|
שער רביעי
נושאים מיוחדים
פרק א' -
כדורי גומי
1. במהלך אירועי אוקטובר עשו
כוחות המשטרה שימוש רב בירי של כדורי מתכת מצופי גומי (להלן:
גלילוני גומי, או כדורי גומי או גומי).
על פי הראיות שבפנינו ניתן לקבוע, במידה סבירה של ודאות, כי השימוש בתחמושת מסוג זה
גרם למותם של שניים: המנוח ראמי גרה מכפר ג'ת והמנוח אחמד ג'בארין, אשר נהרג באום
אל-פחם. לגבי מספר נפגעים נוספים אשר נהרגו באירועי אוקטובר, לא ניתן לקבוע, לפי
הראיות שבפנינו, אם הם נהרגו כתוצאה מירי של כדורים קונוונציונליים ("אש
חיה") או מירי גלילוני גומי.
יתכן מאוד שכמה מהם מצאו את מותם כתוצאה מירי כדורי גומי. נוסף לכך, פצועים רבים
נפגעו מפגיעות של קליעי גומי, חלקם באופן קשה. בכ-20 מקרים נדרשה התערבות כירורגית
כדי להוציא מגוף הנפגעים את גלילוני הגומי שחדרו לגופם. בחלק ממקרים אלה חדרו
הגלילונים לאזורים רגישים בגוף כמו הראש, החזה או הבטן.
במהלך דיוני הוועדה עלו
שאלות רבות הנוגעות לנסיבות בהן נעשה שימוש בירי כדורי גומי, וכן לסיכון הקיים
לחייהם ולבריאותם של הנפגעים מכדורים אלה. הועלו שאלות בדבר עצם ההצדקה לשימוש בירי
גומי; ואם היא קיימת - באלו נסיבות יש להתיר את השימוש בהם. עלו שאלות באשר להנחיות
לשימוש באמצעי זה ולאופן יישומן, באשר להדרכה ולאימון בשימוש בו ולמידת הפיקוח על
השימוש וכן שאלות נוספות. עדים רבים נחקרו בשאלות אלה. נוכל לומר כבר עתה, כי
קיימות בפנינו ראיות למכביר על כך שהשימוש שנעשה בירי גלילוני גומי חרג במובנים
רבים ממסגרת ההנחיות המחייבות - הן בזהות נותן ההוראה לשימוש בגומי, הן באי שמירת
מרחק המינימום הנדרש לפי ההנחיות ממטרת הירי, הן בשימוש בירי גומי שעה שהיו אמצעים
מסוכנים פחות בהם היה ראוי להשתמש בהתאם לנסיבות והן בשימוש בירי גומי על ידי מי
שלא היו רשאים לעשות בו שימוש. על רקע זה, ולנוכח הבעיות הרבות והקשות שנתגלו בכל
הנוגע לשימוש בכדורי גומי בידי אנשי משטרה כאמצעי להתמודדות עם הפרות סדר, ראינו
לייחס דיון נפרד לנושא זה.
סוגי גלילוני הגומי וכדורי הגומי
שנמצאים בשימוש בארץ
2. תחמושת המבוססת על גומי
מופיעה במספר צורות, ולכל סוג של תחמושת כזו יש טווח ירי אחר ועוצמת פגיעה (אנרגיה)
שונה. ניתן למנות ארבעה סוגים עיקריים של אמצעים כאלה, אשר היו או הינם בשימוש
כוחות הביטחון.
3. שלישיית גלילוני
גומי. מדובר בשלושה גלילוני
גומי אשר עטופים בניילון דק. הגלילונים נורים מהתקן המורכב על קנה הנשק, ומכונה
רומה. הם נורים בעזרת תחמיש. הניילון המאגד את הגלילונים יחד מתפרק עם יציאת
הגלילונים מהרומה בזמן הירי והגלילונים עפים, כל אחד בנפרד. משקלו של כל גלילון
גומי הוא 16 גרם. הגלילון עשוי מליבת מתכת המצופה בגומי בעובי של שלושה מילימטר. על
פי הנוהל המשטרתי, במתכונתו בעת אירועי אוקטובר, אין לירות את הגלילונים למרחק של
פחות מ-40 מטרים, משום שירי למרחק קטן מזה עלול להיות קטלני. מוצר זה מיוצר בתע"ש
ישראל.
4. רביעיית גלילוני
גומי. ארבעה גלילוני גומי אשר
עטופים בניילון דק. בעיקרון, דומה אמצעי זה לשלישיית הגלילונים, בשני הבדלים
עיקריים: (א) משקלו של כל גלילון גומי ברביעיות הוא 10.5 גרם ולא 16 גרם כמו
בשלישיות. (ב) הגליל עשוי כולו מגומי מעורב עם שבבי מתכת, ללא ליבת מתכת. המשטרה
אינה משתמשת בסוג זה של תחמושת גומי ולכן אין בנמצא נוהל משטרתי לגביו. בנוהל
הצבאי, אשר פורסם בספטמבר 1991 נכתב, כי טווח הרביעייה הוא 20-40 מטרים. מוצר זה
מיוצר בתע"ש ישראל.
5. רימון רובה נגד
מפגינים (ררנ"מ). גליל מתכת
ובתוכו 15 כדוריות מתכת מצופות גומי. גליל המתכת מורכב ישירות על קנה הרובה. הירי
מתבצע בעזרת תחמיש. בשעת הירי נקרע הקצה הקדמי של גליל המתכת, ומתוך הגליל עפות
הכדוריות. משקלה של כל כדורית 16 גרם, והיא עשויה מפלדה בקוטר 15.75 מילימטר, מצופה
פוליאתילן בעובי של 2 מילימטר. הררנ"מ מיוצר בישראל. בנוהל המשטרתי נכתב, כי יש
לירות בררנ"מ בטווחים של 40-60 מטרים. בתקופת האירועים לא היה הררנ"מ בשימוש
במשטרה, הוא אינו מופיע בטבלאות המצאי של מדור החימוש במשטרה וגם לא במפתחות התקן
של אמצעי פיזור ביחידות השונות.
6. כדוריות 37 מ"מ.
תרמיל גלילי מאלומיניום ובתוכו 15 כדוריות עשויות גומי דחוס במשקל של תשעה גרם כל
כדורית. הירי מבוצע בעזרת רובה פדרל, שהוא רובה המשמש למטרות ירי של אמצעי פיזור
בלבד. ירי כדוריות 37 נעשה ללא תחמיש. בנוהל המשטרתי נכתב, כי יש לירות את הכדוריות
לטווחים של 40-60 מטר. המשטרה הפסיקה לרכוש אמצעי זה באפריל 1999, וסוכם, כי תמשיך
להשתמש בו עד לגמר המלאי. על פי טבלה של מדור חימוש במשטרה, היו בתחילת אירועי
אוקטובר ברשות המשטרה 3,249 יחידות של אמצעי זה[1].
הוא מיוצר במפעל בדרום אפריקה.
תחמושת הגומי העיקרית, בה
עשו כוחות המשטרה שימוש באירועי אוקטובר, היא שלישיות גלילוני גומי, ובאלה יתמקד
דיוננו. בכל איזכור ירי כדורי גומי או ירי גומי, תהא הכוונה לירי שלישיות גלילוני
גומי, אלא אם כן יצוין או ישתמע במפורש אחרת.
7. סדר הדיון בנושא הגומי יהיה
כזה: תחילה נדון בסיכונים הטמונים בירי של קליעי גומי. אחר כך ננסה להתחקות אחר
הניסויים והבדיקות של תחמושת זו בטרם הוכנסה לשירות במשטרה, ומאז שהוכנסה לשירות.
נעמוד בהקשר זה על היעדרן של בדיקות וניסויים הולמים, על אף שכבר נודעו תוצאות קשות
לשימוש בגלילוני הגומי במהלך השנים שקדמו לאירועי אוקטובר. כמו כן נבחן את הנחיות
המשטרה בנוגע לשימוש באמצעי זה, ונעמוד על ליקויים מהותיים בהנחיות וביישומן, הן
בנושא הטווח המותר לשימוש, הן בנושא פיזור הגלילונים לאחר הירי והן בנושא מטרת
השימוש באמצעי זה. לאחר מכן נזכיר כמה עניינים נוספים הנוגעים לירי כדורי הגומי
הראוים להתייחסות. נזכיר גם את השימוש בתחמושת דומה מסוג זה בארצות אחרות, ולבסוף
נביא את מסקנתנו בשאלה, אם ראוי הוא המשך השימוש בירי גומי על ידי המשטרה.
הסיכונים שבירי גומי
8. גלילוני הגומי נורים
במהירות רבה. במרחקים מסוימים עלולה האנרגיה האצורה בהם לגרום, אם הם פוגעים במקום
רגיש, למוות. לפיכך, מותנה ירי גלילוני הגומי בטווח מזערי בין היורה לבין המטרה.
במהלך אירועי אוקטובר קבעו ההנחיות מרחק מינימלי של 40 מטרים לירי של כדורי גומי.
בעקבות בדיקות שנעשו במשטרה אחרי האירועים, שונתה הנחיה זו למרחק מינימלי של 50
מטרים. ממצאי בדיקות אלה מלמדים, כי מי שירה בעת אירועי אוקטובר בהתאם להנחיות שהיו
קיימות אז, פעל ברמת סיכון גבוהה מהראוי לנפגעים.
קושי נוסף, המגביר את הסיכון
האמור, קשור ביכולתו של השוטר היורה כדורי גומי לאמוד את המרחק בינו לבין מי שהוא
יורה לעברו. גם אם נקבע בהוראות מרחק מינימלי ראוי, שירי מעבר לו אינו יוצר סיכון
לפגיעה קשה וחמורה, עדיין קיימת סכנה של ירי מטווח קצר מהמותר, בשל טעות באמדן
המרחק על ידי היורה. משימה לא קלה היא לאמוד מרחק ולקבוע אם המטרה נמצאת במרחק 40,
30 או 50 מטר מהיורה. הדבר אינו קל גם בתנאי מעבדה. הדבר בוודאי קשה עוד יותר, אם
אין מתאמנים באימונים של ממש לצורך רכישת מיומנות באמדן מרחקים. אכן, גם לאחר
אימונים, טעויות בכגון דא הן לא-פעם אנושיות וסבירות. יש לזכור, שירי של גומי מתבצע
בדרך כלל בעת עימותים לא-קלים של שוטרים עם מתפרעים. במצבים אלה, חשש, לחץ ופחד של
השוטר היורה, עלולים להשפיע עליו ועל יכולתו להתרכז ולאמוד מרחקים באופן מדויק.
בנסיבות כאלה, גובר החשש לטעות באמדן. לכך יש להוסיף, שהירי נעשה לעתים גם בעת
תנועה, בין תנועה של היורה ובין תנועה של איש המטרה, כך שלעתים, תוך שניות בודדות,
גדלים מרחקים או קטנים במידה ניכרת. גם בכך יש כדי להגדיל את החשש של ירי ממרחק קטן
מהמותר, ירי אשר יש לו פוטנציאל קטלני.
9. סיכון נוסף אשר כרוך בשימוש
בקליעי גומי נובע מהיעדר הדיוק הטבוע באמצעי זה. גלילוני הגומי נורים שלושה ביחד.
בעת הירי הם מתפזרים באופן בלתי מדויק ובלתי ניתן לצפייה מראש. בשל אי יציבות
אוירודינמית והיעדר גיאומטריה בליסטית, הם אינם פוגעים במדויק במטרה אליה הם
מכוונים, גם אם מדובר ביורה הפועל על פי כל כללי הכיוון, ואפילו הוא צלף מקצועי.
פיזור גלילוני הגומי לאחר
הירי עלול להביא לכך שכיוון הירי לחלק מסוים בגוף אינו מונע בהכרח פגיעה בחלק רגיש
ופגיע יותר. יתר על כן, בשל פיזורם של גלילוני הגומי עלול אחד הגלילונים לפגוע באדם
הנמצא בסמוך לאדם שאליו כוון הירי. לפיכך, כשהירי נעשה לעבר המון, קיים סיכון ממשי
שייפגע ממנו אדם אשר לא היתה כוונה או הצדקה לפגוע בו, ואשר כל חטאו היה בכך שנמצא
סמוך למי שהיתה הצדקה להשתמש בירי לעברו.
10. בעת אירועי אוקטובר התגלה
סיכון נוסף הכרוך בשימוש בכדורי גומי. סיכון זה נבע מכך, שבעת האירועים התייחסה
המשטרה לכדורי הגומי כאל אמצעי מקובל ונפוץ למדי לפיזור הפגנות, ולא כאל תחמושת
בעלת כוח קטלני. המשטרה לא הדגישה די הצורך את יסוד הסכנה שבשימוש בגלילוני גומי,
בהיותם תחמושת בעלת פוטנציאל קטלני. לכתחילה, היה הרעיון מאחורי גלילוני הגומי
הרצון לספק לכוחות המשטרה אמצעי ביניים לפני שמשתמשים בירי של אש חיה או של כדורים
מפלסטיק, שהם מסוכנים יותר וגורמים למספר נפגעים גדול יותר[2].
מה שהוברר בפנינו הוא, שבפועל, ירי גלילוני גומי שימש תחליף לירי אש חיה אך לא רק
במקרים שבהם מלכתחילה היתה הצדקה לירות אש חיה. למעשה, ירי גלילוני הגומי היווה
אמצעי נוסף לפיזור מתפרעים. הובאו בפנינו ראיות משכנעות בעניין זה.
מן הראיות שבאו בפנינו, נקל
להתרשם שלא היתה הקפדה לנסות תחילה ירי של גז מדמיע, לפני שנעשה שימוש בירי גומי.
נוכחנו לדעת גם, שנעשה שימוש רב בירי גלילוני גומי, כפי שעוד יפורט להלן, זאת משום
שכאמור תחמושת זו נחשבה כאמצעי עיקרי לפיזור הפגנות והתפרעויות, ולא כתחמושת לשעת
דחק, אשר השימוש בה מוגבל למצבים בהם מבקש כוח המשטרה להימנע משימוש באש חיה.
האווירה היתה כזו, שלא ראו בשימוש בתחמושת זו דבר-מה נדיר ומבוקר, כראוי לירי אשר
הסיכון בו רב.
יש יסוד איתן לחשוש, כי אי
הדגשת הסיכון הטמון בשימוש בגלילוני הגומי והעמדתו במדרגה אחת עם השימוש בגז מדמיע,
גרמה להגברה ניכרת בשימוש בתחמושת זו. אכן, כאשר שוטר עומד לבצע ירי בתחמושת חיה
הוא מודע לכך שהוא עומד להשתמש באמצעי חריף ביותר, אשר עלול לקטול חיי אדם. עניין
זה מובהר היטב לכל שוטר מיומו הראשון במשטרה, בהדרכות, בקורסים ובהדרכות תוך
יחידתיות, וכמובן בפקודות ובנהלים עצמם. כך, למשל, בפקודות המטה הארצי העוסקות
בשימוש בכלי ירייה[3]
נקבעה רשימה סגורה של שלושה מקרים שרק בהם מותר להפעיל כלי ירייה. נקבעו סייגים
נוספים לשימוש בתחמושת חיה, ובהם דרישה כי ביצוע הירי ייעשה כמוצא אחרון, במידת
הזהירות הראויה ורק בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש
בנשק לבין התוצאה שאותה מבקשים למנוע. עוד נקבע בפקודות, שנחיצות השימוש בכלי ירייה
תיבחן בכל שלב משלבי האירוע, ועל השוטר להפסיק את הירי מיד משפסק הצורך בכך[4].
נוסף לכך, נקבע בנוהל דיווח אירועים ומבצעים, כי כל מקרה של ירי באש חיה בידי שוטר
ידווח למטה הארצי. בנוהל פתיחה באש נקבע, כי יבוצע תחקיר על כל אירוע כזה.
כל אלה מצביעים על התייחסות
מחמירה במשטרה לשימוש באש חיה. כל שוטר מודע לכך במסגרת ההנחיות וההדרכה שהוא מקבל.
יש לכך אפקט מרסן ומגביל על השימוש באש חיה. לעומת זאת, אין במשטרה הטמעה של מסרים
דומים בדבר השימוש בגלילוני גומי. הסכנה לחיים הכרוכה באמצעי זה לא הודגשה די הצורך
ולא הונחלה לשוטרים. כתוצאה מכך, לא היו השוטרים ערים דיים לסכנות הכרוכות בירי
גלילוני גומי. דומה, כי הדבר מצא את ביטויו בהיעדר ריסון כנדרש בשימוש באמצעי זה
באירועי אוקטובר 2000.
