שער חמישי

ההודעות שנשלחו
לפי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה

אהוד ברק

1.       אהוד ברק כיהן כראש ממשלת ישראל וכשר הביטחון החל ב-6.7.99 ובמהלך אירועי אוקטובר. בימים שקדמו לאירועי אוקטובר ובמהלך האירועים עצמם, ישב בראש ישיבות הערכות מצב בהם נטלו חלק גורמי הביטחון השונים, וכן בראש ישיבות הממשלה. בסופן של ישיבות אלה, הוא זה שסיכם את הדיון בו הנחה, בתפקידו כראש ממשלה, את גורמי הביטחון, לרבות את המשטרה, באשר להמשך פעולתם והתמודדותם עם האירועים. להלן נדון בפרטי האזהרה שנשלחה לו בתום שלב הדיונים הראשון של הוועדה.

פרט האזהרה הראשון

2.       על פי פרט האזהרה הראשון:

"בהיותו ראש ממשלת ישראל, לא היה ער במידה הנדרשת לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, אשר יצרו בתקופת כהונתו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב. מחדל זה התבטא, בין היתר, בכך שלא שעה לפניות והמלצות לקיים דיון כלל מערכתי בנושא, ובפועל לא קיים דיון כזה. כתוצאה מכך, גם לא נתן דעתו בצורה מספקת לצורך בהיערכות הולמת של משטרת ישראל להתפרצות מהומות כאמור. בכך נמנע מלתת את דעתו במידה הנדרשת לנושא שהוא בעל חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל, ולשלום אזרחיה".

          על פי המיוחס למר ברק בפרט אזהרה זה, יש לבחון: א. אם היה ער במידה הנדרשת, במסגרת תפקידו כראש ממשלה, לתהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, תהליכים אשר יצרו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה רחב; ב. אם הוכח שלא פעל כהלכה בכך שלא קיים דיון כלל מערכתי בתהליכים ובחשש האמור;
ג. אם נתן דעתו בצורה מספקת לצורך בהיערכות הולמת של המשטרה לקראת התפרצות מהומות בקנה מידה רחב, כפי שאמנם פרצו. בשאלות אלה יש לדון על רקע היות הנושא של התהליכים המתרחשים בחברה הערבית בישראל, והנושא של חשש ממשי לפריצת מהומות כאמור, נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית למדינת ישראל ולשלום אזרחיה. על חשיבותם האסטרטגית של נושאים אלה לא חלק מר ברק בסיכומיו בפנינו, אך הוא חלק על כל המחדלים המיוחסים לו בפרט האזהרה הראשון. בשאלת קיומם של אלה נדון להלן. נדון תחילה בשאלות בפיסקאות א' ו-ג' אשר הצגנו לעיל. אלה מתייחסות לחובה להיות ער לסיכון של אירועים קיצוניים במגזר הערבי עקב התהליכים המתרחשים בו, על רקע הגורמים השונים, אשר הצביעו על החשש להתפרצות אירועים כאלה. לו היתה קיימת ערנות כזו, הרי שהיא דרשה היערכות הולמת של המשטרה לקראת אירועים כאמור.

ערנות לסיכון פריצת מהומות וההיערכות לקראתן

3.       מר ברק חולק על התיאור, שלפיו לא היה ער במידה הנדרשת לכל התהליכים שהתרחשו בחברה הערבית בישראל במהלך כהונתו כראש ממשלה. מר ברק מבהיר, כי אמנם לא היה ער לקיום אותם תהליכים שיצרו חשש ממשי לפריצת מהומות בקנה מידה נרחב, מסוג המהומות שפרצו בפועל, אך לטענתו, אירועי חודש אוקטובר 2000 לא נצפו על ידי גורם כלשהו. ממילא, לא רבצה על מר ברק, לשיטתו, חובה לתת את דעתו למוכנות המשטרה לאירועים מסוג אלה שהתרחשו, אותם חזר מר ברק והגדיר כ"רעידת אדמה".

          אשר למודעותו של מר ברק לתהליכים שהתפתחו במגזר הערבי בתקופה הנדונה, הרי שמעדותו של מר ברק עולה, ככלל, מודעות למרבית תהליכים אלה. עם זאת, יש להעיר כי בנקודה חשובה אחת לפחות, אין התייחסותו של מר ברק תואמת את מצב הדברים בשטח. מר ברק מעיד על עצמו, וחוזר ומדגיש, כי היה ער ל"נכונות גוברת של יחידים בחברה הערבית להתעמת עם רשויות המדינה, עד כדי שימוש באלימות", על רקע נושא הריסות הבתים. ברם, המציאות היתה מורכבת יותר וקשה יותר. המציאות היתה, שההתנגדות בכוח לכוונות השלטון בנושא הבנייה הבלתי חוקית לא היתה נחלתם של יחידים. הנטייה הכללית באותה תקופה היתה הפיכת כל אירוע מקומי בנושא זה לאירוע בעל אופי לאומי, והתגייסות המונית על מנת להתנגד לכוונות המדינה לבצע הריסת בתים. התגייסות המונית זו הכילה איום, לעתים בלתי מוסווה, באלימות המונית. היבט זה עולה מחומר רב שהוצג בפני הוועדה.

          לשם דוגמה, ניתן להפנות לדברים שאמר ראש שירות הביטחון הכללי, בסיכום דיון שנערך ביום 14.9.00, אשר השתתפותו של מר ברק בו בוטלה ברגע האחרון. ראש השירות ציין, כי "בשנתיים שלוש האחרונות תם עידן האירועים המקומיים/הגזרתיים של ערביי ישראל. כל אירוע מקומי הופך מיד לאירוע לאומי/לאומני. ההתגייסות הינה טוטאלית. כל אירוע כזה מקבל 'תעודה' של חברי הכנסת וכן של המנהיגים הקיצוניים - שילוב זה הינו קבוע ומתעצם"^[1].

          שמענו דברים ברורים בנושא זה גם מפי מנהיגי המגזר הערבי. אלה שבו והבהירו עד כמה נושא זה של הריסת בתים הפך לנושא כללי של המגזר הערבי, אשר ראוי-גם-ראוי שהמגזר הערבי כולו יתלכד סביבו וימנע הריסה של בנייה בלתי חוקית. הם עודדו לכך את המגזר כולו ובפועל עשו להתלכדות כזו במספר מקרים בהם דובר בהריסת בתים. מצב דברים זה היה ידוע לא רק לשירות הביטחון הכללי, אלא היה ידוע גם לפיקוד המשטרה ולכל העוסקים במגזר הערבי. לפיכך, הפער בין מצב הדברים בפועל לבין תיאור הבנתו של מר ברק את מצב הדברים הוא פער משמעותי. כך, הן לעניין הבנת עומקו של התהליך והן לעניין ההבנה של הסיכון הקונקרטי, והסיכון הרחב יותר, הנובע מן הפעילות המאורגנת אשר נועדה למנוע, בכוח ההמון ובכוח האלימות האפשרית מצידו, את מימוש כוונות השלטון.

4.       אשר ליכולתו של מר ברק לצפות אירועים כדוגמת אירועי אוקטובר, נוכל להפנות לעיקרי הדברים עליהם עמדנו לעיל בסוגיית הצפי^[2]. הדגשנו שם הן את עובדות הרקע והן את אירועי הימים שקדמו לאירועי אוקטובר, כולל בשלב האחרון את הקריאה לשביתה כללית ולתהלוכות מטעם ועדת המעקב, אשר היה בהם כדי לנבא אירועים והפרות סדר חמורים אפשריים במגזר הערבי. הבהרנו שם גם, שהידרדרות במצב בשטחי הרשות הפלסטינית, עלולה היתה להוות אירוע-הדק (טריגר) לאירועים במגזר הערבי בתחומי ישראל, וכי מר ברק צפה הידרדרות בשטחים ואף תוצאות קשות של הידרדרות כזו^[3]. ראינו לעיל גם, שבמסגרת משחק המלחמה "רוח סערה" שנערך במשטרה בחודש ספטמבר 2000, נבחנו תרחישים דומים לאלה שאירעו בפועל, ותרחישים אלה נבחרו לא במקרה. לטענת ברק, הוא לא ידע על תרחישי "רוח סערה". אך לנוכח התהליכים שעברו על המגזר הערבי בתקופה עובר לאירועי אוקטובר, ובמיוחד במהלך שנת 2000, וכן לנוכח קיומו של צפי בפועל לאירועים כה קשים בשטחים, חייב היה מר ברק ליתן את הדעת בדחיפות על הנגזר מכל האמור לגבי המגזר הערבי בתחומי מדינת ישראל. מר ברק לא התמודד עם השאלה כיצד סבר שיש להיערך לקראת אירועים אפשריים במגזר הערבי בישראל, על רקע תחזיתו לאירועים כה קשים בשטחים. בהקשר זה, לא הובאה כל טענה מטעם מר ברק כי יזם בדיקה של עניין זה, כי העלה אותו לדיון או בחן את ההיערכות לאורו.

          במצב זה, ולנוכח התרחישים שהוא עצמו צפה ביחס לשטחי הרשות הפלסטינית, אין מר ברק יכול להישען על טענה כי תרחישי "רוח סערה" לא הגיעו לידיעתו. אפילו נכון הדבר, אילו היה פועל מר ברק כנדרש לקיים דיון בהשלכות האפשריות של המצב שהוא ראה לנגד עיניו, היו התרחישים האמורים מגיעים לידיעתו.

