וחריפים. לפיכך, הכוונה לשלוח כוח נוסף לסיוע, עליה דובר בערך בשעה 14:30, אינה מסבירה את ההתנהגות עד שלב זה. שנית, הכוונה לשלוח כוח תגבורת אל סאו היתה מבוססת על דיווח שאינו שלם מצידו של סאו, כמפורט לעיל. במיוחד חשובה לעניין זה, העובדה שסאו לא דיווח על עיקרי תמונת המצב, לפיה השוטרים מגינים על עצמם ועל נוכחותם במקום, בלי שיש במאבקם אבטחה של תנועה (שאינה מתקיימת) או סיכוי לפתיחת הציר לתנועה.

38.          המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שלא היתה הצדקה להעלאת כוחות משטרה אל הבית האדום וסביבתו ולעימותים הקשים באזור צומת אום אל-פחם. זאת, על רקע היות ציר התנועה סגור בלאו הכי, מיעוט הכוחות שעמדו לרשותו של סאו, ההנחיה שלא להיכנס לכפרים ולנוכח ההתפרעות של המון רב ביום המקרה.

39.     עניין אחר הוא שפינוי הצומת, כולל גבעת הבית האדום, לא נעשה מיד עם קבלת ההוראה על כך ממפקד המחוז. ההוראה ניתנה בסביבות השעה 15:00, בעת שמפקד המחוז שהה עם המפכ"ל במנחת ציקלון, שם נחת המסוק בו הגיע המפכ"ל לצפון. ממצא זה מבוסס על עדות רון, אשר מסר שבהזדמנות זו נתן את ההוראה, ועל לוח הזמנים של המפכ"ל באותו יום^[56], לפיו הגיע המפכ"ל עם המסוק למנחת בין השעות 14:45 ל-15:00.

          והנה, על אף שב-15:00 כבר הונחה לפנות את הצומת, לא פינה סאו את כוחותיו אלא כעבור שעה. לא נתקבל הסבר סביר לכך מפי סאו. על רקע המצב בצומת, המתואר לעיל, לא היתה כל הצדקה לעכב את ביצוע ההוראה.

40.     בין התוצאות הקשות של אירועי אום אל-פחם ביום 1.10.00, יש לציין את שני ההרוגים, שנפגעו בעת שהיו על הגבעה בקרבת הבית האדום. הראשון מביניהם, המנוח אחמד איבּראהים ג'בּארין, תושב מועאוויה, נפגע מכדור גומי שחדר לעינו. עד ראייה לפגיעתו של המנוח ציין, שהוא נפגע מירי של שוטרים שעמדו ליד הבית האדום. פגיעה זו אירעה זמן לא רב לאחר שהגיעו השוטרים לגבעת הבית האדום. עד זה ידע את המקום בו היה המנוח בעת שנפגע [ט]^[57]. ההרוג השני הוא המנוח מוחמד אחמד ג'בּארין, תושב אום אל-פחם, אשר נפגע בערך בשעה 14:00. גם הוא נפגע בהיותו על הגבעה סמוך לבית האדום במקום אשר סומן על ידי אחד העדים [ח]^[58]. מותו נגרם על ידי קליע חי שחדר דרך עכוזו לחלל הבטן וגרם לדימום אשר הביא למותו. לגבי הנסיבות בהן נפגע, קיימות גרסאות שונות. על פי כל הגרסאות, ירי של שוטר הוא שגרם למוות, כמו שאירע לגבי המנוח אחמד איבּרהים גבּארין. אכן, הנסיבות מצביעות על כך, שבשני המקרים ירי על ידי שוטר מאנשי משטרה הוא שגרם למוות, הגם שלא נוכל, על פי הראיות שבפנינו, לייחס אותו לשוטר זה או אחר. לגבי נסיבות הירי שגרם למותם של שני הרוגים אלה, ראוי שתתקיים חקירה על ידי המחלקה לחקירת שוטרים כדי לברר את נסיבות הירי בכל אחד משני המקרים ואת האחראים לו מבין השוטרים.

41.     ביום 1.10.00 הגיעו למרפאת אום אל-פחם כ-40 פצועים, מתוכם כ-20 פצועים מגלילוני גומי והשאר פצועי שאיפת גז^[59]. הפצועים החלו להגיע משעות הצהריים^[60] ועד למועד 16:30-17:00^[61]. בתחילה הגיעו למרפאה פצועים עם פציעות קלות יחסית, כתוצאה של ירי גומי מרחוק. ירי כזה גורם לשטף דם ולריסוק קל של העור^[62]. לאחר מכן החלו להגיע פצועים קשים אשר נפגעו כתוצאה מירי גומי מטווחים קצרים יותר. בין היתר, נראו פציעות בפנים, במצח, בקדמת החזה, בידיים וברגליים^[63]. לטענת הרופא המטפל במרפאת אום אל-פחם, ד"ר עפו, היחס בין הפצועים בפלג גוף עליון לעומת פצועי פלג גוף תחתון היה בערך 2:1 (שני שליש נפגעו בפלג גוף עליון)^[64]. טענה זו לא אומתה ולא גובתה בתיעוד כנדרש. מתברר, כי חלק גדול מהפצועים סירב להירשם במרפאה מפחד המשטרה ומחשש להפללה עצמית. עד היום לא הוגשו רשימות הפצועים לוועדה, על אף שד"ר עפו התבקש והבטיח להציגם. במצב זה, לא ניתן לקבוע ממצא כלשהו בדבר המהות והחומרה של הפגיעות שנגרמו או מספר הנפגעים. עם זאת, אין חולק על העובדה, כי נפצעו באירועים אלה תושבים מקומיים. גם השוטרים שהיו בגבעת הבית האדום דיווחו כי ראו אמבולנסים וכלי רכב מפנים פצועים מהמקום. השוטר אלון לחם העיד, כי כחצי שעה לאחר שהכוח שלו ירה גלילוני גומי מרחבת הבית האדום, הגיע אמבולנס למרכז המקום בו עמדו המתפרעים^[65]. השוטר מיטל קוניו העיד, כי ראה מספר פגיעות מירי הגומי. היו אנשים שקמו וצלעו, היו שנפלו והיה צורך לפנותם ברכב מקומי מהאזור^[66]. השוטרת טלי אטלינגר העידה, כי במשך כל הזמן היתה כניסה ויציאה של אמבולנסים. היא ראתה גם אנשים שנפגעו והיה צורך לשאת אותם כדי לפנותם, אולם לא ידעה לומר אם נפגעו קשה אם לאו^[67]. יצוין, כי ביום 1.10.00 לא הגיעו למרפאה פצועים מירי של אש חיה.

          היו נפגעים גם בין השוטרים. השוטר גלעד סבג נפגע מאבנים ולא היה מסוגל להמשיך לתפקד. השוטרת לי רן, שהיתה עם גלעד סבג ברכב, נפגעה גם היא. בין הנפגעים היה בנצי סאו^[68], וכן נפגעו שוטרים נוספים, וביניהם רותם ביטון, ניר יחיא ואושרי אקסול.

42.          במהלך האירועים באותו יום נפגעו באזור אום אל-פחם גם למעלה מ-30 כלי רכב מזריקת אבנים^[69]. כ-150 אזרחים התלוננו על פגיעות בהם או ברכבם^[70]. רכבה של העיתונאית הדס שטייף, מסוג פיג'ו 205, הוצת ונשרף. כאלף דונם של חורש טבעי באזור אום אל-פחם עלו באש כתוצאה מהצתה^[71].

          לאחר שהשוטרים עזבו את הצומת הגיעו אליו מתפרעים רבים, אשר הרסו תמרורים, רמזורים ועמודי תאורה. אבנים וחפצים אחרים היו פזורים על הכביש. היה זה אחרי שנפוצה באום אל-פחם הידיעה שאחד מהצעירים שנטלו חלק באירועים נהרג, וכי יש חשש לחייהם של אחד או שניים נוספים. נוסף לכך, בוצעו פעולות ונדליזם במוסדות שונים בתוך אום אל-פחם. בין היתר, הוצתו תחנת דלק, סניף הדואר וסניף בנק בעיר.

43.     לאחר אירועי 1.10.00 באום אל-פחם התקיימו שתי הערכות מצב במחוז הצפוני, אחת בראשות מפקד המחוז, והשנייה עם המפכ"ל. בהערכת המצב עם המפכ"ל נקבע, כי בבוקר שלמחרת יש לפתוח מחדש את כביש 65 וכי ייעשה כל הניתן להבטיח את שלום המשתמשים בכביש. היתה זו הנחיה ברורה של המפכ"ל למפקד המחוז רון. אף כי היתה מחלוקת מסוימת בין השניים, הבהרנו לעיל שעדותו של רון במחלוקת זו היא המקובלת עלינו. על פיה הורה לו המפכ"ל להיערך לפתיחת הציר למחרת בבוקר^[72]. על יסוד הוראה זו ריכז ניצב רון כוחות ניכרים בצמתים ובנקודות חיכוך, כדי לפתוח את הציר ולהחזיקו פתוח, כפי שהורה לו המפכ"ל לעשות. משימה זו, של פתיחת כביש ואדי עארה וצומת אום אל-פחם שעליו, היתה המשימה המרכזית של יום 2.10.00, לקראתה נערך המחוז הצפוני של המשטרה. למשימה זו הוקצה כוח אדם רב, אשר כלל כ-400 שוטרים.