11. עמדנו על הסיכונים הרבים
הטמונים בירי גלילוני גומי. מדובר באמצעי בעל פוטנציאל קטלני, העשוי להתממש בנסיבות
בהן הירי אל הנפגע מבוצע ממרחק קטן מדי. פיזור גלילוני הגומי בעת הירי שולל יכולת
לכוון את הירי באופן מדויק, ויוצר סיכון לפגיעה באברים רגישים בגוף המטרה, אשר אין
כוונה לפגוע בהם. כן נוצר סיכון לפגיעה באנשים תמימים העלולים להימצא בקרבת המטרה.
ראינו גם עד כמה נסיבות האירוע ומגבלות אנוש עלולים לגרום לתוצאה קשה שאליה לא
התכוון היורה. ראינו גם, כי המשטרה לא פעלה די כדי שהשוטרים יפנימו את הסיכון הרב
שבירי גומי. בשל היעדר מודעות או ערנות לסכנות שבירי גלילוני גומי, נעשה באירועי
אוקטובר שימוש רב בירי גומי. במהלך האירועים נורו עשרות אלפי כדורי גומי. תוצאותיו
של ירי זה היו הרוגים וכן פצועים לא מעטים, ביניהם פצועים קשה.
בדיקות וניסויים של ירי בגלילוני גומי
קודם הכנסתם לשימוש
12. אחת השאלות שהעסיקו את הוועדה
היתה, אם לפני ההחלטה לעשות שימוש בכדורי גומי נעשו במשטרה בדיקות וניסויים כנדרש.
במילים אחרות, השאלה היא מה מידת הידע שהיה בדבר הסיכון שבירי כדורי גומי לעבר גופו
של אדם, עובר לתחילת השימוש בתחמושת זו, ועל יסוד אלו נתונים וידע נקבעו ההנחיות
במשטרה לעניין זה. פנינו בנושא זה בשאלות המתאימות אל המשטרה. על פי האמור במכתב
שהומצא על ידי המשטרה לוועדה[5],
לא ידוע במשטרה ממתי החל השימוש בגלילוני גומי; לא ידוע כיצד ועל ידי מי הוחלט
לראשונה על השימוש בהם; ואף כי יתכן שהתקיימו בדיקות לגלילוני גומי בטרם הכנסתם
לשימוש במשטרת ישראל, אין למשטרה תיעוד או ידע אם אמנם התקיימו בדיקות כאלה. שאלנו
גם לגבי זהות האחראי לניסוח ההנחיה
18/90, המתייחסת לשימוש בגלילוני גומי, ונענינו שלא ידוע מי כתב אותה.
ניסינו לברר פרטים בנושא זה
גם בחקירתם של קציני משטרה בכירים בפנינו. כשנחקר המפכ"ל לשעבר, מר וילק, הוא נשאל
אם ידוע לו מתי, ועל סמך איזה בדיקות ונתונים, הוכנסו לשימוש במשטרה שלישיות הגומי.
תשובתו היתה, שאין הוא יודע. לדבריו, כבר כשמונה למפכ"ל היה השימוש בכדורי גומי על
ידי כוחות המשטרה ידוע ומקובל, והוא מצידו לא מצא לנכון לבחון את העניין מחדש. גם
מפקדים אחרים במשטרה לא ידעו למסור לנו ממתי, ועל סמך איזה בדיקות, הוכנס השימוש
בירי כדורי גומי במשטרה.
המצב המתואר, על פיו אין
אפשרות לברר את העובדות האמורות, בוודאי אינו מניח את הדעת. ניתן היה לצפות ששימוש
בתחמושת קטלנית ייעשה לאחר בדיקה, בחינה וניסויים, אשר יצדיקו את השימוש בה וגם
יהוו בסיס להנחיות בדבר השימוש בה, וכי יימצא על כך תיעוד במשטרה. מכל מקום, לנוכח
היעדר תשובות מניחות את הדעת מצד המשטרה, ניסינו לברר את העובדות על ידי פנייה
לגורמים אחרים, ובעיקר - צה"ל ותע"ש.
13. בטרם נידרש לפרטים, נוכל לקבוע
כבר עתה, כי הן בטרם הוכנס האמצעי לשימוש והן במהלך התקופה, בה נעשה בו שימוש, לא
נערכו בדיקות הולמות של תוצאות השימוש בו. הדברים נכונים במיוחד באשר לטווח בו
האמצעי עלול להיות קטלני. בבדיקת נושא זה התברר לוועדה, כי ערכם של הניסויים ששימשו
לקביעת טווח קריטי זה היה, בלשון המעטה, מפוקפק. נפרט עתה מעט בנושא זה.
14. גלילוני הגומי הם פיתוח
ישראלי. בטרם פותחו עשה צה"ל שימוש בררנ"מ, אשר הופעל על ידו עם פריצת האינתיפאדה
בשנת 1987. כבר בשלבים הראשונים של האינתיפאדה הגיע צה"ל למסקנה כי הררנ"מ אינו
עונה על הצרכים, משתי סיבות עיקריות: האחת, עוצמת פגיעתו של גליל הגומי בגוף היא
חלשה יחסית, ועל כן אין היא אפקטיבית דייה; השנייה, טווח המעוף של גלילי הגומי היה
קצר מדי, 15-20 מטרים בלבד.
על רקע זה העלה מיקי לוי, אז
מפקד פלוגה במג"ב ירושלים וכיום מפקד מחוז ירושלים, רעיון לייצר תוספת אשר תורכב על
קנה הנשק. לתוך אותה תוספת יוכנס בטור מספר גלילוני גומי ואותם ניתן יהיה לירות
בעזרת תחמיש. המחשבה היתה להשתמש במספר גלילונים קטן, במקום המספר הרב של כדורי
גומי שיש בררנ"מ, וכך להגדיל את האנרגיה של כל גלילון ובהתאם לכך - את טווח המעוף
שלו ואת עוצמת פגיעתו. לוי אף בנה אב טיפוס של התוספת לקנה, ובעזרתו ביצע ניסויי
ירי מאולתרים. באחד הניסויים ירה קצין אחר את הגלילונים במיקי לוי עצמו, ואלה פגעו
בו באחוריו. הפיתוח החדש הועבר לתעשייה הצבאית, אשר החלה לייצר באופן סידרתי את
התוספת לקנה שזכתה לשם "רומה".
15. בחודש פברואר 1989
הוציאה מפקדת חילות השדה בצה"ל חוברת הוראות הפעלה לרומה גלילי גומי. על פי הנתונים
שבחוברת, מדובר היה ברביעייה של גלילוני גומי שעל פי משקלם (18 גרם) הם עשויים
ממתכת מצופה בגומי. במארס 1989 הוחל בצה"ל בניסוי שימוש בשתי גרסאות של גלילוני
גומי, האחת של שלישיית גלילונים, והשנייה של רביעיות.
16. כיצד נבדקו תכונותיהם של
גלילוני הגומי? אחת הסוגיות הקריטיות הנוגעות לשימוש באמצעי זה היא טווח המינימום
לשימוש בו. גלילוני הגומי הם קליעים, הנעים במהירות. בטווחים מסוימים פגיעתם קשה
ואף קטלנית. בשל כך, נודעת חשיבות עליונה לקביעת הטווח בו האמצעי בטוח לשימוש, הווי
אומר שאין חשש, כי הוא עלול לגרום לפגיעה קטלנית.
לידי הוועדה הגיע דו"ח ניסוי
הבטיחות של אמצעי פיזור שונים שנערך בצה"ל ופורסם ביום 12.3.90. הדו"ח בחן כמה
אמצעי פיזור, אך לוועדה חשובים היו הממצאים שנתקבלו לגבי גלילוני הגומי בשלישיות,
אותו אמצעי שנמצא בשימוש עד היום במשטרה, ושהיה האמצעי העיקרי בו נעשה שימוש לפיזור
מתפרעים באירועי אוקטובר. הצוות הבודק הניח מספר הנחות יסוד. ההנחה הראשונה נוגעת
לצפיפות של אנרגיית הפגיעה בגוף של כדורי הגומי. אנרגיה זו נמדדת ביחידות ג'אול.
הנתון הרלוונטי נוגע לכמות האנרגיה ליחידת שטח נתונה. על פי הנחת העבודה, אנרגיית
פגיעה של מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית. הנחה נוספת שצוות הבדיקה עשה בה שימוש
לצורכי הבדיקה היא, כי חדירת גליל גומי ללוח דיקט בעובי של 8 מילימטר מדמה חדירה
קטלנית כאמור לגוף האדם.
17. נשאלת השאלה, מה טיבם
ומידת יעילותם של מבדקים אלה בירי לכיוון דיקט? האם מבדקים אלה משקפים סיכון לפגיעה
בבני אדם? מדוע דיקט? מדוע בעובי של 8 מ"מ דווקא? בנושא זה נחקרו מספר אנשים, אשר
היו קרובים לתהליך הבדיקה והייצור של גלילוני גומי. התשובות שנתקבלו מפיהם מלמדות
שהמבדקים לא היו מתאימים, ואין הסבר מניח את הדעת לשימוש בהם.
18. אחד העדים היה איסר וקסלר,
מנהל המעבדה המרכזית של תע"ש. וקסלר העיד בפני הוועדה, כי השימוש במבחן האמור נעשה
על יסוד ההנחה שחדירת דיקט בעובי של 8 מ"מ דורשת צפיפות אנרגיה של 30 ג'אול לסמ"ר[6].
אם אמנם היתה הנחה זו נכונה, לכאורה, מדובר במבחן המאפשר לקבוע אם האמצעי הנדון הוא
בעל פוטנציאל קטלני בשימוש ממרחק נתון. דא עקא, שמדובר בהנחה חסרת יסוד מספק. בהמשך
עדותו הבהיר מר וקסלר, כי אין תקן אחיד וברור לבחירת דיקט המבחן. בפועל, אין
הדיקטים המשמשים לבחינות אחידים בתכונותיהם. התברר, כי חדירותו של הדיקט לפגיעת
גלילוני הגומי מושפעת מטמפרטורה ומלחות. כן הסביר העד, כי צפיפות הדיקט שונה מדיקט
אחד למשנהו. בעדותו עלה, כי יתכנו מקרים בהם יבוצע ירי לעבר דיקט ותהיה חדירה,
ולמחרת יבוצע ירי זהה ואז לא תהיה חדירה - הכל בשל השתנות התנאים המשפיעים על
הדיקט. כשנשאל על ידי הוועדה אם הוא מתייחס ברצינות לבדיקה בעזרת דיקט, השיב כי
"הדיקט הוא לא מהווה קריטריון אם זה קטלני או לא קטלני"[7].
תמונה דומה עולה מהודעתו של מר ארז מלמד, ראש ענף תחמושת בחיל החימוש בצה"ל, אשר
העיד[8],
כי הבדיקה האמורה מובילה לתוצאות שונות בהתאם לעונת השנה, חורף או קיץ, וכי נצפו
תוצאות שונות גם בהתאם לשינויים בזהות היצרן של הדיקט, "לבוד" או "קלת אפיקים".
מהודעה אחרת, של מר אפרים
יערי, היום מנהל מחלקת נשק מיוחד בתע"ש, אשר היה מעורב בעבר בפיתוח הגלילונים[9],
עולה, כי השימוש בדיקט למטרה האמורה נבע משיקול מעשי גרידא. לדבריו, "עשינו את
הניסויים על דיקטים כי זה מה שהיה לנו תחת היד שיהיה מספיק גדול לבדוק גם פיזור וגם
חדירות בצורה כל שהיא". מכך עולה, כי השימוש בדיקט אינו קשור לתכונות החדירות שלו,
אלא להיותו זמין דיו וגדול דיו על מנת לבדוק את פיזור הגלילונים בעת הירי.
לנוכח כל האמור לעיל ברי,
שהניסוי של ירי לעבר לוח דיקט לא יכול היה לשמש בסיס מהימן לבדיקת הסיכון הטמון
בירי של גלילוני גומי לעבר גופו של אדם. מכאן, שהבדיקה שבוצעה לצורך קביעת המרחק
המינימלי ממנו מותר לירות גלילוני גומי בלי חשש לפגיעה קטלנית במטרה, לא ענתה על
הדרישות של בדיקה ראויה לשמה. נזכיר, כי מדובר בירי אשר עלול להיות קטלני אם הוא
נעשה ממרחק קטן מדי. מדאיג לחשוב שבדיקות אלה שנערכו כפי שנערכו, היוו תשתית עיקרית
לקביעה מתי הירי עלול להיות קטלני ומתי לא.
19. גם לאחר שהשימוש בגלילוני גומי
הוכנס לשורות המשטרה, לא נעשו כל בדיקות או ניסויים כדי לבדוק את סיכוניו
ותוצאותיו. מחדל זה של היעדר בדיקה יסודית של הסיכונים הכרוכים בירי גומי חמור
במיוחד, לאור האינדיקציות שחייבו בדיקה כזו.
20. ראשית,
השימוש בירי של גלילוני גומי בעבר והתגברות השימוש בו בשנים הקרובות לאירועי
אוקטובר, הצביעו על הסיכון שבו ועל תוצאותיו הקשות בהרוגים ובפצועים. נעמוד על
נקודות הציון החשובות לעניין זה.
21. הפעם הראשונה בה נמצא אזכור
לירי גלילוני גומי על ידי המשטרה, היא באירועים שהיו בהר הבית ב-1.10.90. באותו
אירוע פרצה המשטרה בכוח להר הבית ובעימותים שאירעו במקום מצאו את מותם 25 אנשים.
מדו"ח של "ועדת הבירור לבדיקת האירועים בהר הבית" (הידועה כ"ועדת זמיר"), שהוקמה
לבדיקת אותו אירוע, עולה כי השוטרים ירו כדורי גומי.
22. הפעם הבאה בה מתועד שימוש
בגלילוני גומי על ידי המשטרה, היתה ביום 27.2.94, בו נערכו הפגנות ברחבי הארץ
בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. אז דווח בעיתונות על כך שהמשטרה
בדרום הארץ ירתה גלילוני גומי על מפגינים בדווים.
23. כשנתיים וחצי לאחר מכן,
נעשה שימוש בגלילוני גומי בעת ההתמודדות עם אירועים שהיו בהר הבית, ביום 27.9.96,
בעקבות פתיחת מנהרת הכותל[10].
מפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים עולה, כי לגבי אחד ההרוגים באירועים
אלה, אישרה המדינה שהוא נפגע מכדור גומי בראשו. לגבי אדם נוסף שנהרג באירועים אלה,
טענה המדינה כי קיימת סבירות שגם הוא נפגע במקום בנסיבות דומות.
24. ביום 5.9.98 הגיע כוח משטרה
למחנה הפליטים שועפאט כדי לחלץ כוח שוטרים ואנשי מגן-דוד-אדום שהיו נצורים בתוך
סניף קופת חולים שבמחנה. הכוח ירה גלילוני גומי. כתוצאה מהירי נהרגה אישה.
25. בספטמבר 1998 עשתה המשטרה
שימוש רב בגלילוני גומי בעת שהתמודדה עם מהומות באזור אום אל-פחם. אירועים אלה
תוארו לעיל[11].
מדובר במהומות שנמשכו שלושה ימים, כתוצאה מפינוי שטח אש 107. על פי דיווחי המשטרה,
ירו יחידות משמר הגבול שטיפלו באירועים 965 גלילוני גומי, יחידת יס"מ עמקים ירתה
100 גלילוני גומי. גם שוטרים מיחידות אחרות ירו גלילוני גומי, אך אין דיווח על
כמויות גלילוני הגומי שירו. ניתן להניח, כי מדובר במאות נוספות של גלילוני גומי. על
פי דיווחי המשטרה, נפצעו במהומות אלה 81 אזרחים; יש הטוענים שמספרם היה גדול בהרבה,
וסביר להניח שחלק גדול מהם נפצעו מפגיעות של גלילוני גומי.
המסקנות מאירועי אום אל-פחם
היו, כי נעשה שימוש מוגזם, ולעתים אף בלתי מבוקר, בגלילוני גומי. ברוח זו, צוין
בתחקיר משטרתי שנערך זמן קצר לאחר האירועים, בסעיף "סיכומים", כי "באירוע נעשה
שימוש רב באמצעי גז/גומי". בסיכומו של מפקד המחוז אליק רון נאמר, כי "שוטרים פעלו
בחוסר משמעת, כגון: ירי בלתי מבוקר למרות ההוראה בשטח על הפסקת אש". בסיכומו של
מפקד חטיבת מג"ב צפון בנצי סאו נאמר, כי "השימוש המופרז בגז ובגומי נבע מחוסר
ניסיון של השוטרים שלא השתתפו בהתפרעויות או מפחד טבעי במצבים כאלה". התחקיר האמור
נשלח אל מפכ"ל המשטרה וילק. עוזר המפכ"ל ניצב משנה אילן פרנקו מצא לנכון לצרף אל
התחקיר מזכר משלו, בו חידד את הדברים בציינו, כי "כחוט השני עוברות מספר הערות -
שימוש מופרז בגז/גומי". המפכ"ל היה, אם כן, מודע לשימוש המופרז בגלילוני גומי[12].