5.          ונקודה נוספת. מר ברק טוען, כי התרחישים הנדונים מהווים אחת מקשת אפשרויות, שהועלתה באופן היפותיטי גרידא על ידי גורמי ההערכה, כמעשה שגרה מצידם. אין לקבל טענה זו. התרחישים הנדונים הועלו כאפשרות קונקרטית, והיו אלה אירועים שהתרחשו בפועל במגזר הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2000, אשר חוללו את הדיונים לגבי הסתברות התממשותם של תרחישים אלה. אפשרות זו גם עמדה ביסוד הנחות העבודה והתרחישים עימם התמודדו משתתפי משחק המלחמה "רוח סערה". בשל כך אין לקבל, בשום פנים ואופן, את טענתו של מר ברק, כי העמדה לפיה היו האירועים בגדר הצפוי במהלך שנת 2000 אינה אלא חוכמה בדיעבד. למרבה הצער, גורמי ההערכה העיקריים סברו בתקופה הרלוונטית, כי הכתובת לעניין זה מתנוססת על הקיר.

          בין גורמים אלה נכלל גם השר וילנאי. השר מתן וילנאי, שאותו הפקיד מר ברק בראש גוף שעסק בתיאום פעילותם של משרדי הממשלה מול המגזר הערבי, ואשר היה מצוי בנושא זה לכל פרטיו ונבכיו, העיד, כי התריע באופן מפורש בפני מר ברק על הסכנות הנובעות מן המצב כפי שהיה באותה עת במגזר הערבי. בתשובה לשאלה, אם העמיד את מר ברק על סכנה של פיצוץ במגזר הערבי, השיב: "כן, יותר מפעם, וזו היתה, הייתי אומר, אמירה ברורה לחלוטין"^[4]. בהודעתו בפני אוספי החומר אמר וילנאי: "אני באופן שוטף אמרתי לרה"מ שהמצב הזה עלול להביא לפיצוץ"^[5]. בהתייחסו לאירועי אוקטובר ציין, כמו אחרים, ש"הכתובת היתה על הקיר".

6.       מר ברק טען בעדותו ובסיכומיו, שבדרך כלל התבטאויות כמו "פיצוץ" צפוי נאמרות על דרך ההגזמה ואין מסתתר מאחוריה חשש אמיתי לאירוע חריג. אולם, אין לפטור את כל האמירות והאזהרות אשר הושמעו בפני מר ברק כאמירות על דרך הגוזמה, אשר הוא היה רגיל לשמען. אמירות אלה לא נאמרו בחלל ריק. מפי ברק עצמו יודעים אנו, שבמהלך שנת 2000, בתקופת כהונתו, החמיר החשש מפני גילויי אלימות במגזר הערבי. החשש גבר, יש להוסיף, כתוצאה מעימותים אלימים בהם היו מעורבים גורמים במגזר הערבי. אכן, מר ברק מסכים בסיכומיו (בפיסקה 47) שכל אחד ממרכיבי אירועי אוקטובר כבר התרחש בעבר. משמע, לא היתה כל הפתעה לגבי אף אחד מהם. כך, היו בעבר אירועים במקומות אחדים בהם האלימות כלפי שוטרים לא היתה קטנה מבאירועי אוקטובר. כבר היו בעבר מקרים של התפרצות בו-זמנית של אירועים ביישובים שונים במגזר הערבי. גם היו בעבר אירועים במגזר הערבי בהם היו נפגעים רבים. היו אירועים של סגירת צירים ראשיים והתנכלות לכלי רכב של יהודים והיו אירועים שארכו מספר ימים. אלא, שלטענתו של מר ברק, חיבורם של כל המרכיבים האלה יחד מהווה מהות חדשה, ואת זו לא ניתן היה לצפות. מהות חדשה זו, שאותה הוא מכנה "רעידת אדמה", התאפיינה בעוצמה חסרת תקדים. לטענתו, רעידת אדמה כזו לא צפו ולא ניתן היה לצפות. מה שצפו, וניתן היה לצפות, הם אירועים כדוגמת "יום האדמה", או "יום האדמה פלוס". לכך היתה המשטרה ערוכה. לפיכך, אומר מר ברק, המשטרה לא היתה ערוכה למה שלא ניתן היה לצפות, ואין לבוא בטרוניה על האחראים למוכנות המשטרה על שלא היו ערוכים לכך.

          דברים אלה מחזירים אותנו למה שאמרנו, ונחזור ונאמר. עימותים קשים היו צפויים. היו התבטאויות המלמדות על כך, שעליהן עמדנו לעיל. העובדה שלא היה צפי מדויק ומפורט של האירועים כפי שהתרחשו בפועל, אינו פוטר את הגורמים האחראים להיערכות כוחות המשטרה, שכן היה צפי לעימותים קשים. די היה בכך, שאירועי אלימות במקומות רבים נצפו, אפילו תחום התפרשותם ועוצמתם המדויקים לא היה ידוע מראש. כאמור, ניתן היה לצפות, ואף נצפו, אירועים כדוגמת "יום האדמה" או "יום האדמה פלוס". אף לא אחד מאירועי אוקטובר חרג מאירועי אחד מימי האדמה בעבר. מה שקרה הוא, שהאירועים התרחשו במספר גדול יותר של יישובים. לפיכך, על יסוד מה יכלו הגורמים האחראים לצאת מהנחת עבודה שלא כך יקרה?

          היקף אירועי אוקטובר בוודאי היה צריך להיות צפוי לאחר החלטתה של ועדת המעקב על כך שהתהלוכות וההפגנות יתקיימו בכל יישובי המגזר הערבי. נדגיש, שניתן היה לצפות כי אירועים אלה יהיו חמורים יותר מבעבר נוכח העלייה בנכונותם של אנשים ומנהיגים במגזר הערבי להתעמת עם רשויות השלטון ובראשן - המשטרה. על סמך מה, אם כן, ניתן היה להניח שהאירועים יהיו בעלי עוצמה כמו בעבר, או בדומה לכך, בלי להביא בחשבון שעוצמתם תגבר? דומה, כי אירועי העבר שיחקו תפקיד נכבד, אם לא מכריע, בהערכות לגבי מה שעלול להתרחש בעתיד. ההנחה היתה, שמה שהיה הוא שיהיה, ושבוודאי לא יהיה חמור מכך באופן משמעותי. גישה זו היא שהיתה בעוכרי מי שלא כלל במסגרת שיקוליו אפשרות שיתכן שהפעם יהיו העימותים ותוצאותיהם חמורים יותר. דעתנו היא, שאפשרות אחרונה זו, אשר נגזרה מהצטברותם של גורמים רבים שעליהם עמדנו, היתה חייבת לעמוד לנגד עיני הגורמים האחראים כאפשרות אותה יש להביא בחשבון ולהיערך לקראתה.

7.       מר ברק טען עוד, שאפילו ניתן היה לצפות את אירועי אוקטובר כאחת מהאפשרויות הסבירות של התפתחות העימותים עם המגזר הערבי, לא עליו מוטל היה הדבר. גורמי המודיעין וההערכה, דהיינו, שירות הביטחון הכללי והמשטרה, הם שהיו צריכים לעמוד על כך, ולא הוא.

          אין לקבל טענה זו. ראשית, היה צפי שאירועים עומדים לפרוץ וצפי זה היה גם נחלתו של מר ברק. הגורמים לצפי הזה, עליהם עמדנו בהרחבה^[6], היו בידיעתו של ברק כמו בידיעתם של אחרים. הנעלם הממשי היחיד היה איך יתפתחו העימותים וההתפרעויות הצפויים. זאת לא ניתן היה לצפות בוודאות. ברק, בלי ספק, היה מודע לכך. על רקע זה היה עליו לכלכל צעדיו. שנית, כבר מספר ימים לפני האירועים נטל מר ברק יוזמה וקיים ישיבות הערכת מצב בהן נדונו אפשרויות ההסלמה במגזר הערבי. בישיבות הערכת מצב אלה נטל מר ברק לידיו את המושכות, העלה הערכות באשר לאירועים צפויים, סיכם את הדיונים והנחה כיצד לנהוג לאור העובדות כפי שהיו ידועות אותה עת. במסגרת זו נטל על עצמו גם להנחות, כללית, כיצד על כוחות המשטרה לנהוג לקראת הבאות. בין אם בחר לפעול כך על רקע עברו הבטחוני ובין אם החליט שכראש ממשלה וכשר ביטחון עליו להיות מעורב בהחלטות הנוגעות למוכנות המשטרה, במקביל להכנות של הצבא ובנוסף להן, אין הוא יכול לאחר מעשה להתנער מהאחריות ומהמעורבות שנטל על עצמו כאמור. ואכן, במסגרת מעורבותו זאת, הורה בדיון הערכת מצב שהתקיים ביום 29.9.00 להחזיר שוטרים מחופשת ראש השנה, בשל הצורך להגביר את מוכנות המשטרה. על כן, גם אין לקבל את הטענה שלמר ברק לא היו האמצעים או הכלים המספיקים להגיע להחלטה הנכונה, ועל כן לא עליו מוטל היה הדבר.

אי קיום דיון כולל בנושא המגזר הערבי

8.       צוין לעיל^[7], כי כבר בחודש מאי 2000 הועלה בפני ראש הממשלה הצורך בקיום דיון כלל מערכתי דחוף בסוגיית המגזר הערבי, על רקע אירועים שהתרחשו בתחילת שנת 2000 במגזר זה. בתחילה נקבע מועד דיון לחודש מאי 2000, אך מועד זה הוסט פעמים אחדות, וסופם של דברים הוא שהדיון לא התקיים אלא לאחר אירועי אוקטובר 2000.

9.       מתוך מכלול החומר שבפני הוועדה, ניתן למנות מספר תכליות שהיו יכולות להיות לדיון האמור. האחת היא תכלית נקודתית-קונקרטית. בשנת 2000 התרחשו אירועים במגזר הערבי. אלה הדליקו, במקביל, אצל גורמים שונים נורות אדומות באשר להתפתחויות הצפויות במגזר זה. מנקודת מבט זו היה הצורך בדיון במעמד ראש הממשלה נעוץ בצורך להציג בפניו את ההתפתחויות ואת הנגזרות, אשר עלולות לנבוע מהן, לרבות בתחום הסדר הציבורי, על מנת לקדם את פני הרעה במישור המבצעי. במובן זה, היתה יכולה להיות לקביעת דיון בהקדם השפעה על מידת המוכנות לאירועים, כפי שהתרחשו בפועל כעבור זמן לא רב.