44.          בבוקרו של 2.10.00, בשעה מוקדמת בבוקר, הנחה מפקד המחוז רון את שוטרי המשטרה "הכחולה" שלא להיכנס ליישובי ואדי עארה עד להודעה חדשה. כן הורה להם לנוע בשני כלי רכב צמודים, ולאבטח את תחנות המשטרה ואת היישובים. ההנחיה ניתנה בעת מפגש בתחנת המשטרה בעירון^[73]. ההנחיות של המח"ט סאו בבוקר אותו יום היו, שלא להיכנס לתוך אום אל-פחם, אלא להגיע לפאתי היישוב, לבצע מעצרים ולצאת החוצה במהירות. החשש היה, שהכוחות המצומצמים שנמצאו באזור "יישאבו פנימה", וייקלעו לסכנת חיים^[74].

          על פי הנחייתו של מפקד המחוז, החל בשעה 04:00 בבוקר של יום 2.10.00, החל פינוי הציר בעזרת כלים הנדסיים כבדים ובעזרת כוחות כיבוי אש ואחרים. פינוי הצומת נמשך עד שעה 9:30 בבוקר, אז נפתח הכביש לתנועה^[75]. בשעה 04:00 בבוקר הגיעה לציר 65 גם יחידת "ארז", בפיקודו של פקד עמי מועלם. בשעה 07:00 לערך הכניס מועלם את כוחותיו לאותו השטח בו שהו ביום הראשון. בכך שהשתלט על השטח לפני הגעת המתפרעים חסך מועלם עימותים עם האוכלוסייה בשלב זה. כאשר הגיע מועלם לשטח הוא לא ידע, כי השטח ישמש לפעולת צלפים. הדבר נודע לו מאוחר יותר, בעת שמפקד המחוז סייר עם צלפים מכוח ימ"מ שסופח לכוחות שהיו במקום. כאשר חזרו מהסיור, נתבקש מועלם על ידי האחראי על הצלפים לספק לו שני מאבטחים לאבטחת הצלפים, אם יתמקמו במקום שיועד להם^[76]. ואכן, בשעה מאוחרת יותר, כשהצלפים התמקמו בשטח [ג], איבטח אותם הכוח של מועלם והוא שימש איש קשר בין מפקד המחוז וניצב משנה סאו לבין כוח הצלפים^[77].

          בשעה 10:00 בבוקר הגיע כוח של יחידת סמ"ג 6, בראשות המ"פ פריד דגש, והחליף כוח אחר של היחידה בראשות סגן מפקד הפלוגה, מיטל קוניו, אשר שהה באזור ביום 1.10.00 ובבוקרו של 2.10.00^[78]. דגש חבר לניצב משנה סאו בצומת עין איבּראהים ^[ב], בעקבות הנחיה של האחרון שלא להתקרב לצומת אום אל-פחם, מחשש שהדבר עלול לגרור חיכוכים. כאשר המתפרעים זיהו כוחות של משמר הגבול, הם יצאו לצומת ויידו אבנים. על כן, ההנחיה היתה להמתין בצומת עין איבּראהים, ולהיכנס מידי פעם לצומת אום אל-פחם [ו] עם ג'יפים לשם ביצוע מעצרים. סאו אסר על שימוש בירי של אש חיה, והנחה כי השימוש באמצעים (ירי של גז מדמיע וגלילוני גומי) יהיה רק באישור שלו. המטרה היתה להמעיט ככל האפשר במספר הנפגעים^[79]. בינתיים התרכזו מתפרעים רבים באזור כביש הכניסה לאום אל-פחם ובגבעות סביב לכביש הכניסה. מידי פעם יידו המתפרעים אבנים לעבר כביש 65 שמתחתם. בשלב מסוים נזרקה אבן בידי אחד המתפרעים על רכב שעבר בצומת אום אל-פחם, וכתוצאה מכך אירעה התנגשות בין שני כלי רכב. כאשר כוחותיו של דגש נכנסו לצומת אום אל-פחם [ו], ברחו המתפרעים פנימה, והכוחות, יחד עם חובשי היחידה, התמקדו בסיוע לשני כלי הרכב. לנפגעים ניתן טיפול ראשוני, וכשהאמבולנסים הגיעו, הם פונו משם. על פי החלטתו של סאו, נשארו הכוחות ליד הצומת ולא בצומת עצמו ומידי פעם ביצעו השוטרים מעצרים.

          היה זה מעין ריטואל שחזר על עצמו. צעירים יורדים לכיוון כביש 65, לצומת אום אל-פחם [ו] ולשטח המסחרי שנמצא מערבית לצומת, ומיידים אבנים ובקבוקים^[80]. השוטרים אינם עומדים במרכז הצומת אלא בשולי הצומת והציר. בכל פעם שנזרקות אבנים, מתבצע ניסיון לעצור את מיידי האבנים. במהלך פרק זמן זה נעצרו כעשרה מיידי אבנים ובקבוקים. עם הזמן הלך ציבור המתפרעים וגדל, ובמקום עשרות ומאות אנשים, שרבים מהם יידו אבנים, התאספו אלפים שעמדו על כל הרכסים שחולשים על צומת אום אל-פחם - חלקם מתפרעים וחלקם צופים במתרחש. ההתאספות היתה מכל הכיוונים, גם מכיוון צפון (אזור מועאוויה ועין איבּראהים), גם מכיוון אום אל-פחם עצמה. סאו התרשם, כי מאות צעירים מבין האלפים היו מעורבים בנסיונות נחושים לפגוע באזרחים ובשוטרים^[81].

45.     בשעה 12:48 נפגע שוטר קשות בפניו מיידוי אבנים באמצעות קלע. הטיפול בפצוע ופינויו מהשטח התבצע תחת מטר של אבנים. בשלב זה החליט סאו לתפוס את הצומת [ו]. המתפרעים, אשר חלקם עמדו מעט אחרי המסעדה שליד תחנת הדלק בכניסה לאום אל-פחם ^[א], זרקו על הכוחות אבנים ואז החל שימוש באמצעים לפיזור המון, כולל ירי של גלילוני גומי על ידי השוטרים. הירי של גלילוני הגומי היה דליל בשלב זה - כל שתיים-שלוש דקות. תדירותו הלכה וגברה ככל שעלה מספר המתפרעים שבצומת.

          במקביל, הורה מפקד המחוז לצלפים לתפוס את עמדותיהם בגבעה מעל לצומת במקום שסומן בסיור הבוקר [ג]. בשלב זה החל ירי של צלפים, אשר נמשך, תוך הפסקות, קרוב לשעתיים. היה זה השימוש הראשון בירי צלפים באירועי אוקטובר. החליט עליו מפקד המחוז רון. לא נפרט כאן בנושא ירי הצלפים, שכן נייחד לנושא זה פרק נפרד בהמשך^[82]. במהלך האירוע היו נסיונות מצד המפקדים הבכירים לדבר עם מנהיגים מקומיים בניסיון להרגיע את המצב, תוך נכונות להוציא את הכוחות מהצומת אם תושג הרגעה. המפקדים אף הוציאו את כוחות המשטרה מן הצומת לפרק זמן מסוים, אך למרות זאת לא הצליחו המנהיגים המקומיים להשתלט על הצעירים, ועם התרחקות כוחות המשטרה מן הצומת, שבו הצעירים אליה.

46.          בבסיס הפעילות בשלב זה עמדה התפיסה, כי ציר 65 צריך להישאר פתוח לתנועה, ועל כן נקבע על ידי המח"ט סאו כי הצומת צריכה להישאר בשליטת כוחות המשטרה. בפועל, למעט זרימה של כלי רכב בבוקר, במשך רוב הזמן לא נעו מכוניות בכביש בשל הסיכון למשתמשים בו^[83]. על פי יומן המבצעים של קו התפר^[84], ציר 65 היה סגור לתנועה ביום 2.10.00 החל בשעה 13:21. באותו יום לא נפתח עוד הציר לתנועה. מן הרישומים ביומן המבצעים עולה, כי בשעה 14:45 הורה מפקד המחוז לפנות את כל הכוחות מציר 65 ומאום אל-פחם ולהתרכז בתחנת עירון. עוד עולה מן היומן, כי בשעה 15:02 היו הכוחות בתנועה מאום אל-פחם לנקודת הפינוי. יצוין, כי מ"פ סמ"ג 6, פריד דגש, העיד כי ההחלטה לסגור את הציר התקבלה כבר לקראת השעה 13:30, עקב ההלוויות המתוכננות. לטענתו, הוא אף קיבל הנחיה מהמח"ט סאו, כבר ב-13:30, לעזוב את המקום, שכן עומדים לסגור את ציר 65, ולא רוצים להחמיר את המצב ולהביא לנפגעים נוספים. בהתאם להנחיה זו, בשעה 14:00 עזב הכוח בראשות דגש את האזור^[85].