26. ביום 29.1.99 ירה כוח שוטרים
שאיבטח הריסת מבנה בכפר עיסאוויה גלילוני גומי וכתוצאה מכך נהרג צעיר.
27. ביום 21.6.99 שמר כוח שוטרים
על הסדר סמוך למקום בו בוצע צו הריסה בעיר לוד. בשלב מסוים של האירוע החלו צעירים
מקומיים לזרוק אבנים על השוטרים, ואלה הגיבו בירי של גלילוני גומי. כתוצאה מהירי
נפגעו לפחות עשרה אנשים, ובהם גם חבר הכנסת עזמי בּשארה, אשר היה במקום[13].
28. יצוין, כי המשטרה עשתה שימוש
בגלילוני גומי גם באירועים בשנת 2000, בטרם אירועי אוקטובר - באירועי יום האדמה
בסח'נין ובאירועי יום העצמאות בשפרעם.
29. מכאן עולה, כי היו מקרים של
שימוש בירי גומי על ידי אנשי משטרה שגרמו לתוצאות קשות, כולל מקרי מוות. גם בתקופתו
של וילק כמפכ"ל היו מקרים של שימוש רב, ולא תמיד מושכל, של ירי גומי. היו מקרים של
ירי כזה שגרם למקרי מוות וכן לפצועים רבים. בתקופה מאז 1998 נעשה שימוש מוגבר
באמצעי זה וחלה עלייה חדה בשימוש בו לצורך התמודדות עם הפרות סדר במגזר הערבי
בתוככי המדינה. כל אלה חייבו, באותה תקופה, בירור יסודי יותר של השימוש באמצעי זה
ומשמעויותיו.
30. שנית, בתחילת שנת 2000 נדרשה
המשטרה להתייחס לחוקיות השימוש בירי גומי לפיזור התפרעויות מהיבט נוסף. ביום
20.12.99 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית, של חברת הכנסת זהבה גלאון, לאסור את
השימוש בכדורי גומי. בדברי ההסבר להצעה צוין, כי "כדורי הגומי גורמים לפגיעות קשות
ואף למוות, ומהווים אמצעי בלתי סביר לפיזור הפגנות". מתכתובת שהומצאה לנו עולה
שגורמים במשטרה התייחסו להצעה זו. כך, במכתב מיום 20.2.00[14],
בוטאה עמדת אג"מ במשטרה, אשר התנגד להצעת החוק. זו היתה גם עמדת לשכת היועצת
המשפטית למשטרה, כפי שהובאה בפני המשרד לבטחון פנים[15].
נציין כבר עתה, כי עמדת המשרד לבטחון פנים, אשר בוטאה במכתב השר לבטחון פנים מיום
10.10.00 (עובר לסיום אירועי אוקטובר), היתה דומה.
אנו סבורים, שגם הצעת החוק
עליה ביקשה המשטרה להגיב הצדיקה, ואולי אף חייבה, בירור יסודי יותר של סיכוני ירי
הגומי ואיתור מגבלותיו, כדי שעמדת המשטרה, כפי שהוצגה בפני השר לבטחון פנים, תהיה
מבוססת ומושכלת יותר. למרבה הצער, לא נוצלה הזדמנות זו לביצוע "שיעורי בית" כנדרש
עוד לפני אירועי אוקטובר. רק לאחר האירועים, ובעקבות שאלות רבות שהופנו על ידי
הוועדה ועל ידי אוספי החומר מטעמה אל רבים מהקצונה הבכירה במשטרה אשר נחקרו בפניה,
הוחלט במשטרה על קיום בדיקה יסודית של נושא הגומי.
ההנחיות לשימוש בגלילוני גומי - הטווח
המזערי לשימוש
31. נוסף לשאלות הקשות המתעוררות
לנוכח המחדלים בבדיקת תכונותיהם של גלילוני הגומי, מתעוררת שאלה קשה הנוגעת לאי
התאמות, על פני הדברים, בין ממצאי הבדיקות של גלילוני הגומי לבין ההנחיות שנתנה
המשטרה. אי התאמה אחת, בה נעסוק בתת-פרק זה, מתייחסת לטווח המזערי בו מותר השימוש
בתחמושת זו. כמוסבר לעיל, סוגיה זו היא קריטית. מדובר בתחמושת שהיא קטלנית בטווחים
מסוימים. בשל כך, נודעת חשיבות עליונה לקביעת הטווח המזערי בו השימוש בתחמושת אינו
עלול לגרום לתוצאות קטלניות. טווח זה - בתוספת מרווח ביטחון למקרה של טעות באמדן
מרחק - מהווה בסיס הכרחי להנחיות השימוש בתחמושת זו, אשר אינה אמורה להיות בעלת
תוצאות קטלניות.
32. בעת האירועים התירו הנחיות
המשטרה ירי גלילוני גומי בטווחים של 40 עד 60 מטר. ברם, מן הממצאים שעלו בבדיקות
שנערכו בסמוך להכנסת תחמושת גלילוני הגומי לשימוש עולה, כי מדובר באמצעי, אשר עלול
להיות קטלני בטווח שהוא פחות מ-50 מטר. יוצא, כי ההנחיות התירו ירי של גלילוני גומי
בטווח, אשר היה עלול להיות קטלני.
הנתון לפיו גלילוני הגומי
עלולים להיות קטלניים בטווח שהוא נמוך מ-50 מטר עולה מבדיקות אחדות שנעשו במהלך
שנות ה-90'. הזכרנו לעיל את הדין וחשבון של צה"ל, שפורסם ביום 12.3.90 ואשר בחן את
מאפייניהם של גלילוני הגומי. הצוות שערך את הדין וחשבון נדרש, בין היתר, לטווח בו
גלילוני הגומי עלולים להיות קטלניים. לשם כך, הניח הצוות מספר הנחות יסוד.
ההנחה הראשונה נוגעת
לאנרגיית הפגיעה בגוף של כדורי הגומי. כנזכר לעיל, אנרגיה זו נמדדת ביחידות ג'אול.
הנתון הרלוונטי נוגע לצפיפות האנרגיה, היינו, כמות האנרגיה ליחידת שטח נתונה. על פי
הנחת העבודה, אנרגיית פגיעה של מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית. לקביעה זו הגיעו
כנראה גורמים רפואיים כלשהם, והיא כנראה מקובלת על מפקדת קצין רפואה ראשי בצה"ל.
הוועדה ניסתה להגיע אל הדו"ח הרפואי אשר קבע זאת, אך מאמציה לא נשאו פרי. בכל אופן,
אין מחלוקת, כי הנחה זו היתה מקובלת על הגורמים שטיפלו בנושא זה, ויש לה גם הדים
בספרות זרה העוסקת בו. בדו"ח הצבאי בו עסקינן נאמר "בהתאם לנתוני מקרפ"ר, גבול
אנרגיית הפגיעה הקטלנית היו שלושים ג'אול לסמ"ר".
ממצאי הבדיקה משנת 1990
העלו, כי בהתאם להנחה שאנרגיית פגיעה מעל 30 ג'אול לסמ"ר היא קטלנית, יש לקבוע שירי
של גלילוני גומי מסוג שלישיות יהיה מותר רק ממרחק של 50 מטר ומעלה. ירי ממרחק קטן
מזה עלול להיות קטלני. תמונה דומה עולה גם ממסמך אשר הוצא על ידי מפקדת קצין חימוש
ראשי בתאריך 13.8.91. במסמך זה, המהווה מפרט טכני לגלילוני הגומי, נכתבה בסעיף
"תכונות וביצועים", הדרישה "צפיפות האנרגיה שווה לשלושים ג'אול/סמ"ר בטווח חמישים
מטר"[16].
33. הוועדה קיבלה מתע"ש את
תקן הקבלה של שלישיות גומי[17],
אשר מפרט, בין היתר, גם את בחינות הקבלה לפריט. המסמך הוצא על ידי מפקדת קצין חימוש
ראשי בתאריך 1.6.93. בין השאר נכתב, כי הדרישה לצפיפות אנרגיה היא 30 ג'אול לסמ"ר
בטווח 50 מטר. אם נחבר נקודה זו למה שיוחס לקצין הרפואה הראשי בדו"ח מחודש מארס
1990, משתמע מדרישה זו, כי הכוונה היתה לוודא כי גלילוני השלישייה אינם קטלניים
בטווח של מעל 50 מטר, אך עלולים להיות קטלניים בטווח קצר יותר.
מעניין לציין, כי דרישה זו
אינה עולה בקנה אחד עם דרישה אחרת במפרט האמור. בין הבחינות הרבות שעל השלישיות
לעבור בשלב "בחינות קבלה סידרתיות שוטפות", קיימת גם "בדיקת חדירת/אי חדירת
הגלילונים". על פי המפרט, על הגלילונים לחדור דיקט בעובי של 8 מ"מ ממרחק של 30 מטר,
וצריכים שלא לחדור דיקט בעובי 8 מ"מ בטווחים של 40, 50 ו-60 מטר. לנוכח ההנחה
ששימשה את הגורמים הרלוונטיים, לפיה חדירת דיקט כאמור שקולה לצפיפות אנרגיה העולה
על 30 ג'אול לסמ"ר, עולה מדרישה זו כי נדרש שבטווח 40 מטר תהיה צפיפות האנרגיה של
הגלילונים נמוכה מן הנתון האמור - היינו, תהיה בלתי קטלנית. ממסמך זה עולה, אפוא,
אי בהירות ביחס לטווח המזערי בו נדרש כי גלילוני הגומי יהיו בלתי קטלניים - 40 מטר
או 50 מטר.
34. עוד נזכיר, כי בספטמבר 1996
הגיש מרק ארמן, מהנדס אווירונאוטיקה ועובד בענף תחמושת בצה"ל, חוות דעת לבית המשפט
בקשר לעניין אזרחי שנדון שם. בחוות דעתו הוא כתב, כי המרחק המינימלי לירי שלישיות
גומי הוא 50 מטר. המומחה מציין, כי הוא מסתמך על הנחות יסוד של מפקדת קצין רפואה
ראשי, כי אנרגיה ליחידת שטח הגדולה מ-30 ג'אול לסמ"ר, עלולה לגרום לפגיעה חמורה
באברים רגישים של הגוף[18].
35. בהנחיות המשטרה, נקבע
מרחק מזערי של 40 מטר לירי גלילוני גומי. טווח זה נקבע בשורה של נהלים, ובהם הנוהל
המשטרתי מפברואר 1990, נוהל משמר הגבול מ-1994 ובחוברת "תקציר נק"ל - רומה גלילי
גומי" אשר הופקה על ידי משמר הגבול באפריל 1997. על רקע האמור לעיל, לא ברור על
יסוד מה נקבע טווח זה. מכל מקום, ברור מן הבדיקות שנעשו, כי המרחק המינימלי המתבקש
הוא 50 מטר. יוצא, כי הטווח המינימלי לשימוש בגלילוני גומי שנקבע בהנחיות שהיו
בתוקף בעת אירועי אוקטובר, הוא, על פי הבדיקות שנעשו במהלך שנות ה-90', טווח שבו
תוצאות השימוש בגלילוני גומי עלולות להיות קטלניות. לא מיותר להעיר, כי לאחר
שהמשטרה קיימה בדיקות של נושא גלילוני הגומי בעקבות אירועי אוקטובר, התברר (שוב) כי
ירי של גלילוני גומי למרחק קטן מ-50 מטר יוצר סכנה לפגיעה קטלנית. בשל כך, נקבע
מרחק זה כמרחק מזערי לשימוש בתחמושת זו. נשוב ונידרש להנחיות החדשות בהמשך דברינו
בפרק זה.
36. יתכן, כי מקורה של הקביעה לגבי
המרחק המזערי נמצא בפרוספקט של יצרנית הגלילונים, חברת תע"ש, אשר הוצג כראיה בפני
הוועדה[19].
במוצג זה, הכתוב בשפה האנגלית, פורטו האמצעים המוגדרים כבלתי קטלניים (Non
Lethal). בין האמצעים ישנה
קטגוריה של תחמושת גומי -
Rubber Ammunition. בכל הנוגע
לטווח בו ניתן לעשות שימוש באמצעי, מצוין בפרוספקט זה, כי הטווח האפקטיבי של
גלילוני הגומי, כשהם נורים מרובה M16,
הוא 40 עד 70 מטר. מכך ניתן להסיק, כי הטווח של 40 מטר הוא הטווח המזערי הבטוח
לירי, וכי אין הסתייגות באשר לשימוש בתחמושת הנדונה לטווח זה. הואיל ובטווח נמוך
יותר הפגיעה של גלילוני הגומי היא בעוצמה חזקה יותר, וממילא אין הם אפקטיביים פחות
בטווח זה, נראה כי ציון הטווח המזערי אינו נובע משיקולים של אפקטיביות, כי אם, ככל
הנראה, משיקולי בטיחות. עם זאת, אין הדבר נאמר מפורשות בפרוספקט. לא נאמר בו,
למעשה, דבר על תוצאות השימוש בגלילוני הגומי בטווחים שהם פחותים מ-40 מטר, או על
האפשרות שהאמצעי עלול להיות קטלני בטווח כלשהו.
ההנחיות לשימוש בגלילוני גומי - פיזור
הגלילונים לאחר הירי
37. עמדנו לעיל על כך, שאחד
הסיכונים הכרוכים בגלילוני הגומי נעוץ בפיזור רב לאחר הירי, באופן העלול לפגוע
בחלקי גוף רגישים גם כשלא היתה כוונה לכך, ובאופן העלול להביא לפגיעה במי שכלל לא
ביקשו לפגוע בו. אף שעובדת הפיזור היתה ידועה, היא לא מצאה ביטוי כלשהו בהנחיות
המשטרה. נרחיב מעט בסוגיה זו.
38. הזכרנו לעיל דו"ח בדיקה
שנערכה בצה"ל ופורסם בתאריך 12.3.90[20].
בדו"ח נאמר, כי בירי של שלישיית גלילוני גומי למרחק של 30 מטר נמצא פיזור ממוצע של
128 ס"מ. בירי למרחק של 40 מטר נמצא פיזור ממוצע של 115 ס"מ. בירי למרחק של 50 מטר
נמצא פיזור ממוצע של 170 ס"מ. בירי למרחק של 60 מטר נמצא פיזור ממוצע של 250 ס"מ.
בירי למרחק של 70 מטר נמצא פיזור ממוצע של 280 ס"מ.
תמונה דומה עולה מחוות דעת
של מומחה של תע"ש, המהנדס גבריאל ברנשטיין, שהוגשה מטעם המדינה בשנת 1997 לבית
המשפט המחוזי בירושלים, במסגרת תביעת נזיקין שהוגשה נגד המדינה. באותה חוות דעת
צוין, כי קוטר הפיזור של שלישיית גלילוני גומי הוא בטווח של 30 מטר כ-160 ס"מ
ובטווח של 60 מטר כ-180 ס"מ. נתונים אלה אינם זהים לממצאי הבדיקה משנת 1990, אך
מלמדים גם הם על תופעה של פיזור משמעותי של הגלילונים לאחר הירי.
תופעה דומה נצפתה גם במהלך
בדיקה של גלילוני הגומי שנעשתה על ידי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר[21].
בין השאר, נבדקה "התנהגות" שלושה גלילוני הגומי במהלך מעופם. הניסוי נערך בירי
למרחק 90 מטר ומעוף הגלילונים צולם במצלמת וידאו בעשר נקודות מרחק שונות: מנקודת
טווח אפס עד נקודת טווח 50 מטר. מניתוח צילומי הווידאו עולה, כי הגלילונים יוצאים
מהרומה כגוף אחד ולאחר 250 ס"מ הם נפרדים. במהלך המעוף מתערבלים הגלילונים ואין להם
זווית מועדפת. דבר זה גורם לפתיחת רווחים בין הגלילונים שמרכיבים את השלישייה, עד
לרווח מקסימלי של 253 ס"מ. נתונים נוספים שעלו במהלך הבדיקה החשובים לענייננו כאן
הם, כי בירי לעבר מותני מטרת דמות נמצא שבירי ממרחק 40 מטר רק 64% פגיעות היו
בדמות, מתוכן 5% בפלג גוף עליון (אך לא בראש), והפיזור המירבי של הקליעים היה 226
ס"מ. ממרחק 50 מטר 39% בלבד היו בדמות, מתוכן 2.5% בפלג גוף עליון (אך לא בראש),
והפיזור המירבי היה 292 ס"מ.