          לעניין זה ציין ראש שירות הביטחון הכללי, בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם ועדת החקירה, כי עובר לאירועי אוקטובר 2000, עמדת השירות היתה, כי "אנחנו בעצם נמצאים מבחינתנו לפחות במציאות של סידרה של אירועים שהצביעו על התחממות באווירה הכללית. הלחץ שלנו לדיון מערכתי עם ראש הממשלה, ובסופו של דבר המפגש בספטמבר עם צמרת המשטרה הוא לא מקרי, אלא מתוך הבנה וצורך להבהיר את תמונת המצב ... הבקשה שלנו היתה לדיון בדרג רה"מ ושרים רלוונטיים. בשלב מסוים זה התחושה שלי היתה, לא אמרו לנו 'אל תתקשרו אלינו, אנחנו נתקשר אליכם'. אבל אתה מרגיש מתי אתה נתפס כמושך שרוול חזק מדי ועומד לקרוע אותו"^[8]. עוד הוסיף: "הדרישה לקיים דיון מערכתי בראשותו [של ראש הממשלה] היתה מעוגנת בתיאור תמונת המצב, וכפי שאמרתי היתה סידרה של אירועים בשנה הזו שהם בהחלט בחזקת אינדיקציה לפחות לפוטנציאל הסלמה בקרב ערביי ישראל במציאות מסוימת של טריגרים שיכולים לדחוף את זה לאלימות"^[9].

          בהמשך לכך, עולה מן החומר שבפני הוועדה, כי הצורך בדיון עם ראש הממשלה נבע גם מן הכוונה להציג בפניו את סוגיית המדיניות בכל הנוגע לפתיחת צירים. בעניין זה התבטא מפכ"ל המשטרה דאז, יהודה וילק, בדיון שנערך ביום 14.9.00 בשירות הביטחון הכללי. בדיון זה היה אמור ראש הממשלה ליטול חלק, אך, כמו דיונים אחרים, הוא בוטל ואז התקיימה פגישה בלי שהוא נכח בה. בהתייחסו לנושא המגזר הערבי, אמר המפכ"ל וילק בישיבה, כי "בעיית ערביי ישראל לא הוצגה בפני הדרג המדיני במלוא חומרתה. הדרג המדיני אינו מבין את עומק הבעיה ואת הפוטנציאל הטמון בה"^[10]. הנושא של שמירת צירי תנועה פתוחים, והחשש שיהיה קושי בכך, גם הוא נושא מבצעי בעל חשיבות רבה המצדיק התייחסות מצד ראש הממשלה בדחיפות הראויה.

10.          ויודגש, נסיונו של מר ברק לטעון, כאילו בשנת 2000 לא אירע דבר-מה חריג או משמעותי אשר הצריך או חייב לקיים את הדיון האמור, אינו יכול להתקבל. עמדנו לעיל^[11] על שרשרת האירועים שהתרחשה בשנת 2000. תדירות האירועים החמורים באותה שנה היתה גבוהה לאין שיעור מזו שהיתה בשנים קודמות. לכך הצטרפה העובדה, שהמשא ומתן עם הפלסטינים הגיע לנקודת הכרעה. מכך נבעו התפתחויות אפשריות בתחומי הרשות הפלסטינית והתעוררו השלכות אפשריות למצבו של המגזר הערבי בישראל. כל אלה גרמו להגברת המתח באותו זמן.

          גורמי ההערכה היו תמימי דעים, כי שנת 2000 סימנה שינוי מהותי בעניינים אלה. כך ציין ראש שירות הביטחון הכללי באופן מפורש, כי לעניין זה "שנת 2000 היא חריגה יחסית לשנים קודמות. היא שזורה גם באירועים אלימים"^[12]. הוא פירט עמדה זו בסקירת נקודות הייחוד של שנת 2000, בה אמר, כי "בשנת 2000 ... יש 'יום אדמה' שהיו [בו] התכתשויות, ימי הסטודנטים, יום העצמאות בשפרעם, 15.5.00 'יום הנכבה', אירועים בשטחים עם הרוגים ... האסירים הפלסטינים בבתי הכלא שלנו היו אז בשביתה. 'אינתיפאדת האסירים' ... שבוע לאחר מכן יש את הסיפור של יציאה מדרום לבנון ... [ב] יולי - קמפ דייויד. זה היה קליימקס עבור כולם, לא רק עבור הישראלים. גם הפלסטינים, בעיקר ערביי ישראל, שהיו לקראת קמפ דייויד בתחושה שהם הולכים להישאר המיעוט הערבי הגדול ביותר בלי פיתרון מדיני..."^[13].

          גם היועץ לענייני ערבים של מפכ"ל המשטרה, תת ניצב ראובן לוי, דחה תיזה זו של מר ברק. הוא העיד, כי הטמפרטורה במגזר הערבי היתה במגמה של עלייה חדה בשנת 2000. תת ניצב לוי העיד: "היה ברור לי שאנחנו על ציר פיצוץ עם ערביי ישראל, וגם אם הוא יהיה מודרג, בוא יבוא. זה טיבעם של תהליכים. הם כמו יובלים קטנים שבסופו של דבר זורמים לשטף אחד גדול. זה מה שקרה לנו, לפי דעתי. ...אם נדגים [זאת במטפורה] מתחום הפיסיקה, במונחים של סף רתיחה: המים בסיר הלחץ הזה היו בשנת 2000 בערך בטמפרטורה של 95 מעלות, ובשנת 1996 - 60 מעלות. ברור שהתהליך האסטרטגי, המהותי, הוא הקרקע להתפרצות עצמה"^[14].

11.     הצורך בקיומו של הדיון האמור נבע גם מהיבט אסטרטגי רחב יותר. הגופים האמונים על המעקב אחר המתרחש במגזר הערבי, על מתן ייעוץ ועל היערכות בנושא זה ראו לנגד עיניהם תהליכים של הידרדרות ביחסי המדינה עם מגזר זה. הגופים האמורים סברו בזמן אמת, כי נדרש שינוי אסטרטגי דחוף ביחסו של השלטון, ובמרכזו ראש הממשלה, למגזר זה. אין מדובר, אם כן, בשינוי אשר עניינו מתמקד בתחום הסדר הציבורי בלבד, אלא גם בהקשר הרחב יותר של יחסי המדינה עם המגזר הערבי. הגורמים העוסקים בנושא היו תמימי דעים, כי נדרשה מעורבות פעילה, אישית וישירה מצד ראש הממשלה במישורים שונים, ואף למטרה זו נועד הדיון בראשות ראש הממשלה. תכליתו של הדיון שהיה אמור להתקיים בראשות ראש הממשלה היתה להבהיר ולהדגיש את הצורך הדחוף בטיפול מצידו בעניין, אשר נתפס בעיני הגורמים הנוגעים בדבר כקריטי.

          לעניין זה העיד ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי, כי העריך, כבר במאי 2000, שהוועדה שהקימה ממשלת ברק, בראשותו של השר מתן וילנאי, אשר הופקדה על נושא המגזר הערבי, אינה אפקטיבית, וכי "...ראש הממשלה צריך לטפל בזה במישרין. מבחינת החשיבות הלאומית [זה] כמו המשא ומתן עם סוריה. ככה הדברים צריכים להיות בגלל חומרת המצב, ובמצב הנתון רק ראש הממשלה, בראש ועדה כזו, יכול להניע פעולה מן הסוג הזה"^[15]. ראש המרחב הצפוני שב ואמר דברים אלה בדיון שנערך עם משטרת ישראל ביום 14.9.00.

          ראש המרחב הצפוני עמד על ה"קצר" בין ראש הממשלה למגזר הערבי. בהודעתו בפני אוספי החומר של הוועדה, אמר מפורשות:

"... אני רוצה להשתמש במונחים עדינים, [ראש הממשלה] לא הפנה תשומת לב רבה למגזר הערבי מאז נבחר. בעיניהם הוא נחשב למי שזנח אותם כליל. הם רואים את עצמם כמי שסייעו לבחירתו, ועוד לפני האירועים הם ביטאו תיסכול על רקע זה ... בראייתם, הוא לא היה בקשר איתם ולא פתר [בעיות] ולא התייחס אליהם"^[16].

          יצוין, כי ראש השירות העיד במפורש, כי הדרישה לקיום הדיון נעשתה גם על רקע התפיסה כי מדובר בנושא קריטי, הטעון טיפול מיידי. לדבריו, חרף אילוצי זמן קשים בשירות הביטחון הכללי, התקיים ביום 22.5.00 דיון הכנה בנושא זה לקראת הדיון אצל ראש הממשלה שהיה אמור להתקיים ביום 25.5.00, שכן "ראינו אותו כנושא משמעותי מאד, הייתי אומר קריטי, להתניע או להמשיך, או להכניס למסלול קצת יותר מואץ וקצת יותר יעיל את כל נושא הממשק מדינה-מול-ערביי ישראל"^[17]. מר דיכטר אישר, כי השב"כ ראה חשיבות בקיום פגישה כזו ולכן האיץ והשתדל כי תתקיים. הוא ציין, כי "היה חשוב לנו קודם כל להציג את התמונה שאנחנו, כשב"כ, יודעים להציג על ערביי ישראל, את תופעת הבדלנות שאנחנו זיהינו אותה הולכת ומתגברת, ולצערנו לא חשבנו שהתמונה הזו בהירה ונהירה לדרג המדיני די הצורך, ולא חשבנו שאנחנו צריכים להיות הגורם היחידי שמתריע בשער על הנושא הזה"^[18].