          להחלטת מפקד המחוז לעזוב את המקום, תרמה העובדה שהעימותים נמשכו וגם ירי הצלפים לא הביא להפסקת מעשי האלימות של המתפרעים. במצב כפי שנתהווה, כשהציר סגור בלאו הכי והרוחות לא נרגעו, לא היה טעם להמשיך ולהתעמת עם המתפרעים. היו מי שצפו מראש שכך ישתלשלו העניינים ומטעם זה המליצו שלא ייעשה ניסיון לפתוח את הציר, וכי ראוי להימנע מלהתעמת עם מתפרעים בצומת עד שיירגעו העניינים אחרי קיום ההלוויות באום אל-פחם. מכל מקום, המציאות כפי שהתפתחה בשטח, הכתיבה את פינוי המקום. בהחלטת הפינוי הובא בחשבון גם השיקול של קיום הפרות סדר קשות ואלימות מאוד באזור מרחב גליל, בעיקר באזור משגב. היתה קריאה של כוחות משטרה מאזור זה לקבל משלוח דחוף של כוחות תגבור, בשל מצב קשה אליו נקלעו. אירועים קשים היו גם באזור נצרת. לפיכך, הוחלט להעביר את הכוחות מצומת אום אל-פחם למוקדים אחרים, והם אכן הועברו לתגבור זירות נצרת, כפר כּנא, בית רימון ואזור משגב .

47.          במהלך העימותים ביום 2.10.00, נהרג תושב דיר אל בלח שברצועת עזה, המנוח מוסלח חוסין אבּו ג'ראד, אשר נטל חלק בזריקת אבנים על שוטרים. מיקומו המשוער בעת הפגיעה מסומן באות [ז]. הוא נפגע משני רסיסי כדור בקדמת חזהו בצד שמאל. על פי בדיקות שנעשו ברסיסים שפגעו בו נמצא שמדובר ברסיסי קליע של כדור צלפים^[86].

          נוסף לכך, היו ביום 2.10.00 באזור צומת אום אל-פחם נפגעים מירי של כדורי גומי. נפגעים אלה הגיעו למרפאה באום אל-פחם^[87]. אין בפני הוועדה ראיות אמינות על מספר הנפגעים או מצבם.

          מבין השוטרים נפגעו בסך הכול 29 שנזקקו לטיפול רפואי, חלקם נוטרל מבחינה מבצעית. הנפגע באופן הרציני ביותר מבין השוטרים באירוע מ-2.10.00 באום אל-פחם, היה לוחם מיחידת "אלון" בשם יזיד נסר אל-דין. הוא זה שנפגע בשעה 12:48 מאבן שיודתה מקלע, בעת שירד מהג'יפ בצומת. כתוצאה מהפגיעה איבד את הכרתו ונפל ארצה. הוא התעורר בבית החולים בעפולה והשתחרר לאחר יומיים. כתוצאה מפגיעת האבן התרסקה עצם באפו. לאחר מכן היה בטיפול רפואי כחודשיים וחצי. לדבריו, בשעה שהעיד בפני הוועדה, עדיין סבל מפגיעה זו.

פרק ד' -

עראבּה - 2.10.00

48.     ביום 2.10.00 התרחשו אירועים קשים בצומת המכונה צומת לוטם^[88]. הצומת נמצאת כשני קילומטר צפונית לעראבּה ^[א] על כביש 804. באזור הצומת אין יישוב וסביב לו מצוים שטחים נרחבים, ובהם כרמי זיתים. בצומת לוטם מתפצל מכביש 804 כביש גישה ליישוב מעלה צבייה. שמה של הצומת בא לה, מכך שלאחר כמה מטרים מתחבר לכביש 804 מצד מזרח כביש גישה לקיבוץ לוטם^[89].

49.     בשעה 06:30 בבוקר, התמקם כוח של חמישה שוטרים במחסום שהוצב בצומת לוטם. שוטרים אלה, שהיו מתחנת המשטרה בראש פינה, היו חלק מכוח של 25 שוטרים שהובאו כתיגבור לתחנת המשטרה במשגב. כבר בשעה 09:27 דווח על כך ש-30-40 צעירים מיידים אבנים ומבעירים צמיגים בצומת לוטם. בשעה 12:10 דיווחו שוטרי המחסום על קבוצת אנשים מכפר עראבּה הנעה עם צמיגים לכיוון צומת לוטם. על פי עדותה של השוטרת נופר כהן, שהיתה במחסום, הגיעו האנשים עד לעיקול שבכביש 804 וזרקו אבנים על שוטרי המחסום. יצוין, כי בסביבות המקום התגודדו אלפים מתושבי עראבּה. השוטרים הבחינו בשריפה בחורשה סמוכה, אשר נמצאת מזרחית לכביש 804. השוטרת נופר כהן דיווחה על המצב לקצין האג"מ המרחבי, סגן ניצב ירון מאיר, ושידרה אותות מצוקה. על סמך קריאותיה ניתן אישור לירי גז מדמיע. הכוח ירה שני טילי גז, אשר גרמו לכך שהאנשים נסוגו במידה מסוימת לאחור. בהמשך לכך, סגן ניצב מאיר, אשר שימש כמפקד הגזרה, הפנה למקום כוחות שכללו כוח מהיחידה המרכזית של המחוז הצפוני, בפיקודו של סגן ניצב יצחק חי, שהיה עד אז בכוננות בכרמיאל, ומנה כ-30 שוטרים, וכן כוח של שלושה צוותי שיטור כפרי - אחד שיצא מכרמיאל ושניים שיצאו ממשגב. כוח נוסף זה מנה בסך הכול כתשעה שוטרים.

           מפקד תחנת משגב (בפועל), רב פקד גיא רייף, שמע ברשת הקשר את קריאת המצוקה של השוטרת נופר כהן ויצא למקום ברכבו עם השוטר מוסא גדיר. הוא היה מצויד בנשק אישי וברובה 16M, וללא אמצעים לפיזור המון. בדרך פגש כלי רכב משטרתיים נוספים וסימן להם לנסוע אחריו. הוא נסע על דרך עפר לבנה [ה], המתחברת לכביש 804, כ-400 מטר מדרום לצומת לוטם, בצומת המכונה "צומת המזבלה" [ו]. בהגיעו סמוך לצומת, הבחין במספר רב של צעירים מעראבה הנמצאים על כביש 804. רייף יצא מרכבו וירה צרור של תחמושת חיה באוויר, דבר שהביא, לדבריו, לנסיגת הצעירים ואיפשר לו לעלות על כביש 804 עם מכוניתו ולהגיע לצומת לוטם [ג]. כשהגיע אל המחסום נוכח לדעת, כעולה מגרסתו, ש"הכל בסדר וכרגע אין שום סכנה לאף אחד". הוא הודיע בקשר שהוא נמצא על יד החסימה.

           זמן קצר ביותר לאחר מכן, הגיע לצומת סגן ניצב מאיר. כן הגיעו למקום צוות של שיטור כפרי, שמנה שלושה שוטרים, ו-30 שוטרי ימ"ר צפון בפיקודו של סגן ניצב חי. שוטרי ימ"ר צפון היו מצוידים באמצעים לירי גז מדמיע וברובי 16M. הם לא היו מצוידים בציוד לירי גלילוני גומי. ציוד כזה גם לא היה ציוד תקני ביחידתם. כעבור זמן קצר עזבו סגן ניצב מאיר ורב פקד רייף את המקום. אל צומת לוטם [ג] הגיעו כמה ניידות נוספות, ביניהן שתי ניידות אשר הביאו שני צוותי שיטור כפרי. לעברם של אלה נזרקו אבנים על ידי מתפרעים שהיו בקרבת צומת המזבלה [ו], והם השיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. כעבור כ-30-40 דקות עזבו את המקום, על פי הוראה שקיבלו, לכיוון כפר מנדא. בשלב זה הכוח העיקרי במקום היה הכוח של 30 אנשי ימ"ר צפון, בפיקודו של סגן ניצב חי.