המסקנות של עורכי המחקר
בנושא פיזור הגלילונים חשובות ביותר לענייננו. המסקנות הן: "1. גלילוני הגומי
מהווים אמצעי מוגבל מאוד בדיוק ובפגיעה במטרה בודדת; 2. הגלילונים מתחילים להתפזר
בטווח קצר לאחר יציאתם מקנה הרובה;
3. היות והגלילונים נעדרי גיאומטריה בליסטית, מהלך מעופם איננו מדויק; 4. גלילון
גומי אינו מתאים ואינו מדויק לפגיעה במטרת דמות בודדת; 5. הניסיון לכוון את הפגיעה
לפלג הגוף התחתון אינו יכול להבטיח כי לא תהיה פגיעה במטרה אקראית בפלג גוף עליון
וראש".
עוד עולה מתוך הדו"ח,
שבטווחים אשר אין כיום מחלוקת שהם עלולים להיות קטלניים - 30 מטר ו-40 מטר - קיימת
כמות משמעותית של גלילוני גומי אשר "בורחים" כלפי מעלה, כשהמשמעות היא אפשרות של
פגיעה באזור החזה ואולי אף בראש של מי שמכוונים אליו את הירי לעבר חלק גופו התחתון.
39. פוטנציאל הפיזור של
גלילוני הגומי לא מצא ביטוי בהנחיות המשטרה בעת אירועי אוקטובר. השוטרים לא הוזהרו
באשר לאפשרות של פגיעה שלא במקום שאליו הם מכוונים. אדרבא, ההנחיות הטעו את השוטרים
לחשוב, כי מדובר באמצעי מדויק אשר ניתן לכוונו לעבר אדם מסוים ולפגוע בו, ורק בו.
אכן, מההנחיות השונות עולה, שירי כזה צריך להיות מכוון כלפי פרט בקרב המתפרעים אשר
מסכן, הוא אישית, את כוחות המשטרה, וכי אין לירות את הירי כלפי המון המתפרעים.
כך מצוין בהנחיה 18/90 של
המשטרה ובהנחיה 60.210.018 של משמר הגבול, שהירי מבוצע למטרת נקודה. גם בהנחיה
90.221.012, כפי שהיתה בתוקף בעת האירועים, מצוינת נקודת הכינון כ"פלג גוף תחתון".
משמע, שהירי מכוון כלפי אדם מסוים. שמענו בנושא זה גם עדויות רבות של אנשי משטרה,
על פיהן - לפי מה שהוסבר להם או לפי הידוע להם - מיועד ירי הגומי כלפי גופם של
המנהיגים המסיתים וכלפי המסוכנים שבין המתפרעים. זו היתה גם עמדתו של גבריאל
ברנשטיין, איש תע"ש, אשר השתתף באופן פעיל בפיתוח גלילוני הגומי. בחוות דעתו שהוגשה
לבית המשפט המחוזי בירושלים הבהיר ש"גלילי הגומי פותחו כדי לפגוע במיוחד במתפרעים
בודדים (כגון: מנהיגי ההפגנות) ולא עבור כלל המתפרעים, על מנת להקטין את מספר
הנפגעים, בד בבד עם הפסקת ההתפרעות". משמע, שגלילי הגומי נועדו למטרת נקודה, היא
האדם הבודד אשר מהווה את הסיכון, ולא נועדו לפגוע בציבור של מתפרעים.
אם אכן זוהי המטרה, במרבית
המקרים היא לא היתה בת ביצוע. בהפגנות רבות משתתפים האדם המהווה מטרה נמצא בתוך
המון; כשמתבצע ירי לעברו, רב הסיכון שייפגעו אחרים הסמוכים אליו, בשל הפיזור של
שלושה גלילוני הגומי כמתואר לעיל. גם בהנחה שהיורה מצליח לכוון לעבר המטרה, דהיינו,
לפלג הגוף התחתון של האדם המסוים, עדיין קיים סיכון ממשי שייפגע אדם אחר המצוי
בקרבתו, אשר לא היווה כלל מטרה. משמע, בהפגנות רבות משתתפים ירי גלילוני הגומי אינו
יכול, בדרך כלל, לשמש את ייעודו בלי לסכן אחרים.
וגם זאת. ההדגשה בהנחיות שעל
הירי להיעשות לעבר נקודה מסוימת או לעבר חלק גוף מסוים, ללא מתן הסבר או הדרכה בדבר
עצם הפיזור של גלילוני הגומי ומידתו, יוצרים אצל המעיין בהנחיות את הרושם המוטעה,
כאילו כאשר מצליחים לכוון לנקודה מסוימת אכן יפגעו בה גלילוני הגומי; לא ייפגעו
אנשים אחרים וגם לא ייפגע אותו האדם המהווה מטרה בחלקים אחרים של גופו. אכן, בהיעדר
הנחיה והסבר בנושא הפיזור של גלילוני הגומי, טמון מחדל אשר יש בו כדי להכשיל את
כוחות המשטרה המשתמשים באמצעי זה. נושא זה של הפיזור בירי הגלילונים, והיעדר היכולת
למנוע פגיעת גליל גומי במקום אליו היורה לא התכוון, שב ועלה בחקירתם של אנשי משטרה
רבים בפני הוועדה. הקשינו וביקשנו הסברים, אם, וכיצד, הובא נושא זה של פיזור
גלילוני הגומי בחשבון על ידי מי שירו כדורי גומי ומפקדיהם. כמעט כל הנשאלים השיבו
שנושא הפיזור אינו מוכר להם כלל.
40. לא מיותר להעיר, כי גם בנושא
זה יתכן שהפרוספקט שנזכר לעיל, של יצרנית הגלילונים, חברת תע"ש, תרם את תרומתו לכשל
שבהנחיות המשטרה. בפרוספקט זה אין התייחסות לפיזור של גלילוני הגומי בטווחים שצוינו
כאפקטיביים. אדרבא, צוין בו במפורש, כי האמצעי מיועד לשימוש סלקטיבי נגד מתפרעים או
טרוריסטים בודדים (individual).
מכך משתמע, שמדובר באמצעי מדויק, וזאת בניגוד לממצאים החד-משמעיים בדבר הפיזור הרב
הנוצר בשימוש בו.
41. על רקע זה לא הופתענו לגלות
שבמסקנות החלקיות של צוות הבדיקה שמונה על ידי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר נמצא,
כפי שצוטטו כבר לעיל, כי "גלילון גומי אינו מתאים ואינו מדייק לפגיעה במטרת דמות
בודדת", וכן ש"הניסיון לכוון את הפגיעה לפלג הגוף התחתון אינו יכול להבטיח כי לא
תהיה פגיעה במטרה אקראית בפלג גוף עליון וראש". עם זאת, אנו חוששים שמסקנות אלה לא
מצאו ביטוי הולם בנוהל הזמני מחודש מארס 2002. כקודמיו, גם נוהל זה אינו כולל כל
אמירה או מסקנה בנושא פיזור גלילוני הגומי. תמוה הוא, שבתיאור גלילוני הגומי[22]
אין מצוינת מידת הפיזור שלהם, בעוד שלגבי כדורי גומי דגם 355 תוצרת ארצות הברית
נזכר הדבר. גם בהוראות השימוש בגלילוני גומי אין אמירה או אזהרה כלשהי הנוגעת
לפיזור של גלילוני הגומי.
הנחיות המשטרה לשימוש בגלילוני גומי -
מטרת השימוש בגלילונים
42. על רקע כל הסיכונים שהוזכרו
לעיל, הכרוכים בשימוש בירי גומי, עולה השאלה כיצד הוגדרה מטרת השימוש בו בהנחיות אל
המפקדים והשוטרים האמורים לעשות בו שימוש. ביקשנו מהמשטרה את ההנחיות השונות שהוצאו
במהלך השנים וניסינו לברר את מטרת השימוש מתוך המסמכים שהומצאו לנו ואת השינויים
שחלו עם השנים בהגדרת המטרה. ניתן להעיר, עוד בטרם נפרט בנושא זה, כי תחילה הוגדרו
גלילוני הגומי כאמצעי לפיזור הפרות סדר והמשטרה אף כרכה בהנחיותיה תחמושת זו עם הגז
המדמיע, אשר פגיעתו פחותה לאין ערוך. בשנת 1999 אימצה המשטרה הנחיות חדשות, בהן
נקבע כי מדובר באמצעי אשר השימוש בו מותר במצבים של סכנה לחיים בלבד. ברם, בהנחיות
אחרות, אשר לא בוטלו, המשיכה המשטרה לכרוך את הגז המדמיע עם גלילוני הגומי גם אחרי
שינוי זה, לרבות במהלך אירועי אוקטובר. זאת ועוד. השימוש שנעשה בפועל בגלילוני
הגומי חרג פעמים רבות ממצבים של סכנה לחיים, ומטרת השימוש בו נותרה, בפועל, כשהיתה
לפני כן - היינו, אמצעי לפיזור המון. נעמוד עתה על עיקרי הדברים.
43. המסמך הראשון מבחינה
כרונולוגית הוא נוהל הפעלת אמצעים להשלטת סדר ציבורי, נוהל מס' 90.221.057[23],
אשר הוצא על ידי אג"מ/מס"מ/מדור מבצעים, שתחולתו מחודש יולי 1989. בין האמצעים
להשלטת סדר המפורטים בנוהל זה, במסגרת האמצעים הקשורים בשימוש בכוח "שתכליתם היחידה
הינה פיזורי מפירי סדר", נזכרים כדורי גומי בצד פריטי גז ומכת"ז. במסגרת הגדרת
מטרותיהם של האמצעים השונים נאמר לגבי האמצעי של כדורי גומי ש"אמצעי זה נועד לחיסול
הפרות סדר חמורות במיוחד, באמצעות גרימת כאב למפירי הסדר" (סעיף 5(ד)(1) לנוהל).
ועוד נכתב "אמצעי זה נחשב לחמור ביותר, בגלל הסיכון האפשרי לחייהם של מפירי הסדר"
(סעיף 5(ד)(ג)).
המסמך הרלוונטי הבא הוא
הנחיה מס' 18/90. הנחיה זו הוצאה על ידי אג"מ/מס"מ/מדור מבצעים במשטרה לשימוש ברומה
ג' ג' (גלילוני גומי) המתייחס לשלישיית גלילוני הגומי בה עסקינן[24].
על פי האמור במסמך, תחילת תוקפו היתה בחודש פברואר 1990. בהנחיה זו נאמר שניתן
להשתמש בגלילוני הגומי במצבים הבאים בלבד: "1. התפרעות אלימה המלווה ביידוי אבנים,
חפצים או אמצעים פוגעניים אחרים, לרבות הנחת מחסומים והבערת צמיגים בנתיבי תחבורה;
2. יידוי אבנים, חפצים או אמצעים פוגעניים אחרים בכוונה לפגוע באדם או ברכב נוסע".
אגב, בנוהל גם נכתב, כי "הירי מבוצע בכינון למטרת נקודה" וכי "אין לכוון לעבר ראשו
של המתפרע" - משפטים שמהם ניתן להבין כי ניתן לפגוע בגלילוני גומי במטרה בצורה
מדויקת, דבר שכאמור אינו מבוסס כלל ועיקר.
על הנחיה 18/90 מבוסס נוהל
60.210.018[25],
שהוצא על ידי אג"מ משמר הגבול, אשר תחילתו היא מ-6/94 ואילך. נוהל אחרון זה זהה
להנחיה 18/90.
מסמך נוסף הנוגע לענייננו
הוא נוהל ההיערכות המבצעית לטיפול בהפגנות ובהפרות סדר, נוהל מס' 90.221.012[26],
אשר תחולתו היא החל ב-2/96. השימוש בגלילוני גומי נועד, על פי נוהל זה, "לטיפול
בהפרות סדר והתפרעויות חמורות במיוחד"[27].
באשר להפעלת אמצעי זה מפנה הנוהל לנוהל מס' 90.221.057 אשר נזכר לעיל. עוד נכתב בו,
כי שימוש לא נכון ובניגוד לכללי הזהירות, עלול לגרום לנזקים קשים עד כדי אבדן חיי
אדם, וכי לפני יציאה לפעילות יש לשנן בפני הכוחות את הוראות הבטיחות.
44. נוהל 90.221.012 שונה, ובדצמבר
1999 הוצא נוהל חדש[28].
על פי נוהל זה, תנאי לשימוש בכדורי גומי או בגלילוני גומי הוא קיומו של "חשש ממשי
לפגיעה בחיי אדם"[29].
זו הפעם הראשונה שגלילוני הגומי מוזכרים בהקשר של מניעת סכנת חיים. בנוסח מתוקן של
הנחיה 90.221.012, שתחולתו מדצמבר 2000, לא שונה דבר בנושא מטרת השימוש בירי גומי.
45. להשלמת התמונה הנוגעת
לעניין זה נוסיף, כי מהנחיות אחרות של המשטרה עולה, כי המשטרה כרכה את גלילוני
הגומי עם הגז המדמיע אשר בדרך כלל אין בו פוטנציאל קטלני ממשי. כך, לדוגמה, בנוהל
המשטרתי "הפעלת אמצעים של גז מדמיע"[30]
בסעיף "סוגי האמצעים והשימוש בהם", מפורטים חמישה סוגים של אמצעי גז מדמיע. ביניהם
נמצאים גם "כדורי גומי". ברור, כי גלילוני גומי אינם אמצעי של גז מדמיע. ואולם, מה
אמור להבין מכך שוטר המעיין במסמך, כאשר במדרג של הפעלת אמצעי פיזור הפגנות
והתפרעויות, הגז המדמיע וגלילוני הגומי מופיעים באותה מדרגה ומופעלים יחדיו?
דוגמה נוספת נמצאת בנוהל
"הטיפול המשטרתי בהפרות סדר והפגנות"[31],
שיצא לאור בדצמבר 1999. בסעיף "הפעלת אמצעים וסמכות מאשרת" דרים גלילוני הגומי והגז
באותו תת-סעיף. גם במערך השיעור "טיפול בהפס"ד מתפתח לירי"[32]
נכרכים גלילוני הגומי והגז המדמיע בצוותא חדא. במערך השיעור מצוין, שבשלב שבו
המפגינים אינם מתפזרים אלא מתחילים להתקרב למחסום, וכן מיידים אבנים ובקבוקי תבערה,
המפקד "יחל בפקודתו בירי גומי (טמפונים) וגז"[33].
גם בהנחיות של המטה הארצי מעת אירועי אוקטובר, בהן הונחו המפקדים פעם אחר פעם
למעורבות ב"שימוש באמצעים", נכרכו בצוותא חדא, הגז והגומי.
מן ההנחיות עליהן עמדנו
עולה, כי מטרת השימוש בגלילוני גומי השתנתה עם הזמן. לאחר שבתחילה הוגדרה מטרת
האמצעי כפיזור המון, הרי שבהמשך הוצאה הנחיה המגבילה את השימוש בו למצבים של קיום
סכנת חיים. דא עקא, גם לאחר שהוצאה הנחיה זו, כרכה המשטרה בהנחיות שונות מטעמה את
השימוש באמצעי זה עם השימוש בגז מדמיע, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הגבלת השימוש
בגלילוני גומי, לפחות להלכה, למצבים של סכנת חיים בלבד. יש לציין עוד בעניין זה, כי
התברר לנו שהוצאת נוהל חדש במשטרה לא הביאה לכך שהנהלים האחרים העוסקים באותו נושא,
או בנושאים דומים, יעודכנו בהתאם לקביעות שבנוהל החדש, דבר שעלול היה לגרום לבלבול.
מן העדויות הרבות שנשמעו בפנינו יכולנו להתרשם, כי ריבוי המטרות והיעדר העקביות בהן
אכן גרמו לבלבול בקרב אנשי המשטרה ומפקדיה. כך, אף שבנוהל משנת 1999 נכתב כי השימוש
בגלילוני הגומי מוגבל למצבים של סכנת חיים, קביעה זו אינה מתיישבת עם עיקריו של
הנוהל והיא ריקה מכל תוכן ממשי. נבהיר על מה מבוססת מסקנתנו זו.
46. ראשית,
מעצם טיבם ומתנאי השימוש בהם, גלילוני הגומי אינם מיועדים לשימוש במצבים של סכנה
לחיים. על פי ההנחיות, כפי שהיו בתוקפן בעת אירועי אוקטובר, מותר היה ירי גומי אל
מטרה הנמצאת במרחק של 40 מטר לפחות מן היורה. במצב זה, ככלל, אין מדובר בסכנה
לחיים. כך אף אישר המפכ"ל וילק בסיכומיו, בהם ציין, כי "...מרחק זה [40 מטר] הוא
מעל לטווח זריקת אבן באירועים". מכך עולה, כי בטווח בו מותר השימוש באמצעי, בדרך
כלל אין סכנת חיים לכוח, שכן אין הוא מצוי אף לא בטווח של פגיעת אבן כשזו נזרקת
ביד.