12.          דברים אלה נאמרו על רקע תחושתם של הגורמים העוסקים בנושא, כי ראש הממשלה מתעלם מן הנושא ואינו עוסק בו באופן ראוי. השר דאז וילנאי העיד, כי מר ברק העביר את המסר, את התפיסה, כי הוא כראש ממשלה עוסק בתהליך השלום וכי ברגע שיושג השלום, תישא הבעיה של ערביי ישראל אופי שונה לגמרי, ואז ניתן יהיה להתמודד עימה^[19]. בינתיים, אמר וילנאי, שידר ברק את המסר "תמתינו [עד] שיגיע השלום". וילנאי גם העיד, כי ראשי המגזר הערבי לא קיבלו גישה זו והיא עוררה אצלם תחושה כי הם נדחקים הצידה. לדבריו, הוא ראה את תפקידו לנסות להתמודד עם תחושה זו, שכן "...ראש הממשלה לא נתן להם תחושה שהוא הולך ממש לטפל בהם, אלא קודם כל להביא את השלום, שזה הנושא המרכזי, ואז גם להתמודד עם הבעיות שלהם".

          אשר להיבט האסטרטגי, ציין השר וילנאי^[20], כי "ההתרעה האסטרטגית היתה קיימת, זו הכתובת על הקיר. והיה ברור, שיש פער עצום בתוך החברה הישראלית בין האזרחים הערבים לאחרים, והיה ברור שצריך לטפל בזה. זה הדבר שהיה Common Knowledge, זה היה ברור לכולם, לא היה צריך לדון בזה. זה לא משהו שאמרת 'מה, באמת? יש בעיה?' לתרגם את זה להתרעה טקטית, שאני יודע שתפרוצנה מהומות בסדר גודל הזה בתאריך כזה, אני לא הייתי מודע לזה. לדעתי, אף אחד לא היה מודע לזה. היו מספר הבהובים בכתובת על הקיר. האחד, זה אירועים קשים מאוד שהיו בשפרעם ביום העצמאות... במאי 2000... היו אירועים שנתיים קודם, או שנה קודם, אם זה 99', בשטחי אל-רוחה באום אל-פחם, מה שקרוי שטח אש 107, שהיו צריכים גם כן להוכיח את העוצמה".

13.     ברוח כמעט זהה פנתה המועצה לביטחון לאומי בהצעה לראש הממשלה בחודש ספטמבר 2000. במסמך, שכותרתו "מהלך לבלימת ההסלמה מול ערביי ישראל"^[21], הוצעה שורה של פעולות, שמטרתן למנוע הידרדרות מהירה מול הציבור הערבי במדינת ישראל. בין הצעדים שהוצעו היו מפגש בין ראש הממשלה לבין פורום נציגים של האוכלוסייה הערבית, שייערך ביישוב ערבי, תוך הדגשת ההבנה לקיפוח המגזר הערבי ולצורך לפעול לתיקונו. כן הודגשו הצורך במתן פתרון לנושא הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי, בליווי של ראש הממשלה לתכנית הכלכלית-חברתית של הממשלה, והצורך בכך שראש הממשלה יתייחס במפורש לאזרחי ישראל הערבים בנאומיו העוסקים בחברה הישראלית, בשלום ובכלכלה.

          ניתן להבין הצעה זו על רקע ההצטברות ארוכת השנים של קיפוח ושל תחושות תסכול בקרב המגזר הערבי, אשר גרמו לכך שהצעדים שננקטו בתחילת כהונתה של ממשלת ברק לא נתפסו בעיניו אלא כטיפה בים. ניתן להבינה גם על רקע התחושה שביטאו רבים ממנהיגי המגזר הערבי, כאילו התייחסותו של מר ברק למגזר היתה מזלזלת ולא תאמה את שציפו ממנו.

14.     על המצב ששרר בנושא זה, בתקופה הסמוכה למועד הראשון שנקבע לדיון בראשות ראש הממשלה, ניתן ללמוד גם ממכתב ששלח ד"ר אלי רכס, יועצו החיצוני של ראש הממשלה לנושאי המגזר הערבי, ביום 18.4.00. מכתב זה הוא חריג. העלאת הדברים על הכתב, באופן חריף ולעתים בוטה, מצביעה על תחושת דחיפות רבה ביותר של הכותב בנושא זה. ד"ר רכס המליץ, ביוזמתו ועל רקע האירועים הקשים של תחילת שנת 2000 במגזר הערבי, כי ראש הממשלה יתייצב מאחורי מדיניות הממשלה במגזר הערבי, יהיה מעורב בהקצאת תקציבים מיוחדת למגזר הערבי, ויצור דפוסים של קשר ומפגש שוטף עם האוכלוסייה הערבית בתחומי המדינה. במכתבו מתריע ד"ר רכס, כי זעמם של בני הציבור הערבי הולך וגובר וכי קיימת נסיגה חמורה ביחסים בין המיעוט הערבי לבין המדינה, על רקע אי מימושן של ציפיות המגזר הערבי לשינוי בעקבות בחירתו של מר ברק לראשות הממשלה. במכתב נכתב, כי "...פנייה זו באה כדי להתריע בפניך על מה שאני רואה כנסיגה חמורה ביחסי המיעוט הערבי ורשויות המדינה. התייחסותה של האוכלוסייה הערבית לפעולות הממשלה במגזר הערבי עומדת ביחס הפוך לציפיותיה. ההנחה בקרב הערבים בישראל, כי אכן יחול שינוי הושתתה על התקווה, שהממשלה תגשים את מחוייבות הבחירות שלה. אולם בניגוד לתקוות, בציבור הערבי שוררות היום תחושות של הזנחה, שוליות, הדרה, זלזול, פגיעה בכבוד והפחתה בערך. מפלס הזעם של הערבים בישראל גואה. התסכול מחפש אפיקים לפרוץ בהם". ד"ר רכס מסיים את מכתבו במלים אלה^[22]:

"אדוני ראש הממשלה, דברים אלה נכתבים מתוך תחושת דאגה עמוקה. אני אישית חש תסכול משום שעם הקמתה של ממשלה זאת נוצרו תנאים להצעיד את שילובם של הערבים בישראל קדימה ולהקהות את חוד הניגודים. לצערי לא רק שלא התקדמנו, מבחינה מסויימת אף נסוגנו אחורנית. הנסיבות החיוביות עדיין קיימות, אולם המשך המצב שתואר לעיל, עשוי לגרום להחרפתן ולהעמקת המשבר".

          בעדותו בפני הוועדה ציין ד"ר רכס, כי התריע בפני ראש הממשלה בכתב, כאמור, "מתוך כוונה שיפעל הוא אישית באופן יותר נמרץ, על מנת להזיז את העגלה." זאת, על רקע היעדר סמכויות אופרטיביות בידיה של הוועדה בראשה עמד השר וילנאי, ועל רקע העיכובים המתמשכים באישור התקציבים, אשר הממשלה הודיעה כי בכוונתה להקצות למגזר הערבי.

15.     עמדנו על הרקע לצורך לקיים דיון בראשות ראש הממשלה בנושא המגזר הערבי, ולדרישה לקיימו. דיון כזה לא התקיים עד אירועי אוקטובר, לא בנושאים מבצעיים בעלי דחיפות מיוחדת ולא בנושאים כלליים הקשורים ביחסים בין הממשל למגזר הערבי. הוא התקיים רק לאחר אירועי אוקטובר 2000, וגם אז - במתכונת מצומצמת. נשאלת השאלה, באיזו מידה ניתן לזקוף זאת לחובת מר ברק?

          חלק מטיעוניו של מר ברק בעניין זה מקובלים עלינו. מר ברק טען, כי סדר היום של ראש ממשלה מצוי בגדרי הפררוגטיבה שלו, ונתון לשיקול דעתו. טענה זו נכונה היא. צודק מר ברק גם בטענתו, כי ראש ממשלה רשאי להביא בחשבון שיקוליו בקביעת סדר היום את העדפותיו הפוליטיות, וכי עניין זה אינו עומד לביקורת או למבחן במסגרת עבודתה של ועדה זו. אכן, רשאי ראש ממשלה לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות בפעולתו, ולהתאים את התנהלותו לסדרי העדיפויות שקבע. בכל אלה צודק מר ברק. גם ספק רב בעינינו, אם בדיון שהיה אמור להתקיים בחודש מאי 2000 היה כדי להשפיע על היחסים עם המגזר הערבי, ככל שהדברים נוגעים למימד האסטרטגי. ניתן להטיל ספק, אם בחודשים הספורים עד לאוקטובר 2000 היה ניתן לעשות שינוי של ממש בעניין זה, במיוחד בשים לב לכך שהבעיות הטעונות פיתרון והתמודדות הן בעיות עמוקות, קשות ומתמשכות.

          עם זאת, אין בכל אלה כדי לחסן את מר ברק מביקורת בנקודה זו. כמה וכמה טעמים לדבר.

16.          קביעת סדר עדיפויות היא דבר אחד. נקיטת גישה של התעלמות מאזהרות אודות חומרת המצב, בעניין המהווה סוגיה לאומית ממדרגה ראשונה, היא דבר אחר. הדיון בראשות ראש הממשלה נועד לא רק כדי להציג בפניו, באופן כללי, את בעיית המגזר הערבי, אלא גם כדי להדגיש את הצורך בפעולה דחופה בנוגע לערביי ישראל. במצב זה, אי קיום הדיון פירושו נקיטת עמדה, לפיה הנושא אינו קריטי או דחוף. אך עמדה כזו לא ניתן, לדעתנו, לנקוט בלא לשמוע את דעותיהם של אלה שהופקדו על נושא זה, מהיבטיו השונים. עמדה כזו נגועה בכשל פנימי. היא יוצרת מעגל קסמים, השולל בחינה והתאמה מחודשת של סדר העדיפויות שנקבע. דרך פעולה כזו אינה מהווה התנהלות סבירה, בוודאי כאשר מדובר בנושא שהוא, במהותו, בעל משמעות אסטרטגית ארוכת טווח.