           על פי עדותו של סגן ניצב חי, הוא שמע בשלב זה הדי ירי מכיוון צומת המזבלה [ה]. הוא ירד מצומת לוטם עד לעיקול אשר בכביש 804, כדי לברר את העניין. מנקודת העיקול הוא ראה שני שוטרים ושוטרת בצומת המזבלה. להערכתו, היו אלה שוטרי משמר הגבול. סגן ניצב חי העיד, כי השוטרים הותקפו ביידוי אבנים ובגלגול צמיגים בוערים לעברם. השוטרים הגיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. סגן ניצב חי חזר לצומת לוטם [ג] ונע משם עם כל כוח המשטרה על כביש 804 דרומה לכיוון צומת המזבלה [ו]. בדרך לצומת המזבלה, הורה סגן ניצב חי לשוטריו לבצע ירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים. בעקבות ירי הגז עלו המתפרעים על אתר פסולת [ד] המצוי מדרום לדרך הלבנה [ה] וממערב לכביש 804, המכונה "גבעת המזבלה". עם הגעת כוח הימ"ר לצומת המזבלה עזבו שלושה השוטרים שהיו בו את המקום ועלו לכיוון צומת לוטם [ג]. סגן ניצב חי הורה על נסיגת כוחותיו לאחור, עד לאמצע המעלה בכביש 804. בנקודת זמן זו היתה, לגרסתו, רגיעה יחסית במצב. הוא דיווח לסגן ניצב מאיר על הרגיעה היחסית, ונתבקש על ידי מאיר להעביר מחצית מכוח הימ"ר לאזור סח'נין. חי ביקש ממאיר להשאיר בידיו את הכוח, הואיל ולהערכתו ההתנגשויות באזור צומת המזבלה טרם הסתיימו והאנשים שהתפרעו קודם לכן עדיין נמצאים במקום. בקשתו לא נענתה ונאמר לו כי המצב בסח'נין קשה יותר. הוא העביר את מחצית מהכוח, בפיקודו של פקד אילן הרוש, לסח'נין, ונשאר עם מחצית הכוח של ימ"ר צפון, 15 שוטרים.

50.       נזכיר, שבמהלך ההתפרעויות במקום הוצת יער לוטם והאש התפשטה לכיוון היישוב לוטם. סגן ניצב חי העיד^[90], כי בשלב בו עזב חלק מהכוח לטובת תגבור אזור סח'נין, "יער לוטם עצמו ממשיך לבעור, והאש מתפשטת במהירות בגלל הרוח שנושבת בחוזקה לכיוון היישוב לוטם עצמו". מתחקיר שנעשה^[91] עולה, כי קצין וחמישה שוטרים מהכוח של סגן ניצב חי נגשו לכיוון יער לוטם, אשר נמצא במרחק של כ-40 מטר מהם, על מנת לאבטח רכב כיבוי שהגיע למקום וטיפל בשריפה.

           סגן ניצב חי מסר בשלבים שונים - בתחקיר^[92], בהודעתו^[93] ובפני הוועדה^[94] - כי לאחר ש-15 משוטריו נשלחו לתגבר את הכוח באזור סח'נין, ובעוד המתפרעים במקום נעים לכיוון כוח המשטרה, הוא הבחין בעשרות מתפרעים שנעו מעראבה על הדרך הלבנה [ה] לכיוון היישוב מעלה צבייה. כן הבחין בעשרות מתפרעים נוספים, חלקם רכובים על גבי סוסים, שנעו מזרחה על שביל המוביל לכיוון לוטם. סגן ניצב חי שלח ארבעה שוטרים לכיוון מזרח ושלושה שוטרים לכיוון מערב לבצע חסימות, על מנת למנוע מהמתפרעים להגיע לשני היישובים. בעדותו ציין חי, כי הגיע אליו תושב מעלה צבייה וביקש ממנו להקצות כוח שיגיע אל היישוב, שכן עשרות מתפרעים מתקרבים לגדרותיו. חי דיווח למרכז השליטה על כך, והנחה את שלושת השוטרים מתחנת ראש פינה, שעמדו בצומת לוטם [ג], לחבור לתושב זה ולבצע חסימה להגנת היישוב. נציין, שלא באה בפנינו ראיה על ההתקרבות כאמור ממקורות אחרים. במקביל לכך, קיבל חי דיווח על כך, שחורשה ליד צומת חילזון הסמוכה עולה באש, וביקש לשלוח לשם כבאית. כמו כן, מסר, החלו מתאספים בצומת תושבים ממעלה צבייה, לוטם, עראבּה וסח'נין, אשר ביקשו לחזור לבתיהם.

51.       בכך לא תמו האירועים הקשים במקום. בשלב זה התקדמו מתפרעים על כביש 804 ומשני צידיו, לכיוון השוטרים שעל הכביש, תוך השלכת אבנים וחפצים שונים לעברם. הכוח המשטרתי הגיב בירי של גז מדמיע. סגן ניצב חי דיווח על תמונת המצב לסגן ניצב מאיר ולרב פקד רייף, וביקש סיוע הן בתחמושת גז מדמיע והן על ידי החזרת 15 אנשי הימ"ר, אשר קודם לכן הועברו מן המקום לסח'נין. כן ביקש אספקת כלי ירי ותחמושת גומי. בסופו של דבר, אספקה של תחמושת מתאימה לא הגיעה. במהלך האירוע הגיע אמנם מסוק עם תחמושת גומי, אך לשוטרים במקום לא היה ציוד לירי בתחמושת זו ולכן לא היה לה כל שימוש.

           במהלך ההתנגשויות בשלב זה התרחשו באזור צומת לוטם ארבעה אירועים בולטים: האחד, אירוע של ירי אש חיה שבוצע על ידי סגן ניצב חי. לפי גרסתו של חי, הוא ביצע ירי אש חיה באוויר וכן ירה לכיוון אדם על הכביש שנראה כמשלהב את הרוחות. חי כיוון ופגע ברגלו. השני, הגעת כוח משמר הגבול למקום וביצוע ירי גלילוני גומי וירי אש חיה על ידי כוח זה. אחד משוטרי כוח זה נפצע באפו. השלישי, אירוע פציעתו ומותו של המנוח אסיל חסן עאסלה. בשלב מסוים של האירוע נמצא המנוח פצוע במטע זיתים [ח] ממערב לכביש 804 ומצפון לדרך הלבנה ("מטע הזיתים המערבי"). מאוחר יותר נפטר המנוח מפצעיו. על הנסיבות בהן הגיע למקום ועל הנסיבות בהן נפגע קיימות גרסאות ומחלוקות שונות. הרביעי, אירוע פציעתו ומותו של המנוח עלאא ח'אלד נסאר. להלן נתייחס לאירועים אלה. נציין רק, שלאחר התרחשות האירועים האמורים הודיע ירון מאיר ליצחק חי, כי ראש מועצת עראבה יצא בדרכו אליו, ואמנם ראש המועצה המקומית של עראבה הגיע לזירת האירוע. הוא התערב בין השוטרים והתושבים המקומיים והצליח להביא לסיום ההתנגשויות. לארבעה האירועים הנזכרים נתייחס במסגרת דברינו להלן.

52.       סגן ניצב חי מסר בהזדמנויות שונות, כי ירה אש חיה במהלך האירוע. על פי גרסתו, ירה פעמים אחדות באוויר, ונוסף לכך ירה ופגע ברגלו של אחד המתפרעים, ששלהב את הרוחות. לאחר הפגיעה פונה האיש לאחור על ידי מתפרעים שהיו עימו. גרסתו של חי בדבר ירי אש חיה מצידו מעוררת שתי שאלות הדורשות התייחסות. האחת היא, אם היתה הצדקה לירי של האש החיה בנסיבות המקרה, והשנייה היא, אם ניתן לקשור את הירי באש החיה, שעליו העיד, או ירי אש חיה אחר על ידו, עם הפגיעות הקטלניות באחד משני המנוחים שנזכרו לעיל.

          חי תיאר בהודעתו לאוספי החומר^[95] את הנסיבות בהן ירה אש חיה. הוא הסביר, כי מיד לפני הירי הותקף הכוח בידי פורעים שקרבו לטווח של 20 מטר ופחות מן השוטרים. הוא תיאר "יידוי אבנים במאסה לכיוון השוטרים, חזיזים, גולות מתכת, על ידי רעולי פנים". לדבריו, ירה מספר כדורים חיים באוויר במטרה להפחיד את הפורעים ולגרום לנסיגתם. הדבר לא עזר. הפורעים המשיכו בהתקדמות עד לטווח של כעשרה מטר. חי נתן הוראה לשוטרים לסגת לאחור, לכיוון צומת לוטם, בעוד עשרה מטרים, כדי להגדיל את המרחק בינם לבין הפורעים. הפורעים המשיכו להתקדם. חי מסר, כי לא היה לו לאן לסגת וכי עשרות מתושבי לוטם ומעלה צבייה נמצאו בצומת לוטם כ-20 מטר מאחור. בשלב הזה נמשך יידוי אבנים, בקבוקים, גולות וחזיזים לעבר השוטרים.