47. שנית,
מצבים של סכנת חיים ממשית אינם כפופים, מעצם טיבם, לדרישה לטווח מינימום, כפי שנקבע
באשר לגלילוני גומי. אכן, אם סכנה היא ממרחק של פחות מ-40 מטר, מותר להגיב לה בכוח
קטלני, אם יש בה משום סכנת חיים ממשית. דרישות המרחק המזעריות שנקבעו ביחס לגלילוני
גומי נועדו למנוע תוצאה קטלנית בשל השימוש בהם. אין בדרישות אלה כל היגיון, אם
השימוש באמצעי נועד להוות מענה למצב של סכנת חיים ממשית.
48. שלישית,
יש סתירה פנימית בין הדרישה בהנחיה, לפיה ירי גלילוני גומי ייעשה באישורו של מפקד
מחוז לבין הקביעה כי ירי כזה יבוצע רק במצבים של סכנת חיים ממשית. במצבים של סכנת
חיים ממשית נודעת על פי רוב חשיבות מכרעת למהירות התגובה. אין זה מתקבל על הדעת
להתנות תגובה זו באישור מוקדם של בעל סמכות כלשהי.
49. רביעית,
אף בעיני הדרג הבכיר ביותר במשטרה לא נחשבו גלילוני הגומי, בזמן אירועי אוקטובר,
כאמצעי שנועד להתמודד עם מצבים של סכנת חיים. כך, כשנחקר ראש אגף המבצעים במשטרה
בעת האירועים, ניצב יהודה בכר, על משמעות ההנחיה שניתנה במברקי המשטרה ולפיה "הפעלת
אמצעים באירועים עפ"י הוראות מפקדים ובמקרים של סכנה לחיי השוטרים", ציין, כי על פי
הבנתו הנחיה זו אינה מתייחסת כלל לגלילוני הגומי[34].
דברים דומים אמר גם ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור[35].
ואם כך הובנו הדברים על ידי הדרג הבכיר ביותר, אין לתמוה, כי הרוב המכריע של אנשי
המשטרה, בכל הדרגים, אשר הופיעו בפני הוועדה, לא סבר כי השימוש בגלילוני הגומי
מוגבל למצב של סכנת חיים ממשית.
50. חמישית,
התמונה העולה מן החומר שבפני הוועדה היא, כי הקונצפציה של שימוש בגלילוני גומי אינה
מבוססת על מצב של סכנת חיים לשוטרים, אלא על ניסיון להכיל אירוע בטרם יתפתח למצב של
סכנת חיים ממשית. בדרך כלל, מדובר באירוע בו המון משליך אבנים או חפצים אחרים,
מתקיים בו פוטנציאל להסלמת ההתפרעות ונוצר חשש להתקרבות של המתפרעים לעבר השוטרים
או לעבר ציבור אנשים עליו שומרים השוטרים. החשש הוא, שאם המתפרעים יהיו קרובים אל
השוטרים או אל הציבור עליו מגינים השוטרים, יהיו מעשי האלימות מצידם מסוכנים יותר
ואז יהוו סיכון ממשי לחיים. יהיה, על כן, נכון לומר, שלא בשל סכנה מיידית וקונקרטית
לחיי השוטרים או הציבור הותר השימוש בירי גומי, אלא כדי לפזר התפרעויות המוניות
וכדי למנוע כניסה למצב של סכנה העלולה להיווצר אם יתקרבו המתפרעים אל השוטרים למרחק
קטן מ-40 מטר.
כך הוצגו הדברים בטיעוניו של
מפכ"ל המשטרה בעת האירועים, מר וילק, אשר ציין כי גלילוני הגומי נועדו "... לאפשר
לשוטר להגן על חייו שלו או על חיי אדם אחר שנמצא בסכנה, לפני שהשוטר נמצא בטווח
פגיעת זריקות אבנים על ידי מתפרעים". ברוח זו גם הוצג הנושא במסמך של ראש מדור
מבצעים במשטרה מיום 20.2.00, אשר היווה חלק מהתייחסות המשטרה להצעת החוק לביטול
השימוש בכדורי גומי[36].
המסמך נכתב זמן קצר לאחר שההנחיות מדצמבר 1999 נכנסו לתוקפן. נאמר בו, כי השימוש
בכדורי גומי מתבצע רק בהפרות סדר חמורות המסכנות את שלום הציבור ואינן מאפשרות
ליצור מגע פיסי עם המפגינים בלא סכנה לפגיעה בשוטרים. מטעם זה, הוסבר במסמך, יש
צורך בשמירת מרחק בין השוטרים למתפרעים ואת זאת ניתן לבצע על ידי ירי גומי ממרחק של
40 מטר ויותר. ירי כזה מיועד למנוע את התקרבות המתפרעים אל השוטרים. ברוח דומה ציין
תת ניצב מרדכי נחמני במכתב מיום 14.7.02[37],
כי התכלית בשימוש בגלילוני גומי היא ליתן
"...פיתרון מבצעי
הולם לפיזור התפרעויות אלימות והחזרת הסדר הציבורי על כנו, במצב בו קיים חשש ממשי
לפגיעה חמורה בציבור הרחב או בשוטרים, ובטרם יווצרו המצבים של סכנת חיים ממשית
שתחייב פתיחה באש חיה".
51. שישית,
תקצר היריעה מלתאר את הראיות הרבות שבידי הוועדה אשר מהן עולה, כי השימוש בגלילוני
הגומי באירועי אוקטובר נעשה במצבים הרחוקים עד מאוד מסכנת חיים. ייאמר לשם הדגמה
בלבד, כי נתגלה מן הראיות שהיה שימוש באמצעי זה במצבים שבהם ניצבו שוטרים במרחק של
עשרות מטרים ממתפרעים בודדים, אשר הטרידו אותם מסימטה זו או אחרת. נתגלה שימוש
באמצעי זה כלפי מתפרע כזה או אחר, אשר לא סיכן איש ואף היה במגמת מנוסה מכוח
השוטרים. נתגלה שימוש באמצעי זה לטווחים ארוכים אשר אין בהם כל סכנת חיים. התמונה
הכוללת היא, שבהתמודדות מול הפרות סדר במהלך האירועים עשו כוחות המשטרה, כדבר
שבשגרה, שימוש ב"אמצעים", כפי שהדבר מכונה בעגה המשטרתית. אמצעים אלה כללו, כנדבך
עיקרי, ולא פעם בלעדי, את גלילוני הגומי.
52. ניתן לסכם, כי חרף האמור בנוהל
משנת 1999, בפועל לא הוגבל השימוש בגלילוני הגומי על ידי דרישה לקיומה של סכנת חיים
ממשית למאן דהוא, אלא מדובר היה באמצעי לפיזור המון, אשר לא נתפס כאמצעי קיצוני או
חמור באופן מיוחד. נוהל זה לא הביא עימו, אפוא, שינוי מהותי בהתייחסות לתחמושת זו.
על רקע ההתייחסות אליה כאל אמצעי שגרתי להתמודדות עם הפרות סדר, אין להתפלא על כך,
שבפועל נעשה בה שימוש רב ביותר, ובמקרים רבים - שלא לצורך. כפי שכבר ציינו, השימוש
בה הוביל, ביותר ממקרה אחד, לתוצאות קטלניות.
53. לא יהא זה למותר להתייחס,
בשולי נקודה זו, להתפתחויות שחלו בנהלי המשטרה לאחר אירועי אוקטובר. בעקבות
האירועים הוקם צוות בראשות ראש אגף המבצעים במטה הארצי לבחינת השימוש בכדורי גומי
במשטרה. הצוות טרם השלים את מלאכתו. נוכח ממצאי הבדיקות שנעשו עד כה, לרבות בדיקת
גלילוני גומי לפיזור הפגנות ודו"ח שהוצא בנושא זה, הוחלט על נוהל חדש, זמני בשלב
זה, בדבר השימוש בגלילוני/כדורי גומי לפיזור התפרעויות בתחומי מדינת ישראל[38].
נוהל זמני זה נכנס לתוקף ביום 13.3.02. נזנחה בו הקביעה בדבר הגבלת השימוש בתחמושת
זו למצבים של סכנת חיים ממשית. במקום זאת, נקבע כי:
"אין להשתמש
בכדורי/גלילוני גומי לפיזור התפרעויות אלא בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר".
לעניין זה, הוגדרו נסיבות
חריגות וקיצוניות ביותר כ"התפרעות מספר רב של אנשים המלווה בגילויי אלימות קשים
כלפי שוטרים או כלפי ציבור העלולים לגרום לחבלות בגוף או לנזק חמור לרכוש".
הערות ביקורת נוספות בנושא של ירי
כדורי הגומי
54. כאן המקום להתייחס לכמה
עניינים נוספים, המחדדים את הקושי הטמון בשימוש בגלילוני גומי.
מיומנות.
ירי גלילוני גומי דורש מיומנות מיוחדת. יש חשיבות רבה לאמדן המרחק בין היורה לבין
המטרה. הדבר אינו פשוט, במיוחד במהלך אירוע אשר לעתים מתפתח לאלימות קשה, כשהשוטר
נמצא לא-אחת בתנאים של לחץ, פחד וסכנה, ובמצב בו גם השוטרים וגם המתפרעים נמצאים
בתנועה. כל אלה מצדיקים שימוש בירי גומי רק בידי שוטרים בעלי כושר ומיומנות בשטח
זה. הדבר מוצא את ביטויו בהנחיות שהתקבלו בדצמבר 1999. נקבע בהן, כי גלילוני הגומי
יימצאו ".... ביחידות יס"מ, סמ"גים וימ"גים אשר עברו אימון והכשרה ונושא הטיפול
בהפרות סדר מצוי בהגדרת תפקידם". בעדותו בפנינו הצביע המפכ"ל וילק על הוראה כעל
הוראה זו המלמדת על הגבלה של השימוש בירי של גלילוני גומי, וכהישג של ההנחיות
החדשות מדצמבר 1999[39].
בפועל, הוראה זו לא נשמרה. לא נעשתה שום פעולה כדי לאסוף את גלילוני הגומי מהיחידות
אשר אינן מוזכרות בנוהל החדש כרשאיות לעשות בהם שימוש. יש בפנינו ראיות למכביר בדבר
שימוש שנעשה בירי גלילוני גומי במהלך אירועי אוקטובר על ידי שוטרים שאינם נמנים עם
היחידות הנזכרות בהנחיה שצוטטה לעיל, והדבר נעשה בידיעת מפקדיהם ועל דעתם.
55. לא זו בלבד שהשימוש בירי גומי
נעשה במהלך אירועי אוקטובר על ידי שוטרים מיחידות שאינן נמנות עם היחידות הנזכרות
לעיל, אלא שנתקלנו במקרים רבים בהם עשו שוטרים שימוש בכדורי גומי בלא שההנחיות
המחייבות ידועות להם, לרבות מרחקי הירי המזעריים המותרים. הוכח בפנינו, שלא היתה
הדרכה מספקת של השוטרים שהיו אמורים לעשות שימוש בירי גומי, וכי לא היו אימונים
מספיקים בירי של גלילוני גומי. בכלל זה, כפי שהוזכרה כבר העובדה, גם השוטרים שיועדו
להשתמש בירי גלילוני גומי כלל לא אומנו במהלך הכשרתם לאמוד את הטווח של 40 מטר[40].
56. דיווח. כבר ציינו לעיל,
שההתייחסות אל גלילוני הגומי היתה כאל אמצעי אחד מבין האמצעים לפיזור הפגנות בלי
שהיתה מודעות מספקת להיותו אמצעי קטלני. עניין זה התבטא גם בהיעדרה של חובת דיווח
על השימוש בתחמושת זו, עד אירועי אוקטובר[41].
מטעם זה גם לא נעשו פעולות כלשהן לריכוז נתונים כמותיים אודות השימוש בגלילוני גומי
באירועים. עצם הצורך בדיווח על ירי גלילוני גומי, וידיעת השוטר על חובת הדיווח, היו
יכולים למתן במידה מסוימת את השימוש בתחמושת זו. היעדרם של ביקורת ופיקוח עשויים
להתפרש כהתייחסות שאינה מחמירה אל השימוש בירי כזה. מכאן חשיבות הצורך בדיווח. אך
לא רק זאת, דיווח כזה יכול היה להביא לידיעת המפקדים פרטים נחוצים על מידת השימוש
בירי גומי ועל נסיבות השימוש בו, וכך לאפשר להם לבחון אם הירי היה מוצדק באותן
נסיבות ואם יש מה לתקן או להבהיר בכל הנוגע לשימוש בו.
תיקון המצב בנושא הדיווח בא
לאחר אירועי אוקטובר במסגרת הנוהל הזמני מ-13.3.02. על פי הנוהל, מחייב כל ירי של
גומי תיעוד על ידי היורה לגבי הסיבות לירי וזהות המפקד שהורה על הירי. מפקד היחידה
בה התקיים הירי חייב בדיווח מיידי בכתב. הנוהל מפרט את הפרטים הנדרשים, כמו מקום
האירוע ומהותו, תאריך האירוע ושעתו, תיאור האמצעים שנעשה בהם שימוש, דיווח על
הנפגעים, ועוד. אכן, ככל שיימשך השימוש בירי גומי[42],
דיווח מפורט על השימוש בו הוא הכרחי.
לסיכום נקודה זו ייאמר, כי
יתכן מאוד שהיעדרו של נוהל דיווח באשר לירי גומי והיעדר דיווח בפועל על ירי כזה,
תרם גם הוא לירי של כדורי גומי בכמות גדולה.
57. ההיבט האזרחי של
השימוש בגלילוני הגומי. היבט זה
עלה לדיון עוד לפני פרוץ אירועי אוקטובר. במהלך עבודת מטה בזרועות הביטחון השונות
לקראת תרחישים שונים העלולים לנבוע מהכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית, העלו גורמי
ביטחון שאלה אם ראוי לעשות שימוש בירי של גלילוני גומי אם תהינה הפרות סדר בתחומי
המדינה. עניין זה עלה לנוכח העובדה, שבאזורי יהודה ושומרון נעשה שימוש בגלילוני
גומי בידי צה"ל. השימוש בתחמושת זו הועתק מצה"ל אל שורות המשטרה. פעולתה של המשטרה
היא בתחומי המדינה כלפי אזרחיה, ואין להשוות בין שם לכאן. אכן, חלק גדול מהפעילות
בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה על ידי צה"ל נעשה בנסיבות ובתנאים קשים, אשר לא אחת
כמותם כמלחמה ממש. בנושא זה נדרשים בתי המשפט לא אחת להחליט אם הפעולה נעשתה בתנאים
של לחימה אם לאו, שכן "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה
מלחמתית של צבא הגנה לישראל"[43].
בנושא זה, יושב בית המשפט העליון על המדוכה במספר ערעורים בהם, על פי נסיבותיהם,
יהיה עליו להכריע אם עומדת למדינה הגנת "פעולה מלחמתית" אם לאו. באחד הערעורים כבר
ניתן פסק דין[44].
אנו מזכירים זאת, כדי להבהיר ולהדגיש שלא כל מה שמותר במסגרת פעולה מלחמתית מותר
במסגרת השלטת סדר ופיזור הפגנות של מתפרעים.
ישיבה בעניין השימוש בירי
גלילוני גומי בתחומי המדינה התקיימה זמן קצר לפני פרוץ האירועים, ביום 18.9.00, אצל
סגן שר הביטחון, מר אפרים סנה. בישיבה נכחו, בין היתר, גם נציגי המשטרה והמשרד
לבטחון פנים. בסיכום הדיון קבע סגן השר בהקשר של ערביי ישראל, בין היתר, "הימנעות
משימוש באמצעים לפיזור הפגנות המופעלים בשטחים"[45].
הכוונה היתה בעיקר לאמצעי של ירי גלילוני גומי. מסמך זה הועבר לעיונו של המפכ"ל
וילק. ואולם, כעבור 13 ימים, כאשר פרצו המהומות, לא יושמה הנחיית סגן השר כלל, ואף
לא נזכרה, ולו פעם אחת, על ידי איש מבין המשתתפים בדיונים שנערכו במהלך האירועים.
כאשר נשאל על כך המפכ"ל וילק על ידי חברי הוועדה, תשובתו היתה, כי סגן השר אינו
סמכות שיכולה להורות לו כיצד לפעול[46].
לנקודה זו עוד נשוב בהמשך, כשנדון באזהרות שנשלחו אל המפכ"ל וילק[47].