          לעניין זה יש לזכור, כי האוכלוסייה במדינת ישראל כוללת מיעוט ערבי של כ-20% - כ-1.2 מיליון נפש. יחסי המדינה עם מיעוט זה, ויחסי הרוב היהודי במדינה עם מיעוט זה, הם סוגיה יסודית ורגישה מאין כמוה. מרקם היחסים עם הציבור הערבי הינו עדין, מסובך ופגיע. אירועים קשים במגזר זה, מסוגם של אירועי אוקטובר 2000, עלולים לפגוע פגיעה קשה ביותר ברקמה זו. בשל כך הסיכון הטמון באירועים מסוגם של אירועי אוקטובר אינו רק סיכון קונקרטי לפגיעה באזרחים במהומות. הסיכון הוא יסודי וארוך טווח יותר, הנוגע ליציבות החברה בישראל, ליכולתם של בניה לחיות בשלום וברווחה, לדמותה כחברה דמוקרטית המכירה בזכויות כל האזרחים בתחומי המדינה, ואף ליחסי המדינה עם שכנותיה ועם ארצות העולם כולו.

          יש לשוב ולהזכיר, כי אחד ההקשרים לצורך בדיון כולל בממשלה, היה סידרת האירועים שהתרחשה בתחילת שנת 2000. בעקבות כך, הסתמן כבר במאי 2000 חשש מפני "אינתיפאדה" במגזר הערבי, על ההשלכות החמורות אשר עלולות להיות לכך. על רקע אותם אירועים, התבקש הדיון בדחיפות. תכליתו המיידית בהקשר זה היתה לדון בהשלכות האפשריות של המצב במגזר הערבי על הסדר הציבורי ועל הפעולות הנדרשות כדי לשמרו.

17.     מר ברק טען, בין היתר, כי רבים הפונים לראש הממשלה ובפיהם טענה, כי עניינם דחוף ואינו סובל דיחוי. מובן, כי פניות כאלה אינן יכולות להיות הקריטריון המכריע בקביעת סדר יום לדיונים בבעיות העם והמדינה. אך לא זה היה המצב בנושא זה. ראשית, ברק עצמו הסכים שהטיפול היסודי בבעיות המגזר הערבי הוא "חשוב ואפילו דחוף" (פיסקה 60 לסיכומיו). שנית, הצורך בדחיפות הועלה, במקרה זה, על ידי כל הגורמים הנוגעים בעניין, ובמרכזם השר לבטחון פנים, היועץ החיצוני לראש הממשלה, המועצה לביטחון לאומי, השר האחראי לתיאום עבודת משרדי הממשלה ביחס למגזר הערבי, שירות הביטחון הכללי והמשטרה. כאשר כל הגורמים הללו, ללא סייג, היו מאוחדים בדעה שהושמעה במהלך חודשים קודם האירועים, כי מדובר בנושא אקוטי, האם מוצדק היה להתעלם מכך?

18.          ונקודה נוספת. ניתן להניח, כי בפרק הזמן של חודשים אחדים, מחודש מאי 2000 ועד לחודש אוקטובר 2000, לא היה עולה בידי ראש הממשלה להשיג פיתרון עומק לבעיות המגזר הערבי. פיתרון כזה דורש משאבים רבים, עבודה רבה וזמן רב. ברם, היה-גם-היה בידו של ראש הממשלה לשנות את התייחסותו. היה בידו, בעקבות דיון כזה, לעשות לקירוב המגזר הערבי ולנטיעת תחושה של התקבלות ולגיטימיות בקרב המגזר ובקרב נציגיו. אין לדעת בוודאות, אם מהלך כזה, לו נעשה, היה משפיע באופן מהותי על מהלכם של אירועי אוקטובר. ניתן להניח, שהיתה לו השפעה ממתנת כלשהי. מכל מקום, בקרב גופי ההערכה השונים התגבשה, בתקופה הקרובה לאירועי אוקטובר, התובנה, כי מהלך כזה הוא הכרחי על רקע התהליכים במגזר הערבי, אותם זיהו ועליהם התריעו. חשיבותו של העניין הצדיקה, לכל הפחות, כי העמדות השונות הנוגעות לעניין זה יוצגו באופן מסודר ומלא, כדי להתחיל בתהליך של שינוי. להיעדר כל דיון במשך פרק זמן שהיה, לדעת כל המומחים לדבר, קריטי בהקשר זה, אין הסבר מניח את הדעת ואין להצדיקו.

19.     טיעון נוסף של מר ברק היה, שלדידו לא היתה חשיבות ממשית בקיום דיון רב מערכתי, שכן נושא המגזר הערבי היה מוכר לו מתפקידיו השונים בשירות המדינה, אשר השיקו לנושא היחסים עם המגזר הערבי. דיון כזה, לטענתו, לא היה בו כדי להוסיף לידוע לו בלאו הכי - לא בנושא התהליכים במגזר הערבי ולא בנושא ההסלמה והתגברות החשש מפני הפרות סדר ואירועים אלימים (פיסקה 66 לסיכומיו). מאחורי דברים אלה מסתתרת אמירה, לפיה גורמים בטחוניים בתחומי ההערכה והביצוע, וכן גורמים מדיניים, אשר כולם קרובים לנושא המגזר הערבי, אינם מסוגלים לגלות או לחדש לראש הממשלה דבר בנושא המגזר הערבי ויחסיו עם השלטון. זוהי אמירה מתנשאת, שאין לקבלה. לא נבוא לחלוק על ידיעותיו, על נסיונו ועל הבנתו של מר ברק בנושא המגזר הערבי. אך דומה, שעיסוקיו הרבים של ראש הממשלה והעניינים החשובים האחרים בהם הוא נדרש לעסוק, בדומה לכל ראש ממשלה, מונעים ממנו לעדכן את ידיעותיו על ההתפתחויות השונות בכל תחום בו הוא עוסק, וכך גם בתחום המגזר הערבי. ההנחה שהצגת סקירות מצד כל גורמי הביטחון הנוגעים והמומחים בדבר, ודיון כללי בהשתתפותם, לא יוסיפו מידע מעודכן לראש הממשלה ולא יהיה בהם כדי להביא בפניו דגשים המצדיקים ומחייבים את התייחסותו הדחופה, אינה מקובלת עלינו. העובדה, שכל אותם גורמים עימם בא ראש הממשלה במגע במסגרת תפקידו, לצורך קבלת אינפורמציה והערכות בתחום הבטחוני, סברו שמן ההכרח לקיים בדחיפות דיון כולל בנושא המגזר הערבי, מחזקת את עמדתנו בעניין זה.

20.     כבר ציינו לעיל, שככלל, סדר העדיפויות בטיפול ראש הממשלה בנושאים השונים וכן קביעות סדר יומו, מסורים לו. לפיכך, לא התיימרנו לבחון את לוח הזמנים של מר ברק בתקופה האמורה, יום יום. אין עניינה של הוועדה בבדיקה בדיעבד של לוחות הזמנים של ראש הממשלה, או בקביעת ממצאים לגבי השימושים שעשה בזמן העומד לרשותו. אך בכך אין תשובה למחדלו של ראש הממשלה על שלא קיים דיון בנושא המגזר הערבי. הדעת נותנת, כי בפרק זמן של חמישה חודשים ניתן היה לקיים דיון, אם נושאו נתפס כחשוב מספיק וכמעורר בעיה חמורה. ההימנעות מעשיית פעולה כה אלמנטרית, הנחוצה כדי לפתוח בתהליך של שינוי בהתייחסות לנושא בעל חשיבות לאומית, אינה תוצאה של חוסר זמן. הרושם הנוצר משורת הראיות הארוכה שנשמעה בסוגיה זו הוא, שמר ברק משך את ידיו מעיסוק בנושא זה, בין משום שסבר שלא ניתן לחדש לו בו דבר ובין משום שלא ייחס לו את החשיבות הראויה לו. יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, היה זה מחדל של ראש הממשלה ברק, ולא נמצא לו הסבר מניח את הדעת.

          על סמך כל האמור לעיל, אנו סבורים שהוכחו העובדות אשר ביסוד פרט האזהרה הראשון.

פרט האזהרה השני

21.     פרט האזהרה השני מייחס למר ברק כדלקמן:

"בהיותו ראש ממשלת ישראל, במהלך אירועי אוקטובר 2000, הנחה מר ברק לקראת יום 2.10.00 את המשטרה להבטיח בכל האמצעים את פתיחת הצירים, תוך התייחסות מפורשת לכביש 65 (כביש ואדי עארה), כשהוא מתעלם מן הנפגעים הרבים ואף ההרוגים אשר היה צפוי, או היה צריך להיות צפוי, כי יהיו בנסיבות העניין כתוצאה מהוראה זו, ומכך שהדבר עלול להביא לידי ליבוי המהומות. בכך לא איזן כראוי בין הצורך להבטיח את החוק והסדר, לבין הצורך להימנע מפגיעה בחיי אזרחים ובשלמות גופם, ואף לא נתן משקל ראוי לצורך להביא להרגעת הרוחות ולמניעת המשך האירועים".

22.     בטרם נדון בראיות שהובאו בפני הוועדה לעניין הנחיית ראש הממשלה לקראת יום 2.10.00, יש להזכיר כי התשתית העובדתית הישירה הנוגעת לעניין זה לוקה בחסר. הסיבה לכך היא, שישיבת הערכת המצב בראשות ראש הממשלה, שנערכה ביום 1.10.00, ובה ניתנו ההנחיות לקראת יום המחרת, לא תועדה כהלכה. החומר הישיר שיש בידי הוועדה, המהווה תיעוד של הערכת המצב בזמן אמת, הוא שני רישומים מקוטעים, בכתב יד. תרשומת אחת נערכה בידי מי שהיה המזכיר הצבאי לראש הממשלה באותה עת, תת אלוף גדי אייזנקוט. השנייה נערכה בידי מי שהיה בתקופת האירועים ראש הלשכה הבטחונית-מדינית במשרד ראש הממשלה, מר דני יתום.