          לדבריו:

"בשלב הזה אני חש שקיימת סכנת חיים ממשית, לי, לשוטרים, ולאותם אזרחים שעומדים מאחוריי במרחק עשרים מטר, אני יורה כדור אחד חי לעבר בחור שבמהלך כל השעות נראה שהוא זה שמסית ומלהיט ויוזם ומורה על יידוי האבנים לעברנו. אני פוגע ברגלו של הבחור. הבחור נופל, אוחז ברגלו ומפונה לאחור על ידי אותם פורעים".

          ומוסיף חי ומתאר:

"...לי היו 12 שוטרים שעמדו באותה שורה עמי. לשוטרים לא היה כבר גז. המרחק בינינו ובין המתפרעים הוא 15-20 מטר. המסית עמד בכביש באזור המרכז. להערכתי הוא היה לבוש מכנס ג'ינס, נעלי ספורט. אין לי מושג בן כמה הוא, אבל בטוח לא מעל גיל 30. הוא היה רזה יחסית. הפגיעה שלו היתה ברגל בודאות מהברך למטה. כאשר יריתי היו מאות אנשים מאחורי המסית".

           על פי עדותו של חי, הירי שירה לעבר המסית לא נורה לכיוון מערב וממילא לא יתכן שירי זה כוון למקום בו נמצאו הנפגעים המנוחים אסיל ועלאא. לדבריו, הוא פגע במטרתו, דהיינו, ברגלו של המסית.

53.       אין עדים אחרים המאשרים את הגרסה בדבר הירי לכיוון המסית. יש עדים המאשרים את עדותו של חי בדבר ירי באוויר. על פי התמונה המצטיירת מדבריו של חי, היה הירי באוויר חיוני להרחקת הסכנה. נזכיר, שהיה זה בשלב שבו אזלה תחמושת הגז המדמיע, ולכוח לא היו אמצעים לבצע ירי גלילוני גומי. במצב זה, כשמתפרעים רבים מתקדמים לעבר קומץ של 12 שוטרים, תוך שהם תוקפים את השוטרים באמצעים שונים, הירי באוויר בניסיון להרתיע בוודאי היה מוצדק. כך גם לגבי הירי בנסיבות האמורות לעבר רגלו של מסית, לנוכח הסכנה הקשה והמוחשית בפניה עמדו חי, אנשיו ואזרחים אשר נמצאו בסמוך מאחור.

54.       סגן ניצב חי לא העיד על ירי של אש חיה מצד שוטרים אחרים לעבר איש מן המתפרעים. מתוך הודעתו או עדותו לא ניתן ללמוד על ירי של אש חיה שהיה יכול לגרום לפגיעה במנוח אסיל או במנוח עלאא, בין אם ירי שלו ובין אם ירי של שוטרים אחרים. עם זאת, קיימות עדויות נוספות אחרות המצביעות על ביצוע ירי של אש חיה לכיוון מתפרעים, ירי אשר גרם לפגיעה בהם.

           ביומן המבצעים של מרחב גליל^[96] נרשם בשעה 15:18 מאת "כרמל 3", הוא שם הקוד של סגן ניצב חי, דיווח, לפיו "באזור צומת לוטם היתה הסתערות של מתפרעים לעבר כוח משטרה. עקב מחסור בכדורי גומי נורתה לעברם אש חיה. כמו כן המקומיים ירו זיקוקים לעבר השוטרים". על פי רישום זה, הירי היה ירי "לעברם". המשמעות הפשוטה של המלה "לעברם" היא ירי לכיוון קבוצת מתפרעים, להבדיל מירי לכיוון רגליו של אדם מסוים ("המסית"). ברישום נוסף מהשעה 15:50, גם הוא, על פי דיווח מאת סגן ניצב חי, נמסר: "בלוטם המשך הפרות הסדר והסתערות של המתפרעים. כתוצאה נפתחה אש חיה לעברם. יש פצוע אחד של המקומיים. יתכן הרוג. מבקשים סיוע דחוף". שוב מדובר בירי "לעברם". כאן גם יש ציון של תוצאות הירי. דהיינו, שיש פצוע שיתכן שהוא הרוג. בשעה 16:00, רשום ביומן דיווח מאת קמב"צ גליל, כי "בצומת לוטם מדווח כוח המשטרה על שני פצועים מקומיים, יתכן ואחד מהם הרוג". בהודעה נוספת מרישומי יומן הודעות הביפר משעה 16:28, נמסר כי "צומת לוטם, עקב הסתערות של מתפרעים, כוח משטרה פתח באש וכתוצאה פצוע והרוג פונו לבית החולים בנהריה". ההודעות האמורות הועברו גם למטה הארצי של המשטרה^[97]. זאת ועוד. בתחקיר מבצעי, שנערך בתחנת משגב ביום 10.10.00^[98], רשום מפי סגן ניצב חי כי במהלך האירוע הבחין בוודאות במספר מתפרעים שנפגעו מירי של אש חיה והיתר - מירי גומי.

           עניין נוסף הראוי לאזכור, נוגע להיעדר התייחסות מתמיה הן במזכר שכתב סגן ניצב חי ביום 3.10.00, הן בתחקיר מבצעי מיום 10.10.00 והן במצגת שערך סגן ניצב חי לדרג הפיקודי בקשר לאירוע. בכל אלה לא הזכיר סגן ניצב חי כלל את האירוע הנוגע למנוח אסיל חסן עאסלה במטע הזיתים. מראיות שבפנינו, אליהן עוד נתייחס, עולה, כי סגן ניצב חי היה עד לפציעתו של אסיל ואף הורה לאנשיו שהיו ליד אסיל להתרחק מהמקום, מחשש שאנשים מההמון שהיו במקום עלולים לפגוע בשוטרים. סגן ניצב חי בוודאי גם ידע אחר כך, שאסיל נפטר. בנסיבות אלה, היעדר התייחסות מצידו של חי שעה שנדרש להתייחס לאירועים בהם נטל חלק, לנושא הפגיעה באסיל במטע הזיתים, מחייב הסבר.

           האם ראיות אלה מלמדות, כי חי ירה באסיל עאסלה או בעלאא נסאר? התשובה שלילית. אין בראיות כדי ללמד בהכרח שסגן ניצב חי היה מעורב בעצמו באירוע הפגיעה באסיל. יתכן שהיה מעוניין להרחיק כל חשד של קשר בין התנהגות איש מאנשי יחידתו לבין אירוע מותו של אסיל, אפילו הוא עצמו אינו קשור בכך. אכן, כנגד מסקנה אפשרית בדבר מעורבות אישית של סגן ניצב חי באירוע הפגיעה באסיל, מדברת גם העובדה שבשלב שבו נפגע אסיל, נמצא סגן ניצב חי, על פי הראיות, בצד המזרחי של הכביש, במקום ממנו לא ניתן לראות את המקום בו נפל אסיל [ח]. רק כשמתקרבים לצד המערבי של הכביש ניתן להבחין במקום נפילתו של אסיל.

           התוצאה היא, שהראיות שבפנינו אינן מעידות על כך שסגן ניצב חי הוא שירה לכיוון המנוח אסיל. אפשרויות נוספות הן, שאיש מאנשי מג"ב אשר הגיעו למקום, או איש מאנשי יחידתו של חי, הוא האחראי לירי זה. נבחן עתה אפשרויות אלה.

55.       בשלב מסוים של ההתפרעויות באזור לוטם הגיע כוח של משמר הגבול למקום. הכוח הגיע לאחר שהצטייד בגז מדמיע בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) המרחבי באזור תרדיון, על פי הוראתו של סגן ניצב מאיר. אף כי גם בנושא זה העדויות אינן אחידות, ניתן לקבוע במידה גבוהה של סבירות שכוח משמר הגבול כלל שלושה אנשים. אלה היו הקצין וסמן שגוג, מפקד הכוח, הקצין שלום אוחנונה והשוטר משה ביתן. הכוח החנה את רכבו ליד צומת לוטם וירד ברגל לכיוון צומת המזבלה [ו]. בהגיעם למקום ראה שגוג אנשים רבים לאורך הכביש ומשני צידיו, במרחק לא רב מצומת לוטם [ג], כשהם מיידים אבנים. הוא גם ראה, כי הציר חסום בכלי רכב מצומת המזבלה [ו] ועד לעראבה, וכן ראה אנשים על טרסה אשר בצד המערבי שליד צומת המזבלה. תוך כדי ירידתו מהרכב ירה שגוג באוויר חצי מחסנית של קליעים חיים. האנשים נמלטו לכיוון עראבה והכוח של שגוג פתח במרדף אחריהם בריצה עד צומת המזבלה, תוך שהם חולפים על פני הכוח של ימ"ר צפון, אשר היה על הכביש.