ראוי להזכיר, כי עמדה דומה,
על פיה אין לעשות שימוש באמצעים הננקטים בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה, וביניהם ירי
גומי, בעת פיזור הפגנות והתפרעויות של אזרחים ערבים בישראל, היתה גם לשירות הביטחון
הכללי. עמדה זו הועברה למשטרה במכתבו של ראש מרחב צפון בשב"כ אל ראש ממ"ן במשטרה,
בתאריך 17.9.00.
58. עוד על ההנחיות החדשות. כפי
שכבר נכתב לעיל, התוצאות הקשות של ירי גומי במהלך אירועי אוקטובר לא נעלמו מעיניהם
של גורמי פיקוד במשטרה והגורמים הממונים במשרד לבטחון פנים. שאלות רבות שנשאלו
במהלך דיוני הוועדה, אשר לא ניתנה להן תשובה מניחה את הדעת, פעלו את פעולתן. מונה
גוף לבדוק את נושא השימוש בירי גומי. בעקבות חלק מהבדיקות שבוצעו על ידו הוצא הנוהל
הזמני לשימוש בירי גומי, אותו הזכרנו לעיל. נוהל חדש זה מדגיש את חומרת התוצאות
האפשריות של ירי גלילוני גומי. בנוהל זה תוקנו ההנחיות הקודמות, בניסיון למנוע ככל
הניתן ירי שאינו מוצדק או שתוצאותיו קשות. יש להצטער על כי פעולות אלו לא ננקטו עוד
לפני פרוץ אירועי אוקטובר.
בהנחיות החדשות נבנה מדרג
לשימוש באמצעים. במדרג קיימת הפרדה בין גלילון הגומי, בעל ליבת המתכת, לבין כדור 37
מ"מ, אשר אין לו ליבת מתכת, והסיכון הטמון בו נמוך במידה ניכרת מזה של גלילוני
גומי. נקבע, כי כדור ה-37 מ"מ הינו אמצעי נוסף לפני השימוש בגלילוני הגומי. הזכרנו
כבר את חובת התיעוד והדיווח של כל ירי גומי, אשר קבועה בנוהל.
59. עניין נוסף שראוי להזכיר, נוגע
לטווח המינימלי ממנו מותר ירי הגומי. כפי שכבר נזכר, בנוהל החדש נקבע מרחק של 50
מטר כטווח ירי מינימלי, במקום 40 מטר שהיה בהנחיות קודמות. טווח זה נקבע, על פי
האמור בנוהל, הואיל וירי גלילוני גומי ממרחק קטן מ-50 מטר עלול לגרום לפגיעה קשה או
קטלנית. ההנחיה החדשה גם קובעת שאין לירות גומי לטווח שמעבר ל-60 מטר בשל חוסר
יעילותו של האמצעי מעבר לטווח זה.
יוצא, שהשוטר אשר יורה כדורי
גומי מונחה לירות לטווח של בין 50 ל-60 מטר, לא לטווח קטן מזה ולא גדול מזה. מרחב
התימרון הצר שניתן בהוראה זו מעלה תמיהות, אם זוכרים אנו את הקושי לאמוד את המרחק
הנכון מן המטרה, ובפרט במהלך ניסיון להשליט סדר. כאמור, קיים, כמובן, קושי רב לאמוד
מרחק זה וטעות של 10-20 מטר לכאן או לכאן עשויה להיות, במקרים לא מעטים, טעות
סבירה. למעשה, משמעותה המעשית של הוראה זו היא הוצאת האמצעי של כדורי גומי משימוש
כאמצעי אפקטיבי לצורך פיזור המון, שכן יקשה עד מאוד לעמוד בה במציאות של הפרות סדר.
60. עמדת היועץ
המשפטי לממשלה והמשטרה כיום.
בהמשך להוצאת הנוהל (הזמני) החדש במארס 2002, התקיים ביום 30.6.02 דיון אצל היועץ
המשפטי לממשלה בנושא ההנחיות לשימוש בכדורי גומי. הדיון התקיים בעקבות אירועי
אוקטובר ועל רקע קיומה של הצעת חוק לאיסור שימוש בירי כדורי גומי. נכחו בו גורמים
ממשרד המשפטים, מצה"ל ומהמשטרה. השימוש בירי גלילוני גומי הוצג על ידי המשטרה כנועד
למנוע את הצורך לעשות שימוש באמצעי חמור יותר - הירי באש החיה - על ידי כך שהוא
ימנע קרבה יתרה בין המתפרעים לשוטרים. בדיון הוסבר, כי הגעתם של שוטרים וחיילים
לקרבה יתרה אל ההפגנה הצועדת לעברם עלולה להביאם למצב של סכנת חיים, שיחייב שימוש
באש חיה. לפיכך, נועד השימוש בגומי למנוע מעבר מהיר יותר לירי של אש חיה. עמדה זו
הוצגה על ידי המשטרה, בניסיון לשכנע בצורך בהמשך השימוש בירי גומי. בסיכום הדיון
הנחה היועץ המשפטי את כוחות הביטחון לבחון מעבר מהפעלת גלילוני הגומי, שליבתם מתכת,
לכדורי גומי שאין בהם מרכיבי מתכת והם פוגעניים פחות.
61. לאחר הדיון האמור, היתה
התכתבות בין מר רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, לבין המפכ"ל רב ניצב אהרונישקי.
מציטוט של עדותו של ניצב משנה לוצקי בפני הוועדה, התברר ליועץ המשפטי לממשלה שקיימת
הוראה במחוז הצפוני במשטרה לא לעשות שימוש בירי כדורי גומי. על רקע זה פנה למפכ"ל[48]
וביקשו להודיע אם אין מקום לנהוג כך בכל הארץ. במכתבו ציין היועץ, כי הגישה שביטא
ניצב משנה לוצקי מן המחוז הצפוני "תואמת את הגישה שניסיתי להנחיל בסיכום הדיון …
אודה אם תודיעני אם אין לדעתך מקום שהנחיית מפקד המחוז הצפוני תוחל באופן כולל".
המפכ"ל השיב במכתב, בו פירט
את ההנחיות החדשות בדבר ירי גלילוני גומי, וציין, כי מאז אירועי אוקטובר 2000 לא
עשתה המשטרה שימוש בגלילוני גומי שליבתם מתכת. בגלילונים ללא ליבת מתכת נעשה שימוש
בירושלים בלבד. הוא הוסיף, כי גם אם מפקד המחוז הצפוני החליט להפסיק את השימוש
באמצעי זה, הדבר אינו מצביע על אי נחיצותו המוחלטת. לדבריו, טרם בשלה העת להפסיק את
השימוש באמצעי האמור, ויש להתירו במקרים חריגים וקיצוניים[49].
המפכ"ל הדגיש במכתבו את הצורך באמצעי זה, ולשם כך הבהיר, כי ייעוד ירי הגומי הוא,
בין היתר, למנוע ממתפרעים להתקרב לכוחות השיטור באופן העלול לגרום למצב של סכנת
חיים שיחייב שימוש באש חיה. כן הדגיש, שאחד השיקולים החשובים בהחלטה להפסיק את
השימוש בגלילוני גומי בהתפרעויות הוא "מידת יכולתו של כוח המשטרה במקום לשלוט
באירוע ממרחק בטוח בלא שייווצר בינו לבין המתפרעים חיכוך ישיר שיעמיד את כוח השיטור
בפני סכנת חיים ממשית". נחיצות השימוש בגומי היא, אם כן, לשמור על "מרחק בטוח" כדי
להימנע מסכנת חיים ממשית ולא לפעולה כשסכנה כזו קיימת.
גם בכך לא הסתיים הדו שיח.
ביום 1.8.02 שב היועץ המשפטי ופנה למפכ"ל, והציע כי בשלב הנוכחי, עד לפרסום הדין
וחשבון של ועדת החקירה, "לא ייעשה שימוש בכדורי גומי אלא באישורך האישי במקרים
חריגים וקיצוניים". אף הצעה זו נדחתה על ידי המפכ"ל, אשר הזכיר כי על פי ההנחיות
נתונה הסמכות להורות על שימוש באמצעי זה למפקד מחוז, וגרס, כי אין מקום לאישור אישי
של המפכ"ל לשימוש באמצעי זה אם מפקד מחוז סבור כי יש צורך בו.
תיארנו את הדו שיח האמור כדי
ללמד על הסיכון הרב הטמון באמצעי זה, ועל הצורך שראה היועץ המשפטי לממשלה, אשר חוות
דעתו מחייבת את כל גורמי הרשות המבצעת, להגביל באופן דרסטי, ולמעשה להפסיק, את
השימוש באמצעי זה. בה בעת, מצביע הדו שיח על אי נכונותה של המשטרה לשנות מעמדתה
בדבר הצורך להותיר את האמצעי האמור בשימוש, חרף הסיכונים הידועים לגביו.
62. האם קיימות חלופות זמינות
לגלילוני הגומי המצוים כיום בשירות? בחינת המצב בעולם מלמדת, כי קיימים סוגים שונים
ומגוונים של אמצעים המשמשים לצורך פיזור המון. מן החומר שבפנינו עולה, כי המשטרה
בוחנת את הכנסתם של חלק מן האמצעים הללו לשימוש. בנושא קליעי הגומי קיימים בעולם
סוגים מגוונים, הנכנסים תחת הכותרת הרחבה של "כדורי גומי". לכל אחד מהם מאפיינים
ייחודיים הנוגעים למסת הקליע, לצורתו, להרכב החומרים מהם הוא עשוי (לעתים מפלסטיק
או מחומרים דומים), למהירות הפגיעה שלו ולסיכון הכרוך בו לתוצאות קטלניות. בשל כך,
התייחסות ל"כדורי גומי" או "גלילוני גומי" אינה יכולה להיעשות באופן גורף לגבי
קליעי הגומי כולם, והיא מחייבת דיון ספציפי במוצר מסוים, הנופל לקטיגוריה הרחבה של
אמצעים שניתן לכנותם "כדורי גומי". מן החומר עולה, כי לגבי חלק מן האמצעים האמורים
קיימות הנחיות הקובעות מרחק מזערי לשימוש במקרים של הפרות סדר באין סכנה ממשית
ומיידית לחיי אדם, ומונעות שימוש לעבר פלג גופו העליון של אדם. יצוין, כי על פי
החומר שבפנינו, לא נלווה לחלק מסוגי תחמושת הגומי האמורים הסיכון הכרוך בפיזור ובאי
הדיוק הניכרים של הגלילונים המצויים כיום בשימוש המשטרה, וקיימים אמצעים מדויקים
יותר בידי משטרות שונות בעולם.
ההמלצה בנושא כדורי הגומי
63. עמדנו בהרחבה על הסיכונים
הכרוכים בשימוש בגלילוני הגומי בהם השתמשה המשטרה באירועי אוקטובר, והמצויים בשימוש
המשטרה גם כיום. אנו סבורים, כי סיכונים אלה מחייבים להפסיק את השימוש באמצעי
האמור. השימוש בירי שלישיות גלילוני הגומי כרוך בסיכון של פגיעה קטלנית עקב טעות
בהערכת טווח. כרוך בהם סיכון לפגיעה קטלנית עקב סטייה של הגלילון ופגיעה באיבר
רגיש. כרוך בהם סיכון לפגיעה קטלנית במי שאינו מסכן את כוחות הביטחון, בשל הפיזור
של הגלילונים לאחר הירי. סיכונים אלה, בוודאי במשקלם המצטבר, חורגים מן הסביר
ומחייבים להפסיק את השימוש בגלילוני הגומי האלה.
בכך אין אנו מתעלמים מן
הצורך, המקובל עלינו, לצייד את השוטרים באמצעים אשר יתנו בידם כלי אפקטיבי להתמודד
עם אירועים קשים, בלא שייאלצו לעשות שימוש באש חיה אשר עלולה לגרום, בהסתברות
גבוהה, לתוצאות קטלניות. הצורך באמצעי כזה יכול לעלות בשני מצבים שונים. המצב האחד
הוא התמודדות עם הפרת סדר, לעתים קשה ואלימה, אך לא כזו היוצרת סיכון ממשי לחיי
אדם. כאן, אין הצדקה לשימוש בכלי בעל פוטנציאל קטלני משמעותי, והדבר נכון גם לגבי
אמצעים קינטיים (הפועלים על ידי פגיעה מהירה בגופו של אדם), כמו כדורי גומי
לסוגיהם.
המצב האחר הוא, זה של סכנה
ממשית לחיי אדם אשר יש בו הצדקה, בהתאם לדין הקיים, לעשות שימוש באש חיה. אין
מניעה, כי במצבים אלה
יוכנסו לשימוש אמצעים, כמו כדורי גומי, אשר יש להם פוטנציאל קטלני מופחת ביחס לזה
של קליעים חיים. אמצעים כאלה יספקו למשטרה שלב ביניים בטרם יעברו לשימוש באש חיה.
בדרך זו ניתן יהיה למנוע את הסכנה, בלא לגרום, בדרך כלל, לפגיעה קטלנית. אכן, גם
המשטרה עמדה על הצורך בקליעים מסוג זה קודם לשימוש בתחמושת חיה. עם זאת, אלה חייבים
להיות מדויקים, כדי להבטיח, כי הפגיעה לא תחרוג מזו המתוכננת, הן לעניין חלק הגוף
הנפגע והן לעניין זהותו של הנפגע. הכוונה היא לכדורי גומי, או אמצעי דומה, הנורים
כל אחד
בנפרד, שכן אז מנוטרלים
הסיכונים הנוספים הכרוכים באי היכולת לדייק בקליעה למטרה ובפיזורם של כדורי או
גלילוני הגומי. ירי גומי במצב בו ניתן להסתפק בירי לעבר פלג גופו התחתון של אדם, אך
בשל פיזור רב של הגלילונים עלולה להיגרם פגיעה במקום רגיש, עם תוצאה קטלנית אפשרית,
אינו עולה בקנה אחד עם הצורך להפחית למינימום את הפגיעה הכרוכה בפעילותם של כוחות
המשטרה. פגיעה קטלנית מצד כוחות המשטרה באדם שאינו מסכן אותם, הנובעת מאי הדיוק של
התחמושת בה נעשה שימוש, יוצרת סיכון בלתי סביר לשלומם של אזרחים. את אלה יש למנוע
על ידי בחינת אמצעים קינטיים שונים, כולל כאלה המצויים בשימוש בחו"ל, ואימוצם של
אמצעים בדרגת דיוק סבירה, אשר יבטיחו התאמה בין כוונתו של היורה לבין תוצאות הירי.
יש להבהיר. כל האמור לעיל
אינו מכוון להמליץ על שימוש באמצעי זה או אחר, או לבוא במקום עבודת מטה של המשטרה
בנושא זה. התכוונו להתוות קו ברור באשר לסיכון הטמון באמצעי מסוים (גלילוני גומי),
אשר אין להתיר את השימוש בו מן הטעמים המפורטים בהרחבה לעיל.
פרק ב' -
השימוש בירי צלפים
64. במהלך אירועי אוקטובר
2000 הופעלו צלפים של הימ"מ שירו תחמושת חיה בשלושה אירועים: באום אל-פחם ביום
2.10.00, בנצרת ביום 2.10.00 ובנצרת גם ביום 3.10.00. להלן נתייחס לכל אחד משלושה
האירועים, תוך עמידה על הנורמות המחייבות החולשות על השימוש באמצעי זה.
ירי הצלפים באום אל-פחם
65. ביום 2.10.00 קיבל הכוח האחראי
על כביש 65 (כביש ואדי עארה) צוות של הימ"מ, הכולל צלפים, כתגבור. צוות הימ"מ התמקם
בצומת ברקאי ושימש ככוח עתודה. צוות הצלפים, ביחד עם מפקד המחוז ניצב אליק רון
ומפקד חטיבת מג"ב צפון, ניצב משנה בנצי סאו, יצא לאזור צומת אום אל-פחם בשעת בוקר
מוקדמת כדי לאתר עמדות לצלפים, אם יתעורר הצורך להפעילם בהמשך. עמדה כזו אותרה על
גבעה ממערב לכביש 65, הנמצאת מול כביש הכניסה לאום אל-פחם [ג][50].
באותה הזדמנות הסביר מפקד המחוז לצלפים את הוראות הפתיחה באש. הוראותיו היו שאין
לפתוח באש אלא במצב של סכנת חיים או כשמזהים מישהו חמוש שעלול להשתמש בנשק. לאחר
שסיימו את הסיור והתדריך, חזרו שני צלפים לצומת ברקאי ושניים אחרים נשארו באזור
צומת אום אל-פחם, במקום הקרוי "בית הבד", שם שהו בהמתנה למקרה ששירותם כצלפים
יידרש. בשעה 11:00 בבוקר, או בסמוך לשעה זו, התחלפו ביניהם זוגות הצלפים והזוג שהיה
בצומת ברקאי החליף את הזוג שהיה עד אז בבית הבד. על פי יומן המבצעים של מג"ב, בשעה
12:56 בדיוק, הורה מפקד המחוז לכוח הצלפים להתמקם בעמדה שנקבעה לכך בסיור הבוקר.