          הרישום של מר אייזנקוט נמצא במשרד ראש הממשלה. הוא לא הופץ לגורמים כלשהם ברשות המבצעת, בין בעת האירועים ובין לאחריהם. יצוין, כי רישום זה לא הומצא לוועדה ביחד עם הפרוטוקולים והערכות המצב שקיבלה הוועדה על פי בקשתה ממשרד ראש הממשלה. הסיבה לכך אינה ברורה. רק לאחר שהתברר מעדויות שונות שנגבו, כי ביום 30.9.00 וביום 1.10.00 נערכו ישיבות הערכת מצב, ובעקבות פנייה נוספת למשרד ראש הממשלה, נמסרו רישומיו של מר אייזנקוט לוועדה.

          ככל הנראה, הכוונה היתה, כי לתרשומת זו יהיה מעמד של תיעוד רשמי של הדיון האמור. הדברים עולים מדרך הרישום, אשר יש בה אלמנטים המאפיינים רישום פורמלי של דיונים. אופיה המעין-רשמי של התרשומת עולה גם מתצהירו של מר יתום, אשר מסר, כי כאשר נאלץ מר אייזנקוט לצאת מן החדר, החליף אותו מר יתום ברישום הדיון. קשה להניח, כי היה בכך צורך אילו היה מדובר ברישום בלתי פורמלי. ואמנם, עמוד אחד בתרשומת של מר אייזנקוט נכתב בכתב יד שונה בבירור מכתב היד של שאר התרשומת.

          אשר לרישומיו של מר יתום, אלה לא נמסרו לוועדה על ידי משרד ראש הממשלה. מר יתום הגדיר רישומים אלה בתצהיר שמסר כ"תרשומת אישית", אשר הוא רשם לעצמו. יתכן, כי מסיבה זו לא הוצגה תרשומת זו בפני הוועדה ואף לא נמסר לוועדה דבר קיומה עד לסיום גביית העדויות, עובר לשמיעת עדותו של מר ברק בשלב השני של שמיעת העדויות.

          מכל מקום, לא נערך לדיון זה סיכום רשמי להפצה בין הגורמים שהיו שותפים לו, ולא נערך כל תיעוד רשמי אחר, בין בדרך של הקלטה ובין בדרך אחרת. על פני הדברים, עומד הדבר בניגוד לנוהל המחייב החל על דיונים מן הסוג שנערך ביום 1.10.00. לנוכח היותן של התרשומות שנערכו חלקיות ומקוטעות, ובהיעדר תיעוד רשמי ומסודר, התוצאה היא, כי לעניין ההנחיה שניתנה באותו ערב אין בפני הוועדה ראיה ישירה וברורה, ויש לקבוע ממצאים על פי מכלול הראיות אשר הונחו בפני הוועדה.

          לא ניתן לוועדה הסבר מניח את הדעת מדוע לא קוים הנוהל הנוגע לעניין במקרה שבפנינו. אף הגופים שאמורים לקבל סיכומים כאלה, כמו המשטרה או שירות הביטחון הכללי, הביעו תמיהה על כך שלא נמצא סיכום כאמור. הפרה בלתי מוסברת זו של הנוהל העמידה בפני הוועדה קשיים בקביעת העובדות הנוגעות לעניין. הקושי הנובע מחלקיות התיעוד של הדיון, מתחדד לנוכח חשיבותו הרבה של הדיון האמור, אשר נערך בצומת קריטית במהלך אירועי אוקטובר. ויודגש: אין בפני הוועדה ראיה לכך, שמדובר בהסתרה או בכבישה מכוונת של ראיות. עם זאת, יש מקום לומר, במלוא הזהירות, כי הקפדה על כללים בסיסיים של מינהל תקין היתה מונעת את התקלה של היעדר תיעוד מלא של הערכת המצב.

23.     בלא רישום מסודר, מלא ומהימן של ישיבת הערכת המצב, על הוועדה לפנות לראיות שהוגשו לה, אשר יש בהן כדי לשפוך אור על ההנחיה שניתנה על ידי ראש הממשלה לקראת יום 2.10.00. אף כי ההנחיה עצמה לא תועדה בצורה מניחה את הדעת, הרי שקיימות ראיות בזמן אמת המהוות השתקפות של רוח הדברים. ראיות אלה יפורטו בהמשך. הן כוללות דברים המצויים בשתי התרשומות בכתב יד שכבר נזכרו. הן כוללות את האופן שבו הובנו דברי ראש הממשלה בזמן אמת, על ידי גורמים שונים, ובהם גורמי המשטרה ושירות הביטחון הכללי. הן כוללות גם התבטאויות מפי ראש הממשלה, אשר הוקלטו ותועדו, מיום 2.10.00, ואשר יש בהן כדי להשליך על משמעות ההנחיות שניתנו לכוחות הביטחון לקראת אותו היום. הראיות כוללות, כמובן, גם את אופן פעולת כוחות המשטרה בשטח ביום 2.10.00, ואת התייחסות הדרג המדיני לדרך פעולה זו. כל אלה מהווים את הנדבך המשמעותי ביותר להבנת ההנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00.

          בפני הוועדה עדויות והודעות רבות גם של הנוגעים בדבר, אשר ניתנו לוועדה ולאוספי החומר מטעמה, ואשר מתייחסות להנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00. לעדויות ולהודעות אלה משקל פחות מזה שיש לראיות בזמן אמת. נסיונה של הוועדה בסוגיות שונות מלמד, כי ניסיונם של עדים לשחזר אירועים שקרו בעבר והנחיות שניתנו בעבר אינו קל. יש בו לא-אחת מידה לא מבוטלת של השלכת המאוחר על המוקדם ושל בלבול הזמנים. הדבר עלול לנבוע לא רק מהרצון להתאים את המציאות לגרסה אשר עשויה להיות נוחה יותר, במקרים מסוימים, אלא גם מכשל טבעי ביכולת לשחזר דברים שנאמרו ביום מסוים, במסגרת העיסוק באירועים שנמשכו על פני ימים ושלגביהם התקיימו דיונים והערכות מצב לכל אורכם. התוצאה היא, שראיות אלה נבחנו בזהירות וניתן להן משקל רק אם ניתן היה למצוא להן תימוכין בתמונת הראיות הכוללת הנוגעת לסוגיה זו, וככל שניתן. ועתה לראיות ולעובדות.

24.     בלילה שבין 1.10.00 לבין 2.10.00 נערכה בביתו של מר ברק הערכת מצב. בהערכת המצב נטלו חלק, נוסף לראש הממשלה, השר לבטחון פנים, הרמטכ"ל, המפכ"ל, ראש השב"כ, וכן המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תת אלוף גדי אייזנקוט, ותת ניצב דוד צור, ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים. מן התרשומת הכתובה שערך מר אייזנקוט בזמן אמת מתקבל, כי מפכ"ל המשטרה וראש השב"כ סקרו את אירועיו של אותו יום בגזרות השונות. מן העדויות עולה, כי בסקירות אלה ניתן תיאור קשה מאוד של המתרחש ודווחו תופעות של ונדליזם, פגיעה בתשתיות, באוטובוסים, ופגיעה סלקטיבית ביהודים^[23]. תמונה דומה עולה גם ממברק אגף המודיעין של המשטרה מאותו יום, בו מתוארים אירועי 1.10.00 כהפרות סדר קשות ורחבות היקף, לרבות עימותים עם המשטרה, השלכת אבנים, בקבוקי תבערה, הבערות צמיגים וחסימת צירים מרכזיים בתחומי המחוז הצפוני שפגעה בתנועה ברחבי המחוז. האירועים התרחשו במספר רב של מקומות.

          מן התרשומת שערך מר אייזנקוט עולה, כי המפכ"ל הביע את הדעה לפיה הפרות הסדר שהתרחשו באותו יום לא היו ספונטניות, אלא מאורגנות^[24]. עוד עולה, כי ראש השב"כ ציין בדבריו את החיבור בין המתרחש בקרב ערביי ישראל לבין הנעשה בשטחים^[25]. בעת קיום הישיבה היה גם ידוע למשתתפים, כי כתוצאה מאירועי היום ישנו הרוג בקרב האזרחים הערבים וכי אחרים נפצעו קשה.

          הצגת דברים זו תואמת את הידוע לנו על האופן בו הוצגו הדברים בהערכת מצב בשירות הביטחון הכללי, אשר התקיימה מוקדם יותר באותו ערב. התמונה שעלתה בהערכת המצב האמורה היא של אירועים חמורים וחסרי תקדים. ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי הדגיש שמדובר באירועים הקשים ביותר בקרב ערביי ישראל מאז קום המדינה בשנת 1948. הוא פירט את המקומות הרבים בהם היו אירועים קשים בצפון. צוין דבר קיומן של עשרות תהלוכות, עם מאות תושבים בכל תהלוכה. ההשתתפות באירועים הוגדרה כעצומה בהשוואה להשתתפות באירועים קודמים. בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה הגדיר ראש המרחב הצפוני את האירועים, כפי שנתפסו בעיניו באותו יום, כ"קטסטרופה"^[26]. גם המפכ"ל דאז וילק, אשר הציג בפני הנוכחים בהערכת המצב את שהתרחש, העיד, כי ראה את האירועים כחמורים^[27]. לטענתו, סבר, כי האירועים חרגו בעוצמתם מכל תרחיש שקדם לאירועים ואף חרגו ממה שקרה בירושלים בתקופת האינתיפאדה^[28]. וילק העיד, כי העריך שערביי ישראל שימשו באירועים אלה כלי אסטרטגי של הרשות הפלסטינית.