           לאחר הדיפת המתפרעים אל צומת המזבלה התמקם כוח שגוג מאחורי מחסום באזור הצומת. המתפרעים מצידם המשיכו ליידות אבנים לעבר כוח המשטרה, ואז ירה השוטר ביתן לעברם גלילוני גומי. ביתן הבחין, כי בירי שביצע נפגעו שני צעירים. בשלב מסוים נפגע ביתן עצמו באפו מאבן שנזרקה לעברו, ואז שגוג ירה גלילוני גומי. על פי עדות ביתן ועל פי הצבעה בעת ביקור במקום, היה הירי שלו מכיוון צומת המזבלה דרומה. ירי זה בוודאי לא יכול היה לפגוע באנשים שנמצאו במטע הזיתים, הנמצא מערבית לכביש 805 צפונית לצומת המזבלה. ממילא, ירי זה לא היה יכול לפגוע במנוח אסיל חסן עאסלה.

56.       האם שלושה אלה או אנשים אחרים מבין אנשי משמר הגבול או השיטור הכפרי מעורבים בפגיעה שנפגע אסיל? שאלה זו מתעוררת לנוכח עדויות של מספר עדי ראייה מבין תושבי עראבה. אף כי גם בין גרסותיהם קיימות סתירות במספר עניינים, עיקר גרסתם הוא ששוטרים שבאו בג'יפ - חלקם ציינו שזה היה ג'יפ של השיטור הכפרי - הגיעו למקום ופתחו בירי, הם גם אלה שרדפו אחרי אסיל והגיעו אליו כשהיה במטע הזיתים או בסמוך אליו. שם היכוהו ברובים ואחר כך נשמעה ירייה או נשמעו יריות. השוטרים עזבו את המקום ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע קשה בסמוך לאחד מעצי הזית. על פי גרסה זו, היו השוטרים המעורבים לבושים בגדי חאקי ולראשם חבשו קסדות. ברוח זו העידו העדים ג'ובראן נעאמנה, חסן עאסלה אביו של המנוח אסיל, עמראן עאסלה, אחמד נסאר ופארס נסאר.

           גרסה זו אינה יכולה להתקבל. היא קושרת את שלושת השוטרים שהגיעו למקום, בפיקודו של שגוג, למרדף אחרי אסיל ולכך שהגיעו אליו במטע הזיתים וגרמו למותו. גרסה זו סותרת לא רק את גרסת שלושת השוטרים, שלפיה הם לא חצו את המעקה שבמערב הכביש. היא גם עומדת בסתירה לגרסתם של מספר שוטרים מימ"ר צפון, אשר הודו שהם היו השוטרים שרדפו אחרי אסיל והגיעו אליו כשהיה במטע הזיתים. יש להדגיש, כי שוטרים אלה - פקד יצחק שמעוני, עובדיה כהן ואבי קרסו - לבשו מדים של אנשי משטרה רגילים, מה שמכונה "מדים כחולים", ולא מדי חאקי.

57.       לגבי קורותיו של המנוח אסיל ביום המקרה, עובר למועד בו נמצא פצוע ליד אחד מעצי הזית שבמערב כביש 805, מסתמנות העובדות הבאות. אסיל ישב ליד המעקה המערבי של הכביש במרחק לא רב מהשוטרים. בשלב מסוים החליט סגן ניצב חי לנסות לעצור חלק מהמתפרעים. הדבר נעשה בדרך כלל כששוטרים, בזוגות או בשלשות, רצים לעבר המתפרעים. לרוב נעשה הדבר לאחר ירי של גז מדמיע לעבר המתפרעים. במסגרת ניסיון זה, רצו שוטרים לעבר מתפרעים על הכביש ולכיוון מטע הזיתים המערבי [ח]. בין הבורחים מפני השוטרים היה אסיל. בסופו של דבר, אלה שרדפו אחריו - הדביקוהו. כפי הנראה - בעת בריחתו עד הגיעו סמוך למקום נפילתו ליד עץ הזית, נפגע מירייה אחת או יריות שנורו אותה שעה. כל השוטרים שהיו בין הרודפים אחריו, או שהגיעו לקרבתו כשהיה שכוב במטע הזיתים, הכחישו שמי מהם ירה לעברו או שהם ראו איש מחבריהם יורה לעבר אסיל. כך העידו השוטרים פקד יצחק שמעוני ועובדיה כהן אשר הגיעו ראשונים לקרבתו של אסיל, וכן אבי קרסו. שלושה שוטרים אלה הם אלה שרדפו, כאמור, אחרי אסיל. כך גם השוטר אלטיט, שהגיע אחריהם אל קרבתו של אסיל. תמונה דומה עולה גם מגרסותיהם של יורם דנינו ואליהו עזרא, אשר ראו את שמעוני כשהגיע ועמד ליד אסיל.

           השוטרים העידו ששמעוני, כשהיה ליד אסיל, קרא להגיש עזרה לאסיל הפצוע. אך בשל התקרבות תושבי המקום והסכנה שנשקפה לשוטרים מהם, הורה להם סגן ניצב חי, אשר בשלב שלאחר היריות הגיע כנראה לחלקו המערבי של הכביש, לעזוב את המקום ולשוב למקומם על הכביש. תושבי המקום הם שלקחו את אסיל לטיפול.

58.           קיימות סתירות לא מעטות הן בין עדויות האזרחים תושבי עראבּה בינן לבין עצמן, הן בין עדויות השוטרים בינן לבין עצמן, והן בין עדויות תושבי עראבּה לבין עדויות השוטרים. סתירות אלה מתייחסות הן לנתיב ריצתו של המנוח אסיל וריצתם של השוטרים, והן לגבי מקומו ומצבו של אסיל בעת שהתגלה ובעת שהגיעו אליו השוטרים. תקצר היריעה מלפרט את הסתירות כולן, ולנוכח מסקנתנו שתבוא בהמשך, אין גם טעם שנעסוק בכך.

           עניין אחד ראוי בכל זאת שנזכירו, והוא, שלא נעלמה מעינינו עדותו של אביו של המנוח אסיל, מר חסן עאסלה, אשר מסר עדות מפורטת על נסיבות מותו של בנו. עדות זו, כפי שנמסרה בפנינו, היתה עדות של עד ראייה לכל דבר. הוא העיד שראה את בנו אסיל כשהתקדם וישב מתחת לעץ זית. לאחר זאת ראה את השוטרים שירדו מהג'יפ רצים ריצת אמוק לכיוון המפגינים, ואחר כך ראה את שלושה השוטרים קופצים על בנו. הם בעטו בו, היכו אותו, לרבות בקת רובה. מר עאסלה מסר, כי ראה את בנו נופל ארצה, שמע יריות וראה את שלושת השוטרים יוצאים החוצה ממטע הזיתים. ברם, מתברר כי סמוך לאירועים, ביום 6.10.00, התפרסם ריאיון עם מר עאסלה בעיתון "סוות אל-חק ואל-חורייה", ובו מסר גרסה שונה באופן מהותי. באותה גרסה לא טען מר עאסלה כי היה עד ראייה לאירוע, אלא כי שמע על פרטיו מתוך "מה שסיפרו הצעירים". כמו כן, סותרת גרסתו עובדות, אשר הוכחו לשביעות רצוננו, כמו העובדה שלא השוטרים שירדו מהג'יפ הם שרצו לעבר בנו ופגעו בו. במצב זה, לא ניתן לקבוע ממצאים כלשהם באשר לנסיבות בהן נפגע המנוח אסיל על יסוד עדותו של מר עאסלה בפנינו.

           מכל מקום, הסתירות הרבות בין העדויות מקשות על קביעת עובדות במידת הביטחון הנדרשת. אכן, על פי העובדות שבפנינו, לא נוכל להצביע בכיוונו של שוטר זה או אחר כאילו הוא האיש שירה את היריה שפגעה באסיל. לא רק שאין עדות ישירה ביחס לכך, אלא שגם הראיות הנסיבתיות שבפנינו אינן מאפשרות להגיע למסקנה בעניין זה. יתכן שניתן להעמיק את החקירה, וחקירה נוספת על ידי המחלקה לחקירת שוטרים תצליח להניב תוצאות אליהן לא הצלחנו להגיע, על אף העדויות הרבות ששמענו והזמן הרב שהקדשנו לנושא, לרבות ביקור שערכנו במקום, באזור צומת לוטם. ברוח זו אף ממליצים אנו על חקירת הנושא בידי המחלקה לחקירת שוטרים. עם זאת, קיימות מספר מסקנות אליהן נוכל להגיע על פי הראיות שבפנינו.