ההוראה הועברה ממפקד המחוז רון למפקד חטיבת מג"ב סאו, לביצוע. הנחיות מפקד המחוז,
כפי שנרשמו ביומן המבצעים[51],
היו "למקם כוח עם צלף לכיוון מקומי ערבי שיירה קלע דוד לכיוון הציר ולכיוון הכוח
המשטרתי. אישור של "צפון 1" (שהוא קוד הקשר של מפקד המחוז) לבצע ירי לעבר הרגליים,
לכיוון היורה". חשוב לציין, כי שמונה דקות לפני כן, בשעה 12:48, נפגע שוטר של יחידת
"אלון", יזיד נסר אל-דין שמו, שהיה מוצב על כביש 65, מאבן בפניו ונגרמה לו חבלה
חמורה. על פי עוצמת הפגיעה, ניתן להניח - אם כי הדבר לא הוכח בוודאות - כי האבן
הושלכה בעזרת קלע. בעקבות הנחיית מפקד המחוז, התמקמו שני צלפים בעמדה שנקבעה לכך
בסיור הבוקר [ג]. פקד עמי מועלם, מפקד יחידת "ארז" של מג"ב צפון, הצטרף אל הצלפים
ושימש איש קשר בין הצלפים לבין מפקד המחוז ומפקד חטיבת מג"ב. לדברי מועלם, לפני
שעלה עם הצלפים הוא קיבל תדריך ממפקד החטיבה בנצי סאו, שאמר לו כי הוא, מועלם, ייתן
אישור לצלפים לירות רק לאחר שיקבל אישור ממפקד המחוז או מבנצי עצמו. כפי שהבהיר
מפקד החטיבה למועלם, הירי ייעשה לכיוון הרגליים בלבד, והוא יתבצע רק לכיוון יחידים
ורק לעבר מי שיזוהה על ידי הצלפים כמי שזורק אבנים בעזרת קלע דוד או שיורה בעזרת
נשק. מועלם סיפר, כי אחרי שהצטרף לצלפים דיבר עימו מפקד המחוז, והוא נתן לו אותן
הנחיות שנתן לו קודם לכן בנצי סאו. על פי עדות מועלם והצלפים שהיו במקום, מרחק
המתפרעים מן השוטרים שהיו בקרבת צומת אום אל-פחם לא היה גדול, והם העריכו אותו
ב-15-40 מטר.
66. בשלב הראשון שהו בעמדה שני
צלפים בלבד, אשר אחד מהם, המכונה ר', היה מפקד צוות הצלפים. לדבריו, הוא ירה רק פעם
אחת או פעמיים עד שחבר אליהם הזוג השני של הצלפים. לאחר הגעתם הוא הפסיק לירות
ושימש כמפקד על שלושה הצלפים האחרים. תהליך אישור הירי התבצע כך: הצלפים, ביחד עם
מפקדם ועמי מועלם, היו מחפשים מיידי אבנים עם קלע דוד. כאשר היו מאתרים אדם כזה,
היה מועלם מתקשר בטלפון הנייד ומוסר פרטים מזהים על מפר הסדר לדובר המחוז סגן ניצב
בועז גולדברג, שעמד ליד מפקד המחוז וסייע לו. מפקד המחוז, באמצעות גולדברג, הוא
שהיה נותן, בדרך כלל, אישור לכך שהצלפים יירו בו ברגליים, ומועלם מצידו היה מעביר
את האישור לצלפים. נוסף לכך, עידכן מועלם כל הזמן במכשיר הקשר את מפקד החטיבה בנצי
סאו. בדומה לצלפים ומפקדיהם, ניסה סאו גם הוא לאתר מתפרעים. מועלם העיד, כי בחלק
מהמקרים סאו הוא שנתן את אישור הירי לצלפים ולא מפקד המחוז. מועלם הוסיף, כי היו
מקרים בהם הם הציעו לירות על מפר סדר מסוים, אך מפקד המחוז או מפקד החטיבה לא אישרו
את הירי מאחר שחשבו כי אותו מפגין אינו מסכן את כוחות המשטרה במידה שתצדיק את הירי
לעברו. בשלב מסוים במהלך ירי הצלפים, הורה מפקד המחוז על הפסקת הירי, ולאחר הפסקה
לפרק זמן נוסף שב וחידשו. ירי הצלפים האחרון בוצע בערך בשעה 14:20. בשעה 14:25
ניתנה הוראה מטעם מפקד המחוז לפנות את צומת אום אל-פחם.
ניצב רון נחקר בפנינו בשאלה
אם לפני כל ירי שאושר ראה את מי שעמדו לירות בו ונוכח לדעת שהוא מסוכן. על כך הוא
השיב: "בחלק מהמטרות - כן, באופן אקראי לחלוטין, זיהיתי את אותה המטרה וכשנאמר
הייתי מכוון לאותה המטרה, שכפי שצוינה, מבחינת פרטי לבוש ומיקום במקום כזה או אחר.
במקרים אחרים - לא בהכרח, אבל הדיווח הניח את דעתי, על מנת לאפשר ולאשר את הירי"[52].
לשאלה, אם ירי הצלפים היה רצוף או שהיו בו הפוגות, השיב ניצב רון כי "לעיתים עצרתי
הירי כדי לבחון את המצב. במספר מקרים, כשלוש פעמים, עצרתי את הירי, כי התרשמתי מדי
פעם שיש רתיעה בקרב המתפרעים. היה לי חשוב לראות אם הירי מצדיק את עצמו"[53].
גרסתו של ניצב רון, כי בחלק
מן המקרים דחה בקשה לאשר ירי צלפים, מוצאת סיוע בעדות דוברו סגן ניצב גולדברג, אשר
גם הוסיף שבחלק מן הפעמים לא אישר מפקד המחוז ירי, כאשר ביקש לבדוק אם פחתו עוצמת
האלימות ורצון המתפרעים להתעמת.
גם בנצי סאו העיד, שלאחר ירי
הצלפים שככו האירועים למשך מספר דקות, ואז ניתנה הוראה לצלפים לחדול מירי. אשר
לחלקו במתן הוראות לצלפים לירות כלפי מתפרעים, הוא הודה בעדותו השנייה בפנינו כי
במקרה אחד הוא הורה לצלפים באמצעות מועלם שיירו לעבר אדם שהשתמש בקלע.
ביומן המבצעים של מג"ב צפון
קיים רישום תמציתי על ירי הצלפים
ב-2.10.00 באום אל-פחם[54].
על פי רישומים אלה נצפו לפחות שבע פגיעות כתוצאה מירי הצלפים.
67. האם היתה הצדקה לעשות שימוש
בירי צלפים בנסיבות המקרה? ניצב רון הוא שהחליט על השימוש בצלפים. הוא לא התייעץ
לפני החלטתו עם הממונים עליו. ככלל, שימוש כזה אינו מוכר בהפגנות ובהתפרעויות שהיו
ברחבי המדינה[55].
הוא אינו נכלל, על פי הוראות המשטרה ונהליה, ברשימת האמצעים לפיזור הפגנות
והתפרעויות או לטיפול בהפרות סדר.
טענתו של ניצב רון לגבי
הצורך בשימוש בצלפים היא, שהיתה סכנה לחיי אדם, סכנה שנשקפה מהשימוש בקלע מצד מפרי
הסדר. האמצעים הרגילים לפיזור המון לא יכלו, לטענתו, להוות תשובה מספקת לאותה סכנה,
משום שהגורמים לסכנת החיים - מיידי האבנים בעזרת קלע - עמדו מחוץ לטווח היעיל של
האמצעים הרגילים. לכן, הדרך להתמודד עם אותה סכנת חיים היתה באמצעות הפעלת הצלפים[56].
עמדתו היא, שהוא לא חרג מהמותר כשהורה על ירי הצלפים, וכי דאגתו לכוחות המשטרה שהיו
במקום הצדיקה את הפעלת הצלפים.
68. הצלפים ביצעו ירי של
תחמושת חיה. לירי זה היה פוטנציאל, אשר במקרה אחד אף התממש, לתוצאה קטלנית. ביסוד
הירי האמור עמד הצורך הנטען להגן על חיי השוטרים שהיו באזור הצומת. האם מכוח הדין
וההוראות המחייבות את אנשי המשטרה היה הירי מוצדק בנסיבות המקרה?
ניתן לתאר כמה מערכות דינים
העשויות לחול על מצב זה. מערכות דינים אלה מובילות כולן לתוצאה, כי ירי כאמור יכול
להתבצע רק במצב של סכנת חיים ממשית ומיידית, ורק אם אין די באמצעים חמורים פחות כדי
להשיג את המטרה האמורה. נעמוד בקצרה על מערכות הדינים האמורות.
69. נדבך אחד הוא סעיף 34י לחוק
העונשין, התשל"ז-1977. סעיף זה קובע, כי:
"לא יישא אדם
באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה
סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו...".
הוראה זו מקנה הגנה למי
שפועל להדוף תקיפה שלא כדין, גם אם תקיפה זו מופנית כנגד אדם שלישי. להוראה זו
מצטרפת הוראת סעיף 34טז לחוק העונשין, הקובעת כי:
"הוראות סעיפים
34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת
הפגיעה".
הוראות אלה, כשהן נקראות
יחד, מתנות את הפעולה המבוצעת בשל הגנה עצמית בכמה דרישות: א. קיומה של תקיפה שלא
כדין; ב. התקיפה יצרה סכנה מוחשית לפגיעה בחייו או בגופו של המבצע או של זולתו; ג.
המעשה דרוש באופן מיידי, על מנת להדוף תקיפה זו; ד. המעשה הוא סביר בנסיבות העניין
לשם מניעת הפגיעה.
70. לצד הוראה זו, קיימת בחוק
העונשין הגנה אחרת, היא הגנת הצידוק. הגנה זו, שבסעיף 34יג לחוק, שוללת קיומה של
אחריות פלילית למעשה, כאשר האדם שביצע אותו היה מוסמך, או חייב, לפי דין לעשותו.
בפסיקה[57]
נדונה בהקשר להגנה זו שאלת הסמכות של אנשי כוחות הביטחון לעשות שימוש בכוח קטלני
לשם ביצוע מעצר. תכלית השימוש בכוח במקרה הנדון כאן, שונה. עם זאת, הטעם למגבלות
שהוטלו על השימוש בכוח קטלני יפה אף לכאן.
הדגש בפסק הדין המנחה בעניין
זה בפרשת
אנקונינה[58],
הוא בקביעת תנאים לשימוש בכוח בעל פוטנציאל קטלני. בית המשפט ציין, שתכליתם של
תנאים וסייגים אלה היא ליצור רציונליזציה של השימוש בכוח, אשר תוצאתו עלולה להיות
חמורה. בהקשר זה עמד בית המשפט על הצורך, כי תהא סכנה גופנית מיידית, על מנת
שהשימוש בכוח קיצוני על ידי איש כוחות הביטחון ייחשב לשימוש סביר. נקבע, שהאינטרס
הציבורי, בשמו פועל איש הרשות, כולל לא רק את מניעת הסכנה לחיי אדם ושלמות גופו של
הקרבן הפוטנציאלי, אלא הוא משפיע גם על הסייגים להפעלת כוח כלפי העבריין. גם הפעלת
כוח זו מבוססת על "השאיפה למניעתה ככל האפשר של הפגיעה בחיי אדם". על רקע תכלית זו,
הסייג היסודי החל על פעולת איש המרות הוא כי "יש להימנע מקיפוח חיי אדם או מפגיעה
בשלמות הגוף, כאשר הדבר איננו עומד ביחס סביר למידת הסכנה אותה מבקשים למנוע".
בפסק הדין עוצבה מערכת
כללים, השואבת את השראתה מן הדינים כפי שהיו אז בתוקף וחלו על ההגנה העצמית והגנת
הצורך. אחד מהם הוא כלל של יחסיות, הדורש את קיומה של "זיקה סבירה בין מידת הסיכון
לבין מידת הכוח המופעלת". כלל זה דורש שיתקיים "יחס הגומלין ההגיוני בין האמצעי
המופעל לבין הרעה אשר אותה מבקשים למנוע". עוד נקבע, כי "תגובה העלולה לפגוע בחיים
או בשלמות הגוף תוגבל לנסיבות אשר בהן נוצר חשש סביר לכך שאי נקיטת אמצעי קיצוני
יביא לתוצאה אשר בה טמונה סכנה בעלת אופי כמתואר לעיל" - היינו, סכנה לתוצאה
קטלנית. תנאי נוסף הנזכר בפסק הדין הוא, כי "אין להפעיל כוח אלא אם הוא האמצעי
האחרון בו ניתן לנקוט בנסיבות העניין". על פי דרישה זו, "אין לנקוט באמצעי הקטלני
אלא אם קיים הכרח לנקוט בו, מאחר ואמצעים פחות חמורים לא נשאו פרי ולא ניתן היה
למנוע את התוצאה בדרך אחרת". עוד הוסף שם בהקשר זה, כי "הצורך מן הראוי שיהיה
מיידי, היינו המדובר בנקיטת צעד הנדרש על אתר, והצעד צריך להיות הפחות חמור האפשרי,
המשרת את המטרה". עם זאת, הודגש כי סדר הפעולות וההגבלות האחרות אינו חל אם צפויה
סכנה מיידית חמורה לאיש הרשות או למי שהוא מגן עליו, המצדיקה, על אתר, נקיטתו של כל
אמצעי הדרוש להגנה עצמית או להגנתם של אחרים.
71. מערכת שלישית של דינים
קבועה בהוראות מיוחדות המחייבות את אנשי המשטרה. השימוש בכלי ירייה מוסדר בהוראות
המשטרה בפרק 4.03.03, אשר נקבע בו תחת הכותרת "גבולות המותר והאסור"[59]:
"א. השימוש בכלי
ירייה לא יהא מותר, אלא אם החוק מסמיך לעשות שימוש כזה, תפקיד השוטר מחייב זאת
והשימוש בכלי ירייה הכרחי ומוצדק בנסיבות העניין.
ב. אנשי משטרה
רשאים להפעיל כלי ירייה רק בהתאם למפורט בפקודות המטה הארצי.
ג. השימוש בכלי
ירייה לא יהא מוצדק, אלא אם ברור, שאין בידי השוטר אמצעי כוח אחרים, כדי להבטיח את
ביצוע התפקיד וכי טיבו של התפקיד מצדיק את השימוש באמצעי קיצוני זה".
פקודות המטה הארצי בנוגע
לשימוש בכלי ירייה מצויות בפרק 06.02.14[60].
באשר לסייגים לשימוש בכלי ירייה, נאמר בפקודות אלה, בין היתר, כך:
"ב. השימוש בכלי
ירייה נועד לסייע לשוטר בביצוע מעצר, בפיזור התקהלות פרועה ובהגנה על החיים ועל
שלמות הגוף מפני סכנה מיידית - הכל בכפוף להוראות ולסייגים בפקודה זו.
ג.
השימוש בכלי ירייה לצורך מילוי תפקיד ייעשה כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, ורק
בנסיבות שקיים בהן יחס הגיוני בין מידת הסכנה העולה מהשימוש בנשק לבין התוצאה שאותה
מבקשים למנוע - הכל בהתאם למפורט בפקודה זו".
שלושת השימושים המוכרים בכלי
ירייה הם: א. במהלך ביצוע מעצר;
ב. בפיזור התקהלות פרועה; ג. בהגנה על החיים ועל שלמות הגוף מפני סכנה מיידית.
השימוש הראשון אינו נוגע לענייננו. כך גם השימוש השני, שכן, על פי הפקודות, השימוש
המותר בירי חי לצורך פיזור מתפרעים הוא ירי באוויר בלבד, ולא ירי המכוון לעבר
מתפרעים. באשר לשימוש השלישי, קובע סעיף 4 של הפרק הנ"ל:
"4. השימוש בכלי
ירייה לצורך מניעת סכנה מיידית לחיי אדם.
א.
השימוש בכלי ירייה - מותר, כאשר יש חשש ממשי לפגיעה מיידית בחיים או בשלמות הגוף של
השוטר או של אחרים, ואין כל דרך אחרת למנוע אותה פגיעה.
ב.
השימוש בכלי ירייה, לפי סעיף זה, ייעשה במידה שלא תעלה על מה שסביר לעשות למניעת
אותה פגיעה, וכך שהנזק, העלול להיגרם, יהיה שקול כנגד הנזק, שאותו מבקשים למנוע".