25.          התוצאה היתה, כי הדברים הובנו, גם על ידי הדרג המדיני, כאירועים קשים דמויי אינתיפאדה. מר ברק העיד, כי "הרושם הזה ישנו בראשון לחודש, ומעמיק בשני לחודש, שמדובר באירועים חמורים שלא היו לנו כדוגמתם, שהם מאד מפתיעים בעוצמת הקיצוניות והמיליטנטיות בהליכה לפינה עם קבוצת שוטרים מצומצמת. זו התמונה שיש לנו בראש של מאות מתנפלים על קבוצת שוטרים קטנה"^[29]. מר ברק אישר כי היה ידוע באותה עת על הרוג אחד ועל שני פצועים קשה. התמונה שהצטיירה היתה, כי השוטרים הותקפו בהפגנות אלימות ביותר, נמצאו במצב של סכנה לחייהם והגיבו בירי. מר ברק היה ער גם לוונדליזם הקשה שנלווה לאירועים ביום 1.10.00^[30]. באותה עת סבר הדרג המדיני, כי גם ההתרחשות הבו-זמנית של האירועים בתחומי המדינה ושל האירועים ביהודה ושומרון, אינה מקרית, אף שלא היה ידוע אם יש תיאום ביניהם^[31]. התחושה היתה, כי לאירועים בשתי הזירות היה אופי לאומי שקיצוניים הובילוהו^[32].

          גם פרופ' בן עמי הבין את האירועים באותו יום באופן דומה^[33]. בן עמי אף התבטא, על רקע זה, הן בעת האירועים והן בעת דיוני הוועדה, כי מדובר במחיקת הקו הירוק[34]. תמונה דומה של הבנת הדברים באותו ערב משרטט יועצו המבצעי הבכיר של פרופ' בן עמי באותה עת, תת ניצב דוד צור[35]. צור אף הגדיר את המצב בו אזרחים רבים נתקעו בדרכם מן הצפון כ"קטסטרופה"[36]. הוא הוסיף, כי האירועים בתוך המדינה נתפסו כ"אינתיפאדה פנימית"[37].

          הרחבנו בתיאור התמונה של אירועי יום 1.10.00, כפי שתוארה במהלך ישיבת הערכת המצב ב-1.10.00 וכפי שהובנה על ידי הגורמים המחליטים, ובהם ראש הממשלה, שכן תמונת מצב זו היא שהיתה ברקע ההחלטות שהתקבלו בישיבת הערכת המצב של 1.10.00, לגבי יום המחרת.

26.     היבט חשוב נוסף, אשר ראוי להתעכב עליו בטרם נדון בשאלה מה היתה ההנחיה שניתנה, נוגע לצפי שהיה לקראת יום המחרת, ה-2.10.00. במהלך הישיבה היה ידוע, כי ביום המחרת תתקיים באזור אום אל-פחם הלוויה של אזרח ערבי שנהרג באירועי 1.10.00. עוד עולה לעניין זה, כי המפכ"ל מסר בהערכת המצב, כי למחרת אמורה להימשך השביתה הכללית במגזר הערבי. לעובדות צפויות אלה נודעת חשיבות רבה. אין חולק, כי הרוג באירועים וקיומה של הלוויה מהווים גורם מוכח וידוע להלהטת הרוחות ולהמשך של הפרות סדר ביום המחרת, ואף ביתר שאת. גם קיומה של שביתה כללית במגזר הערבי ידוע כגורם התורם לקיומן ולעוצמתן היתרה של הפרות סדר. מטעם זה, קיימות הנחיות מיוחדות במשטרה להיערכות כוחותיה במקרה של הכרזה על שביתה כללית כזו.

          אכן, עניין אחרון זה היה סיבה לדאגה בקרב הדרג המדיני והביצועי הבכיר לכל אורך האירועים. היה ברור לדרגים אלה, כי שביתה כללית פירושה, בהסתברות גבוהה, אירועים חמורים. מן העדויות עולה, כי במהלך הדיון האמור בראשות ראש הממשלה, נעשו מאמצים למנוע שביתה כללית לקראת יום המחרת, מתוך צפי כי שביתה כזו, אם תוכרז, תגרום "למשהו לא טוב"[38]. ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, דוד צור, העיד כי ראש הממשלה ביקש ממנו לקיים מגעים עם אישי ציבור ערביים בעניין זה. במהלך הערכת המצב אכן נוצר קשר טלפוני לעניין זה עם מוחמד זידאן, אז יו"ר ועדת המעקב[39], ועם ח"כ אחמד טיבּי. צור ניסה גם לתאם, באותה הזדמנות, פגישה של אישי ציבור ערבים עם השר בן עמי עוד באותו לילה[40]. מאמצים אלה לא הניבו פרי ולקראת יום המחרת הוכרזה שביתה כללית. עם זאת, נקבעה פגישה, שנערכה ביום המחרת, בין בן עמי לבין מספר אישים מן המגזר הערבי.

27.     לנוכח חלקיות הרישומים מישיבת הערכת המצב, לא ניתן לדלות מהם את תמונת המודיעין המלאה שנפרשה בפני המשתתפים. עם זאת, ניתן לפנות להערכות השב"כ והמשטרה מאותו מועד, על מנת לקבל מושג מה היו תחזיות גופים אלה לקראת יום המחרת. אשר למשטרה, ממברק אגף המודיעין של המשטרה מאותו ערב עולה הערכת המודיעין, על פיה "ההערכה היא כי לאור ההרוגים של היום, הן ברחבי איו"ש והן בקרב ערביי ישראל (אום אל-פחם) והן בשל דינמיקת האירועים שהחלה מאז יום שישי, אנו צפויים להמשך פעולות מחאה גם מחר. לא ניתן בשלב זה להעריך אם היקף האירועים יהיה דומה להיום, יחריף או יקטן". וכן ה"הערכה היא כי לאור האירועים היום לאור סה"כ ההרוגים היום (כ-12 הרוגים בסה"כ והרוג בודד באום אל-פחם), אנו צפויים להמשך האירועים כאשר ההערכה היא כי המוקד יהיה באום אל-פחם[41]. ההערכה היא כי אפשר ואף בהמשך הערב/לילה ימשיכו האירועים בדגש על חסימות הצירים". דברים דומים נשמעו גם בישיבת הערכת מצב שהתקיימה ביום 2.10.00 בשעות הבוקר, ובראשה עמד ראש אגף המבצעים במשטרת ישראל, ניצב יהודה בכר. בהערכת המצב ציין סגן ראש אגף המודיעין של משטרת ישראל את הצפי להסלמה בנצרת ובאום אל-פחם, והדגיש, לעניין אום אל-פחם, את ההלוויה הצפויה להתקיים במקום[42].

          תחזיות דומות נשמעו גם מכיוון שירות הביטחון הכללי. בדיון הערכת המצב של שירות הביטחון הכללי, בראשות ראש השירות, אשר קדם להערכת המצב אצל ראש הממשלה, צוין, כי להרוג באום אל-פחם משמעות מכרעת, שכן אין ספק שיימשכו הפרות סדר באום אל-פחם יומיים נוספים, וכי ההפגנה הצפויה ביום המחרת תגלוש משכונת ג'בארין לכביש[43].

          בבוקר יום 2.10.00 העלה ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי הערכה דומה וציין, כי באזור אום אל-פחם יהיו הפרות סדר "בוודאות". על רקע זה השמיע את דעתו, לפיה אין מקום לפתיחת הציר בשעות הבוקר, בטרם ההלוויה האמורה להתקיים במקום. הפרות הסדר הצפויות, כך סבר, יובילו בהכרח לסגירת הכביש, ולנוכח תחזית זו, עדיף להשאיר את הציר סגור עד לאחר ההלוויות. לא למותר לציין, כי באותו בוקר העריך שירות הביטחון הכללי, כי בהלוויה באום אל-פחם ישתתפו 100-150 אלף איש וכי על רקע זה צפויות במקום מהומות[44]. הדברים הושמעו בישיבת ממשלה, בה נכחו גם ראש הממשלה והשר לבטחון פנים.

28.     לנוכח תמימות הדעים בין גורמי ההערכה השונים לקראת יום 2.10.00, ולנוכח העובדה שהדרג המדיני היה שותף לדעה כי הרוג באירועי יום 1.10.00 ושביתה כללית ביום 2.10.00 הם גורמים בעלי פוטנציאל רב להסלמת האירועים ביום 2.10.00, יש להניח כי אף הדרג המדיני הבין כי צפויה הסלמה ביום 2.10.00, בוודאי באזור אום אל-פחם.

          הפוטנציאל להסלמת האירועים משמש כרקע להנחיות לקראת יום המחרת. בהקשר זה עלה בהערכת המצב בראשות ראש הממשלה ביום 1.10.00 בלילה הנושא של פתיחת הצירים ביום 2.10.00 כנושא ספציפי להתייחסות. אכן, נוכחנו לדעת, כי חסימת הצירים הראשיים ביום 1.10.00 נתפסה כ"קטסטרופה"[45]. מתרשומתו של מר אייזנקוט עולה, כי במהלך ישיבת הערכת המצב ביקש ראש הממשלה התייחסות לשאלת פתיחת כביש 65, הוא כביש ואדי עארה. מן התרשומת עולה, כי השאלה לא נגעה לעצם פתיחת הכביש כי אם לעיתוי פתיחתו - אם לפתוח את הכביש לפני ההלוויה או לאחריה. השאלה עלתה בשל קיומה הצפוי של הלוויה במקום ביום 2.10.00. היה ברור לכל המשתתפים בדיון, כי לא פעם גורמת הלוויה כזו להתלהטות הרוחות. ברוח זו ציין ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי ביום 2.10.00 בבוקר, בעת הערכת מצב פנימית של המרחב, כי "בוודאות יהיו [באום אל-פחם] הפרות סדר".