59.       נוכל לקבוע, כי המנוח אסיל נפגע קרוב לוודאי בעת בריחתו הנזכרת מהשוטרים. על בריחתו מהשוטרים ועל רדיפת שוטרים אחריו קיימות ראיות רבות הן בעדויות של אנשי עראבה, וביניהם ג'ובראן נעאמנה, והן בעדויות של שוטרים. בעת מנוסתו, ירו שוטרים לא מעטים גם אש חיה וגם גלילוני גומי. אין כל ראיה על ירי של מישהו אחר מלבד השוטרים. נדגיש את עדותו של השוטר עובדיה כהן, עליה חזר בפנינו מספר פעמים, שהוא ראה את אסיל במנוסתו מהשוטרים, נופל וקם ורץ ושוב נופל. על פי עדות זו, שאנו נוטים לקבלה, סביר להניח שאסיל נפגע במהלך בריחתו מהשוטרים, כפי שאכן הניח גם עובדיה כהן. הפגיעה שנפגע אסיל מירי בחלק האחורי של גופו, מאששת גרסה זו. יוצא, שזמן קצר ביותר קודם שנפגע היה אסיל במצב של מנוסה מהשוטרים, וברגע הראשון שראוהו השוטרים הוא היה בריא. לא רק מעדויות ג'ובראן נעאמנה ועדים אחרים מתושבי עראבה עולה הדבר, אלא גם מעדויות השוטרים עובדיה כהן ואבי קרסו, לגבי השלב הראשון בו ראו את אסיל.

           נוכל לקבוע גם, שהנסיבות מלמדות על כך שירי של אחד השוטרים הוא שגרם לפגיעה באסיל, אשר כתוצאה ממנה מצא את מותו. בשלב בו נפגע ובסמוך לו יש ראיות לירי אך ורק מצד אנשי משטרה, מצד אנשים של ימ"ר צפון ואנשים של משמר הגבול. נזכיר בהקשר זה שוב כי בשעה 15:18 ובשעה 15:50 נרשם ביומן המבצעים שהיה ירי של אש חיה מצד השוטרים לעבר מתפרעים.

           המנוח אסיל נקבר בלי שנעשתה נתיחה לאחר המוות של גופתו. משפחות החללים התנגדו להוצאת הגופות לצורך עריכת בדיקות בשלב זה. התוצאה היא, שלפי חומר הראיות הקיים, כפי שהעיד על כך פרופ' היס, אין אפשרות לקבוע בוודאות אם המוות נגרם כתוצאה מירי של כדור חי או של גלילון גומי. ברור, שאם מדובר בירי של כדורי גומי, הרי שמדובר בירי על ידי אחד מאנשי המשטרה. אך גם אם מדובר בירי כדור חי, קרוב לוודאי שמדובר בירי על ידי איש משטרה, מהנימוקים המפורטים לעיל.

           וגם זאת נוכל לקבוע, שבשלב בו נורה אסיל לא היתה הצדקה לירי של שוטרים לעברו בעת בריחתו מהם. הוא לא היווה כל סכנה עבורם, וכך גם בעת הגיעו אל מטע הזיתים. אכן, איש מהשוטרים שרצו אחרי אסיל או ראוהו במטע הזיתים לא טען שהיתה הצדקה בנסיבות המקרה לירי לעברו, אם ירי של אש חיה ואם ירי גומי. לא כל שכן שלא היתה הצדקה לירות לעברו בשלב זה, על פי הגרסה העולה מעדויות אנשי עראבה, הגם שאין אנו יכולים לקבוע שגרסה זו משקפת את העובדות לאמיתן. על פי גרסתם, מספר אנשי משטרה הגיעו אל אסיל כשהיה במטע הזיתים, ולאחר שקודם לכן הכהו אחד השוטרים מאחור, נשמעה ירייה מכיוון המטע ולאחר מכן נמצא אסיל פצוע.

60.       בעוד שלגבי המקרה של המנוח אסיל קיימות ראיות לא מעטות מתוכן היה עלינו לנסות ולברור מהן הנסיבות שגרמו למותו, הרי לגבי הירי שכתוצאה ממנו מצא המנוח עלאא את מותו, יודעים אנו אך מעט. אף אחד מהשוטרים במקום לא יכול היה למסור גרסה כלשהי לגבי הנסיבות בהן נפצע. מתוך הראיות יודעים אנו, שהמנוח עלאא פונה מהמקום זמן קצר לפני שפונה אסיל. אך לגבי הנסיבות בהן נורה, קיימת רק עדות אחת, אשר אינה חד-משמעית.

           היחיד שמסר גרסה כלשהי לגבי נסיבות פציעתו של המנוח עלאא הוא העד כאמל בדארנה. על פי עדותו, הוא ישב דרומית לשביל העפר ("הדרך הלבנה") המוביל לצומת המזבלה [ו], מערבית לכביש 804. בהיותו שם ראה שבחור נפל במרחק 30-40 מטר דרומית לדרך הלבנה [ה]. הוא גם שמע שלוש יריות וראה שלושה שוטרים במדי חאקי אשר עמדו 15 מטר צפונית לאותה דרך. לדבריו, פונה הבחור מהמקום על ידי אחרים. העד התעלף ולאחר שהתעורר נמסר לו כי הבחור שנפגע הוא עלאא נסאר. את השוטרים ראה רק לאחר ששמע את הירי. הוא לא ראה אותם יורים. הנחתו היתה, שהם אלה שירו, כי הם היו קרובים אל הבחור שנורה. כשנשאל אם בזמן שנפל המנוח עלאא היו שלושת השוטרים בדרך חזרה לכיוון כביש 804 או עם הפנים לכיוון עלאא, הוא השיב כי הם היו בדרך חזרה. יש בעדות זו כדי להעלות הנחה סבירה שלפיה ירי של שוטרים הוא שפגע בעלאא. כפי שהוזכר לעיל, אין ראיות עליהן ניתן לסמוך כי היה קיים ירי של אחרים, שאינם שוטרים, באירועים אלה. המנוח עלאא גם נפגע בשלב שהשוטרים ביקשו להרחיק מתפרעים או לעצרם, וחלק מהם הגיע לצורך זה אל מטע הזיתים במערב כביש 804 [ח], מקום ממנו התרחק עלאא בחצותו את הדרך הלבנה, כשם שהעיד העד בדארנה. כפי שראינו, באותו פרק זמן גם דווח ליומן המבצעים של מרחב הגליל, מספר פעמים, על ירי של שוטרים לעבר מתפרעים. אך כל אלה אין די בהם כדי לתת תמונה ברורה לגבי הנסיבות בהן נפגע המנוח עלאא. הם מעלים רק הנחה סבירה, שעקב ירי של שוטר זה או אחר הוא נפגע, אך לא נוכל לקבוע זאת כממצא חד-משמעי. גם בנושא זה מוצדק שהמחלקה לחקירת שוטרים תמצה את החקירה עד תום.

61.           האירוע באזור עראבה ביום 2.10.00 מעלה מספר מסקנות ושאלות.

           עוד ביום 1.10.00 התרחשו אירועי הפרת סדר באזור עראבה, בצומת מסלחית, אשר בדרום היישוב. בשל החלטת ועדת המעקב על שביתה כללית גם ביום 2.10.00, ולנוכח הידיעה במועד זה על כך ששלושה אזרחים ערבים נהרגו ביום 1.10.00 באירועים באום אל-פחם ובג'ת, צפוי היה שיהיו הפרות סדר באזור עראבה כמו באזורים אחרים בגליל. אלא שהפעם היה האירוע חמור מהצפוי. מאות אנשים מתושבי עראבה יצאו את עראבה ^[א] בדרכם לעבר צומת לוטם [ג], מרחק שני קילומטר מן היישוב. תחילה הם תקפו מספר שוטרים שנמצאו במחסום שבצומת. משהוזעקה עזרה ומשהגיעו למקום שוטרים נוספים, תקפו התושבים באבנים ובאמצעים אחרים גם אותם. אש הובערה בחורשה אשר בצד מזרח של כביש 804. תושבים של יישובים יהודיים אשר בסביבה - מעלה צבייה ולוטם - היו בחרדה שמא תגענה התהלוכה וההתפרעות אליהם. עקב המעשים כאמור, נצברו על כביש 804 אבנים ופסולת שמנעו נסיעה בביטחון על הכביש, והנסיעה לכיוון עראבה נמנעה עקב קהל ההמונים שמילא את הדרך בכיוון זה. חזרנו ושאלנו במהלך חקירתם של עדים מתושבי עראבה, מה היתה מטרת היוזמים של ההתקהלות הגדולה במקום זה, ולשם מה נעשה שם שימוש באלימות כלפי השוטרים. אם הכוונה היתה להפגנה או תהלוכת הפגנה, מה זו עושה שני קילומטר צפונית לעראבה, בשטח ריק מיישוב אשר כל כולו מוקף כרמי זיתים^[99], כשמצויים שם רק כוחות משטרה החוסמים את ההתקדמות צפונה? מה ביקשו תוקפי השוטרים להשיג? על שאלות אלה לא קיבלנו תשובה. אין לנו ספק, כי המתפרעים יזמו תוקפנות קשה ואיום של ממש על כוח השוטרים המבודד שהיה במקום מרוחק מיישובים. לתוקפנות זו לא קדמה כל התגרות. מדובר היה באקט של אלימות, אשר אין לו דבר עם מחאה או עם הפגנה לגיטימית.