הנה כי כן, צריכים להתקיים
שלושה תנאים מצטברים כדי שיהיה היתר לשימוש בירי של אש חיה: ראשית, קיימת סכנה
ממשית לפגיעה בחיים או בשלמות הגוף; שנית, הסכנה היא מיידית; שלישית, אין כל דרך
אחרת למנוע אותה פגיעה. גם כשמתקיימים שלושה התנאים, צריך השימוש בכלי הירייה
להיעשות במידה סבירה למניעת אותה פגיעה בגינה מותר הירי, וכן שהנזק העלול להיגרם
יהיה שקול כנגד הנזק אותו מבקשים למנוע. כללית, מדובר בתנאים הדומים לתנאי קיומה של
הגנה בפלילים, והם מבוססים, מן הבחינה הנורמטיבית, על ההגנות המוכרות בדיני העונשין[61].
72. למסקנה דומה מגיעים מעיון
בנוהל המשטרתי המתייחס, בין היתר, לשימוש בכלי ירייה לצורך הגנה עצמית[62].
על פי נוהל זה, נתונה לאיש משטרה הסמכות להשתמש בכלי ירייה להדיפת תקיפה בנשק חם או
קר, אם זו העמידה בסכנת פגיעה ממשית ומיידית את חייו או את שלמות גופו של השוטר או
של אחרים, ואין דרך אחרת למנוע את הפגיעה. על פי נוהל זה, הדרישות הקיימות במצבים
אחרים של הפעלת כלי ירייה והנוגעות למתן אזהרה, אינן חלות על פעולה במצב של הגנה
עצמית. הנוהל דורש עוד, כי "הירי יהיה לכיוון התוקף, במגמה לפגוע בו, כך שיימנע
ממנו להשלים את ביצוע מעשה התקיפה". למעשה, משקף הנוהל את עיקרי התנאים שנקבעו
בפרשת
אנקונינה. יש בו משום הנחיה
כללית, החלה גם על ענייננו ומהווה יישום של סייג ההגנה העצמית לנסיבות של שימוש
בכוח קטלני על ידי אנשי המשטרה.
73. ודוק: לא ניתן לנתק בין המצב
של הסכנה לכוחות המשטרה לבין הסיבה שגורמת לעצם הימצאם במקום בו נגרמת הסכנה.
למשטרה תפקיד, על פי חוק, בשמירת הסדר הציבורי. בגדר זה, תפקיד המשטרה הוא לפעול
להפסקתן של מהומות ולתפיסת האחראים והמשתתפים בהן. בהקשר זה כבר נאמר, בפסק הדין
בפרשת רעד[63],
כי על מנת שאנשי המשטרה יוכלו להגשים תכלית רצויה זו,
"רצוי שלא להצר,
יתר-על-המידה, את צעדיהם ואת השימוש בשיקול-דעתם באשר לאמצעים שהם רואים אותם
כנחוצים כדי שתיפסק המהומה ולשם הבטחת הבאתם לדין של האחראים לה, מה עוד שהם מצווים
לפעול, לעתים, בתנאים של מתיחות ושעת חירום".
כפי שנפסק בפרשת רעד
הנ"ל, לאנשי המשטרה הסמכות שלא לסגת במצב כזה אל מול ההתקפה המופנית כלפיהם. בהקשר
זה צוין, כי אם כתוצאה מן ההחלטה להישאר במקום, נשקפת לחיי השוטרים או לגופם סכנה,
"כי אז יהיו
מוצדקים להשתמש באותם האמצעים הנראים להם כדרושים למניעת הסכנה ולהתגברות על
המתפרעים כאחד, כולל השימוש בנשק חם ואף אם זה עלול לגרום מוות או נזק גופני אחר
לאלו מהמתפרעים או לאדם 'תמים', שנזדמן למקום באקראי".
לצד זה, הודגשה חשיבותו הרבה
של הצורך, כי "אנשי המשטרה יפעלו, ככל האפשר, בדרך שאינה מסכנת את חייהם ושלמות
גופם של אחרים, אף אם מדובר בחייו או בשלמות גופו של אדם שהיתה לו יד במהומה".
לפיכך נקבע, כי "לעולם אין להצדיק פעולת יריה מכוונת או לא-איכפתית מצד איש המשטרה"
אשר גרמה לתוצאה קטלנית, "...ואשר נעשתה אמנם בלהט המהומה אך מתוך רצון ענשי-נקמני
גרידא, אשר אין בינו לשימוש בכוח סביר ולא כלום". בית המשפט בפרשת רעד
מסכם את הנושא בהנחיה כללית, אשר חשובה עד מאוד גם לסוגיה הנדונה כאן:
"השימוש בנשק חם
כמו רובה טעון, כדי לדכא מהומה, טומן בחובו לעולם את הסכנה של גרימת תוצאה קטלנית
או מזיקה לזולת, גם אם השימוש בו נעשה בזהירות הראויה בנסיבות המקרה, וזאת בגלל
האפשרות של התערבות סיבה מקרית, שאין לחזותה מראש. על-כן, מוטב, וגם הכרחי, שלא
להפעיל את האמצעי האמור אלא אם אין מוצא אחר, לאחר שלא הועילו שכנוע מילולי ואמצעים
פיסיים פחות מסוכנים ...".
74. פסקי הדין בעניין רעד
ואנקונינה
ניתנו בטרם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עקרונות היסוד בדבר קדושת החיים
ובדבר חובתה של הרשות להימנע מפגיעה בלתי נחוצה בחיי אדם נקבעו עוד לפני קבלת חוק
היסוד, והנחו את בית המשפט באותן פרשות. עם זאת, עוצמתם של עקרונות אלה עלתה בדרגה
לאחר קבלת חוק היסוד. בשל כך, היו הדברים יפים אף ביתר שאת במהלך אירועי אוקטובר.
הם חלים במלואם גם על ירי של אש חיה המבוצע בידי צלפים.
75. כיצד מוצאים הדברים ביטוי
בנסיבות ששררו עובר להפעלת הצלפים ביום 2.10.00 באום אל-פחם? לדעתנו, לא נמצאו
השוטרים או הנוסעים בדרך בסכנה אשר הצדיקה ירי אש חיה לעבר זורקי האבנים. נזכיר
תחילה, שזריקת אבנים, לרבות באמצעות קלע, אינה תופעה שנולדה באירוע אום אל-פחם ביום
2.10.00. עובדה היא, שעד לאירועי אום אל-פחם ב-2.10.00 לא נקטה המשטרה אמצעי של ירי
צלפים כלפי מתפרעים בהפרות סדר, כולל מיידי אבנים, באמצעים השונים[64].
כבר ראינו לעיל, שהאמצעים לפיזור התקהלות פרועה אינם כוללים ירי של אש חיה לכיוון
מפגינים, אלא רק, ובמקרים המתאימים, ירי באוויר. אכן, השימוש בירי צלפים בענייננו
היה מקרה חריג. מכל העדויות שבפנינו יכולנו להבין, שהוא היה נקודת מפנה רגישה לגבי
הנהוג במשטרה ולגבי המותר והאסור בירי לכיוון מתפרעים.
מכל מקום, התנהגות השוטרים
במקום, עובר לירי הצלפים ובמהלכו, מלמדת שלא היה חשש ממשי מפגיעה של אבנים שהצדיק
ירי של אש חיה לעבר זורקי האבנים. עובדה היא, שעל אף זריקת האבנים לא הורו המפקדים
לשוטרים במקום למצוא מחסה או להתרחק מן המתפרעים. במשך פרק זמן לא קצר של יידוי
אבנים, עד לפגיעה שנפגע שוטר, לא ראו בכך סכנת חיים ואף לא ניתנה הוראה על הצבת
הצלפים בעמדותיהם. אכן, ניתן היה להתמודד עם משליכי האבנים בדרכים אחרות, פוגעניות
פחות מירי צלפים לכיוון הרגליים. לגבי המתפרעים שהיו במרחק גדול מהשוטרים, החשש
שאלה ידייקו בפגיעה לא היה כזה שהצדיק ירי מכוון על ידי צלפים אליהם.
נזכיר עוד, שגם אנשי המשטרה
שחיוו את דעתם שהשימוש בצלפים היה מוצדק, הצדיקו זאת כלפי משתמשים בזריקת אבנים
באמצעות קלע בלבד. והנה, לא השתכנענו, כי ירי הצלפים כוון רק אל מיידי אבנים בדרך
האמורה. בחלק מהעדויות נזכר שנעשה שימוש בירי צלפים נגד משליכי אבנים, אשר לא בהכרח
עשו שימוש בקלע דוד. יכולנו להיווכח בכך גם בקטע של קלטת שהוצגה בפנינו ואשר מההסבר
לנראה בה, עולה שנפגע מירי צלפים מי שזרק אבן ללא שימוש בקלע. גם מעיון ברישום
ביומן המבצעים[65]
למדים שהירי נעשה לעבר משתמשים בקלע או "מיידה אבנים", ובמקרה אחד נזכר שהצלפים
הופעלו כנגד "שלושה שנצפו על ידי המסוק", בלי שנזכר כי אלה עשו שימוש דווקא בקלע.
אכן, קיימות ראיות מהן ניתן
ללמוד ולהסיק שביסוד ירי הצלפים עמדה למעשה כוונה להרתיע את המתפרעים מלהמשיך
בהתפרעותם. כך עולה מהודעתו של ניצב רון, אשר מסר, כפי שציטטנו כבר לעיל, כי
"לעיתים עצרתי את הירי כדי לבחון את המצב. במספר מקרים, כשלוש פעמים, עצרתי הירי,
כי התרשמתי מידי פעם שיש רתיעה בקרב המתפרעים. היה לי חשוב לראות אם הירי מצדיק את
עצמו"[66].
כאשר העיד ניצב רון בוועדה, נקרא הקטע הזה בפניו, והוא שב ואישר כי כך אמנם היו
הדברים[67].
דברים אלה ודברים דומים מפי עדים אחרים מלמדים, כי התכלית שעמדה לנגד עיניו של ניצב
רון היתה להרתיע את המתפרעים. גם עובדה היא, שכדי לבחון את השפעתו המרתיעה של ירי
הצלפים, מוכן היה ניצב רון להורות על הפסקת הירי, אף שזריקת האבנים לא חדלה. אילו
היה ירי הצלפים נחוץ באמת כאמצעי הגנה בפני סכנת חיים ממשית ומיידית, יש להניח שלא
היתה ניתנת הוראה להפסקת הירי. הוראה כזו מלמדת לכאורה שסכנה אמיתית כזו לא
נתקיימה.
76. על הנסיבות שהביאו את ניצב רון
להשתמש בצלפים, ניתן ללמוד גם מריאיון טלפוני שקיים עמו העיתונאי דן מרגלית בסמוך
לשעה 15:00 ביום 2.10.00, דהיינו, כשעה לאחר שהסתיים ירי הצלפים[68].
ניצב רון נשאל על ידי מר מרגלית מה המצב באום אל-פחם, כשמרגלית מזכיר בשאלתו כי
נהרג שם אדם נוסף במהלך היום. ניצב רון השיב: "אנחנו, בשעתיים אחרונות, שמרנו על
כביש ואדי עארה-נחל עירון פתוח במחיר התעמתויות עם מיידי האבנים. יש לנו שוטר שנפצע
קשה בפניו מאבן ממקלע". אין בדבריו אף לא מילה אחת על כך שהוא ושוטריו חשו בסכנה
לחייהם, למרות שמר מרגלית מעמת אותו עם העובדה הקשה, כי אזרח נהרג באותו יום באום
אל-פחם. ניצב רון גם אינו מזכיר ירי על ידי צלפים.
באותו ריאיון נשאל ניצב רון
אם הונחה לנקוט יד קשה. בתשובה הוא מבהיר, שלא הונחה לכך וכי הוא עצמו נותן את
ההנחיות. הוא מוסיף, ש"כשנפגע ילד פה ברכב ונפגע שוטר, ומרסקים לו את הפרצוף, אז
אני נוקט ביד קשה יותר". נקל להבין ש"ביד קשה" כוונתו לירי הצלפים בעקבות פגיעת
השוטר, אף כי אין הוא מזכיר בפני העיתונאי את ירי הצלפים. ניצב רון אישר בהודעתו,
ש"יד קשה" אינה כוללת רק ירי צלפים אך היא מגיעה גם "עד המצב הקיצוני ביותר, כמו זה
שהתרחש באום אל-פחם, של שימוש בצלפים"[69].
ניתן להסיק מדברים אלה, שנוסף לרצון להרתיע, אין לשלול שגם יסוד של ענישה או של
לימוד לקח שיחק תפקיד כלשהו בהחלטה להשתמש בירי הצלפים.
77. לכל האמור לעיל יש להוסיף,
שעמדה בפני ניצב רון דרך להימנע מירי הצלפים, גם אם זריקת האבנים באמצעות קלע
היוותה סיכון ממשי ומיידי לשוטרים ולעוברי אורח. הדרך הראויה היתה להתפנות מהצומת.
כפי שתואר לעיל בהקשרים אחרים, סגירת ציר ואדי עארה לא הוגדרה כ"קו אדום", דהיינו,
מצב שצריך היה למנעו בכל מחיר. היה גם צפי שעימותים עלולים להגיע להסלמה ולהביא
לתוצאות קשות. על רקע זה לא נדרש ניצב רון לדאוג לפתיחת הציר בכל מחיר. במסגרת
שיקול דעתו היה הוא רשאי להחליט על סגירת ציר ואדי עארה ועל פינוי אנשי המשטרה
מהמקום על פי הנסיבות, ובהן ההלוויה שהיתה צפויה להתקיים תוך זמן קצר באום אל-פחם,
כמו גם על פי עוצמת העימותים במקום. לא רק שהדבר היה נתון לסמכותו, אלא שיודעים אנו
שפעמיים ניתנה הוראה לסגירת הציר מטעמו של ניצב משנה בנצי סאו. ניצב רון ביטל את
ההוראה האחת וביקש לברר מי החליט על האחרת בניגוד לדעתו. על פי הוראתו, נמשך ירי
הצלפים במקום, אף שלא קידם כל תכלית, עד שניצב רון הגיע למסקנה המתבקשת, שהמתיחות
וההתפרעות במקום אינן מאפשרות את שמירת הציר פתוח אלא במחיר כבד של נפגעים נוספים.
78. ניצב רון הזכיר שהיו מקרים
בעבר בהם ירו צלפים של הימ"מ על מתפרעים בתחומי המדינה, וטען שעל רקע זה אין הצדקה
לטענות המופנות כלפיו בנושא זה, כשם שלא הופנו טענות דומות כלפי אחרים. על פי ראיות
שבאו בפני הוועדה לגבי ירי קודם על ידי צלפים במתפרעים, אין להשוות בין אותם מקרים
למקרה של ירי הצלפים באום אל-פחם.
79. שניים ממפקדי הימ"מ לשעבר
נשאלו לגבי מקרים קודמים בהם צלפי הימ"מ ירו על אזרחים. המכונה פ' ג', שהיה מפקד
הימ"מ בעת האירועים באוקטובר 2000, אמר בהודעתו לאוספי החומר של הוועדה, כי הוא
חיפש בכתובים ומצא שני אירועים בהם צלפי הימ"מ ירו לעבר אזרחים. המקרה הראשון היה
בתאריך 8.9.92, כאשר צלפי הימ"מ ירו למוות באדם שהרג קודם לכן ארבע נשים, והחזיק
בידו תת-מקלע. המקרה השני היה בתאריך 10.5.94, כאשר במתחם של עוזי משולם ביהוד פתח
אחד מחסידיו באש לעבר מסוק משטרתי שחג מעל המתחם, ואז צלפי הימ"מ ירו בו והרגוהו.
פ' ג' הוסיף בהודעתו, כי "הימ"מ לאורך שנים, כמדיניות, מכשיר ומאמן ומנחה את אנשיו
לעשות כל מאמץ, וודאי במתארים אזרחיים פליליים, לא לפתוח באש כל זמן שניתן"[70].
המכונה ד' ש', אשר היה איש
ימ"מ שנים רבות והיה מפקד היחידה בין השנים 1995-1999, נשאל בוועדה אודות מקרים
קודמים של ירי צלפים. גם הוא ציין את שני המקרים. בהמשך עדותו ציין מקרה נוסף
שהתרחש בקטמונים בירושלים. לדבריו, חייל מילואים השתגע, עמד על גג וירה באוויר לכל
הכיוונים. כאשר החל לכוון את הנשק, ירו בו אנשי הימ"מ והרגוהו. ד' ש' אינו מציין
באיזו שנה התרחש אירוע זה.
עולה, אם כן, מהמידע שהתקבל
ממפקדי הימ"מ לשעבר, שמספר המקרים בהם צלפי ימ"מ ירו באזרחים בתחומי המדינה הוא
נמוך ביותר, שניים או שלושה מקרים. |
ועדות
חקירה