           כוחות המשטרה באזור משגב היו דלים. לא היה בהם כדי לענות ביום 2.10.00 על צרכי שמירת הסדר ושמירת שלומם של אזרחים מפני שורת ההתפרעויות שהתרחשו באזור באותו יום. באף אחד ממוקדי ההתנגשויות בין אזרחים ערבים למשטרה באזור משגב לא היה כוח מספיק. כך היה המצב גם באזור עראבה. אפילו אנשי הימ"ר שהגיעו למקום והיו נחוצים שם, לא יכלו להישאר כולם לאורך זמן וניתנה הוראה להעביר את מחציתם לאזור סח'נין, לצומת תרדיון. במצב זה נותרו באזור לוטם שוטרים מעטים, והוברר שחסרו ציוד מתאים. מעט תחמושת הגז שהיתה עימם, אזלה. תוספת שהגיעה למקום לא היה בה די. גלילוני גומי לא היו רלוונטיים, בהיעדר קנים מתאימים. בפרקי זמן מסוימים, היה הירי באש חיה האמצעי המעשי היחיד בידי השוטרים שהיה יכול לשמש להם בהגנה על עצמם. נכון יהיה, על כן, לומר שכוחות המשטרה במקום לקו בהיעדר אמצעים מספיקים לפיזור המון. הם גם לא היו מצוידים במגינים בפני אבנים וחפצים שנזרקו עליהם. סביר להניח, שהשילוב של מחסור בשוטרים ותחמושת לפיזור המון הוא שהביא לשימוש בנשק חי על ידי השוטרים במקום. בעניין זה אמר אחד הקצינים שהיו במקום^[100] כך:

"רציתי לציין כי אנחנו הוקפצנו לטפל באירועים של הפרות סדר, בלי שהיינו מצוידים כדי לתת מענה מתאים, הן במיגון והן באמצעי אלפ"ה, כדי לטפל [בהפרות הסדר], וכנראה שזה יצר מצוקות אצל השוטרים. היינו מתוסכלים. בעצם כשאתה עומד מול המון מתפרע, שגם גורם נזקים והצתות, בעצם אתה עומד חסר אונים. יכול להיות שהמצוקות האלה הביאו לתגובות מסוימות באין מוצא. כאשר היתה סכנה לשוטרים, כנראה לא היה מנוס משימוש באמצעי קיצוני".

           והמפקד במקום, חי, אמר בהקשר להיעדר האמצעים בתחקיר מבצעי שנערך בתחנת משגב^[101]:

"הכוח לא היה מצויד באלפ"ה פרט לגז וגם זאת בכמות קטנה ומוגבלת. עליי לציין שבמהלך כל האירוע ק' אג"מ שלח לי תחמושת על ידי מסוק אך זו היתה תחמושת גומי ולא היה לנו רומה לירי גומי".

           על אף המצב הקשה אליו נקלעו השוטרים במקום, כמבואר לעיל, עולה השאלה, אם היתה הצדקה לשימוש בירי של אש חיה או ירי של גלילוני גומי מצידם בכל אחד מפרקי הזמן של האירוע. כפי שהראנו לעיל, לא היתה הצדקה לשימוש כזה כלפי המנוח אסיל, ואם אמנם ירי של איש משטרה כלפי המנוח עלאא הוא שגרם למותו, גם לכך לא היתה הצדקה.

פרק ה' -

אירועי סח'נין - 2.10.00

62.     כביש הכניסה לעיר סח'נין מכיוון מערב הוא כביש 805^[102]. בסמוך לכניסה המערבית של סח'נין, צפונית לכביש 805, על גבעה גדולה, שוכן אזור התעשייה תרדיון. מרחק לא רב מפריד בין אזור תעשייה זה לבין הבתים המערביים של סח'נין. אזור התעשייה שייך למועצה האזורית משגב. באזור התעשייה תרדיון ממוקמים מספר מפעלי תעשייה [ז], ואחד מהם הוא מפעל פטרוס ^[ב], שהוא המפעל הקרוב ביותר לבתים המערביים של סח'נין [ג]. הכניסה לאזור התעשייה היא דרך כביש גישה שיוצא מכביש 805 לכיוון צפון. הצומת שממנו יוצא כביש גישה זה ידוע כצומת תרדיון ^[א]. על הגבעה שממול, דרומית לכביש 805, קיים מפעל בטחוני של רפא"ל בשם מפעל לשם. מסביב למפעל מתבצעות עבודות להקמת בסיס צבאי (להלן: הבסיס הצבאי).

63.     ביום 2.10.00 התרחשו במקביל שני אירועים באזור העיר סח'נין. האחד התרחש על כביש 805, בקטע שבין הכניסה המערבית של סח'נין לבין צומת תרדיון. האירוע השני התרחש על גבעה שמצפון לכביש 805, סמוך למפעל פטרוס. את האירוע השני נכנה להלן "אירוע פטרוס". אף ששני אירועים אלה התנהלו בנפרד, יש להזכיר את המרחק הקצר שביניהם, כ-200-300 מטר, וכן את זמן הנסיעה הקצר, כשתיים-שלוש דקות, מאזור צומת תרדיון ^[א] לאזור התעשייה תרדיון.

64.     בשעה 06:30 ביום 2.10.00 התייצבו 25 שוטרי תגבור בתחנת משגב. שוטרים אלה איישו חמישה מחסומים באזור משגב. חמישה שוטרים מתוכם, שוטרי תחנת גולן, הוצבו במחסום בצומת תרדיון ^[א]. על פי יומן המבצעים של תחנת משגב, דווח בשעות הצהריים על כך שמיידים אבנים מול תחנת דלק "גל" בכניסה לסח'נין, שבכניסה לסח'נין חסמו את הכביש והבעירו צמיגים, ושגם בצומת תרדיון זורקים אבנים. כמו כן, מופיע ביומן המבצעים של מרחב גליל דיווח, כי באזור תרדיון הציתו מתפרעים חורשה^[103].

          על רקע אירועים אלה הגיע לצומת תרדיון ^[א] כוח משטרתי של תחנת משגב. בראש הכוח עמד פקד עאוני עטאללה, אשר שימש כראש משרד הסיור בתחנת משגב וכסגנו של מפקד התחנה. כוח זה מנה כשמונה עד עשרה שוטרים בשתי ניידות סיור. למספר השוטרים בכוח זה עוד נחזור בהמשך. כוח זה היה מצויד בציוד לירי גז מדמיע ולירי אש חיה, אך לא היו לו אמצעים לירי גלילוני גומי. על פי גרסתו של פקד עטאללה, הוא קרא לצעירים להתפזר ולהפסיק את זריקת האבנים. המתפרעים לא נענו, ואז נתן הוראה לירות גז מדמיע. פקד עטאללה מוסיף, כי כעבור מספר דקות נגמרה תחמושת הגז המדמיע והכוח פנה לתחנת משגב בבקשה לקבל תחמושת כזו. הצעירים המשיכו להתקדם לכיוונם של אנשי המשטרה שבצומת, ואז, על פי הוראתו של פקד עטאללה, ירו השוטרים מספר יריות של אש חיה באוויר כדי להרתיע את הצעירים ולהסיגם לאחור. פקד עטאללה ירה גם הוא.

          כוח המשטרה בצומת תרדיון ביקש תגבורת בסביבות השעה 14:15^[104]. למקום הגיעו כוחות תגבור, שכללו 15 שוטרים של ימ"ר צפון, בפיקודו של אילן הרוש. כוח זה הגיע למקום מצומת לוטם. עוד הגיע למקום כוח של יס"מ גליל, שמנה כ-15 שוטרים, בפיקודו של רפ"ק יקי עובד, מפקד יס"מ גליל. כוח זה היה בעכו והוזעק משם בסביבות השעה 14:30-14:45. כן הגיע לצומת תרדיון מפקד תחנת משגב, רב פקד גיא רייף. הוא הגיע לצומת תרדיון אחרי סיום אירוע פטרוס בו היה מעורב, כפי שיפורט בהרחבה בהמשך. לצומת תרדיון הגיע גם סגן ניצב ירון מאיר, קצין אג"מ מרחב גליל, אשר שימש אותה שעה גם מפקד גזרת משגב. בדומה לכוח היס"מ, גם הוא הגיע למקום מעכו. לאחר הגעת הכוחות האמורים לצומת תרדיון, עזב פקד עטאללה את הצומת בהוראת רב פקד רייף, ופנה לאזור כפר מנדא כדי לטפל באירועים שם. לאחר שכוחות התגבור הגיעו לצומת תרדיון התפתח במקום עימות בין השוטרים לבין הצעירים מסח'נין. העימות אירע על קטע כביש 805, בין הכניסה המערבית של סח'נין לבין צומת תרדיון ^[א]. הצעירים זרקו אבנים לעבר השוטרים, אשר הגיבו בירי של גז מדמיע וגלילוני גומי. האירועים במקום נמשכו שעות. במהלכם נעשו נסיונות הידברות של המפקדים במק