29.     על רקע זה ניתן לפנות להנחיה שנתן מר ברק למשטרה לקראת יום ה-2.10.00. מן החומר שבפני הוועדה עולה, כי בהערכת המצב הנחה מר ברק לפתוח את כביש ואדי עארה בשעות הבוקר של יום 2.10.00, לפני ההלוויה הצפויה. בתרשומת שערך מר יתום השתקפה ההנחיה במילים: "לפתוח ואדי עארה מחר בבוקר ולהיות במצב לסגור אותו. לאפשר לבוא להלוויה באום אל-פחם". בתרשומת של מר אייזנקוט השתקפה ההנחיה במילים "ראש הממשלה בעד לפתוח את ואדי עארה. לאפשר לתושבי אום אל-פחם". באותה תרשומת צוין, כי הצעת המפכ"ל היתה "לפתוח את כביש ואדי עארה ולסגור על פי התפתחויות".

          ניתן להניח, כי בהנחיה זו באה לידי ביטוי התחושה של מקבלי החלטות, כפי שפורטה לעיל, כי חסימת הכבישים הראשיים במהומות היום הראשון מהווה אירוע חמור בעל משמעות לאומית, אשר נתפס בעיני הציבור באופן קשה. כבר עמדנו על השימוש במילה "קטסטרופה" בהקשר זה. להשפעת תחושה זו על הדיון בסגירת הצירים ניתן ביטוי מפורש בישיבת הממשלה ביום 2.10.00 בבוקר, על ידי השר לבטחון פנים[46].

          השר בן עמי ביטא תפיסה דומה בריאיון ביום 2.10.00 בצהריים, בו ציין כי: "אנחנו נעשה כל מה שצריך כדי לאפשר גישה חופשית להלוויה. אנחנו פתחנו כמובן את הכביש משום שאזרחי המדינה צריכים לנוע בכביש מרכזי. אי אפשר להשאיר אותו סגור. הכביש פונה, ואנחנו נאפשר את ההלווייה... אנחנו לא יכולים, כמדינה שיש בה זכות התארגנות וזכות מחאה, למנוע את זה. החובה שלנו היא, לעומת זה, לשמור על החוק והסדר. מה שהחוק והסדר מאפשר, וחופש התנועה וזכות הקניין והגנת הרכוש - על כל אלה אנחנו חייבים לשמור"[47].

30.          פתיחת הכביש לא היתה צפויה לעורר קשיים מיוחדים. סילוק המכשולים שגדשו את הכביש כתוצאה מן האירועים האלימים של יום 1.10.00 ופתיחת הכביש, נעשו בשעות הבוקר המוקדמות של יום 2.10.00, ללא הפרעה כלשהי מצד הציבור המקומי. הקושי האמיתי היה צפוי לנבוע מן העימותים הצפויים בשלב מאוחר יותר של היום, לנוכח אירועי היום הקודם ותוצאותיהם. השאלה היא, מה היתה ההנחיה שניתנה לעניין אחרון זה?

          בתרשומות הנזכרות אין מענה ברור לשאלה. מן האמירה בתרשומת של מר יתום, לפיה על המשטרה "להיות במצב" לסגור את הכביש, עולה, כי לא ניתנה הוראה להשאיר את הכביש פתוח בכל מחיר, וכי במצבים מסוימים ניתן יהיה לסגור אותו לתנועה. מצבים אלה לא פורטו בתרשומת זו. התרשומת של מר אייזנקוט אינה מתייחסת כלל להנחיה של ראש הממשלה במקרה של עימותים צפויים במקום, ואין בה הנחיה על סגירת הכביש בנסיבות כלשהן. בהנחה כי מר יתום דייק ברישומיו, נותרות שאלות פתוחות: מה היו אותם מצבים בהם אישר ראש הממשלה את סגירת הכביש? מה היתה הציפייה מכוח המשטרה שיהיה במקום? האם ציפו שכוח המשטרה יגלה נחישות אל מול הפרות הסדר הצפויות? האם ציפו כי ייסוג מן המקום כדי למנוע עימות אפשרי? לשאלות מתבקשות אלה אין תשובה בתרשומות האמורות. את התשובה לשאלות יהיה צורך לדלות מן המקורות הראייתיים עליהם עמדנו לעיל.

          נאמר כבר עתה, כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות הנוגעות לעניין ולאחר התלבטות, הגענו למסקנה, כי ניתנה הנחיה לכוחות המשטרה לגלות נחישות ולהשקיע מאמצים בשמירת הכביש פתוח גם במחיר של עימותים. עם זאת הגענו למסקנה, כי בניגוד למיוחס באזהרה שהופנתה כלפי מר ברק, לא ניתנה הנחיה לפתוח את הכביש בכל מחיר, וניתן למפקד המשטרה במקום שיקול דעת להורות על נסיגה, אף כי לא הוגדרו הנסיבות בהן יהא מפקד הכוח רשאי, או חייב, לסגת כאמור. להלן נבחן את הראיות העיקריות הנוגעות לעניין זה, ונבהיר את מסקנתנו זו. לאחר מכן נבחן, אם הנחיה זו היתה סבירה בנסיבות העניין. גם בעניין זה התלבטנו לא-מעט, שכן בהנחיה שניתנה טמונים קשיים לא-קטנים, וטמון בה אף סיכון אינהרנטי לנפגעים מקרב תושבי המקום. עם זאת הגענו למסקנה, כי ההנחיה שניתנה, הגם שהיתה גבולית, לא היתה בלתי סבירה במידה המצדיקה ביקורת. הדיון בעניין זה ייארך מעט, הן מחמת היעדר תיעוד מסודר, מלא ומהימן של ההנחיות בזמן אמת, והן לנוכח העובדה שמן הראיות עולה, כי ההנחיה שניתנה הביאה בחשבון עימות כוחני במקום, ואף העניקה לו גיבוי, בניגוד לגרסאות ולטענות שנשמעו בפנינו בניתוח תמונת המצב, והיה עלינו לשקלל גורם זה.

31.     על פי רישומיו של מר אייזנקוט, ציין ראש הממשלה בהערכת המצב, כי לצבא ולמשטרה ניתנו גיבוי ואור ירוק להחזיר את הסדר[48]. ראש הממשלה אמר דברים דומים בריאיון לרדיו שנתן ביום ב', ה-2.10.00, בשעה 07:13 בבוקר[49]. בהתייחסו לישיבת הערכת המצב ולהנחיה שנתן בה לכוחות הביטחון, אמר מר ברק:

"אנחנו לא נוכל, ולא מתכוונים לקבל, לא סגירה של צירים ולא הפרעות לאורח החיים התקין ע"י אזרחי ישראל בתוך המדינה. אני אתמול, בדיון שנמשך עד אחרי חצות בביתי, 1.10 בערב, הנחיתי את השר לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, שאגב מגיעות להן מחמאות גדולות מאוד על השליטה העצמית שהם גילו אתמול במהלך ההפגנות, אבל אמרתי להם, יש לכם אור ירוק לכל פעולה שתידרש כדי להביא לשלטון החוק ולשמירה על הסדר הציבורי ואבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה" (ההדגשה הוספה).

          הדברים האמורים אינם מהווים, כשלעצמם, הנחיה אופרטיבית חד-משמעית. עם זאת, יש להם חשיבות. הדברים מציבים מטרת מדיניות, שהיא שמירה על הסדר הציבורי והבטחת חופש תנועה לאזרחי המדינה בכל מקום במדינה. זו גם המטרה עליה עמד השר לבטחון פנים בדברים שצוטטו לעיל מתוך הריאיון ששודר ברדיו בשעות הצהריים של יום 2.10.00. פירוש הדברים הוא הבטחת פתיחתם של צירי תנועה, בוודאי צירי תנועה ראשיים, אשר ביום האירועים הראשון נסגרו לתנועה בשל המהומות. ראש וראשון לצירים אלה היה כביש ואדי עארה.

          לדברים יש משמעות גם לשאלת האמצעים להשגתה של מטרה זו. אין הדיבור על "אור ירוק" מלמד על מתן היתר לחרוג מן המותר על פי החוק ומן הפקודות הנגזרות ממנו, על מנת להשיג את המטרה. עם זאת, הפקודות והחוק מאפשרים למפקד בשטח מרחב גדול של שיקול דעת. גם במקום בו נתקל המפקד בשטח בהפרת סדר, ואף כאשר הפקודות מתירות לו לעשות שימוש בכוח, בעוצמה כזו או אחרת, אין הפקודות מחייבות אותו לעשות שימוש בכוח בכל מקרה. ההנחיה בדבר "אור ירוק" אינה קוראת במפורש לעשות כן. עם זאת, ניתן לראות בה משום הסמכה למצות את גבולות הכוח אשר ההוראות החוקיות מאפשרות להפעיל במצבים כאלה. יש בה גם כדי לשדר גיבוי מצד הדרג המדיני לפעולותיו של הדרג המבצעי. בגיבוי כזה יש צורך עת מדובר בפעולה אשר עלולה לעורר מחלוקת, ביקורת או סימני שאלה, בכלל זה הפעלת כוח ממשי לצורך מימוש המטרה הנזכרת. היינו, יש ב"אור ירוק" כזה כדי לשדר, כי יינתן גיבוי למשטרה גם אם הצעדים שתנקוט יהיו חריפים.

           זאת ועוד, ההסמכה לבצע "כל פעולה שתידרש" משדרת בבירור ציפייה לנחישות בהשגת המטרה שהציב נותן ההנחיה. באופן דומה, הגיבוי מראש ל"כל פעולה שתידרש", פוטר את מבצע ההנחיה מן החשש שבביצוע פעולות כאלה או אחרות, אשר תוצאתן עלולה להיות קשה, הן ציבורית והן למי שעומדים מול המשטרה, יישא הוא, הדרג המבצע, לבדו באחריות. בעיני מקבל ההנחיה, ברור כי הדרג המדיני שנתן אותה מצפה להשגת המטרה שהציב גם במחיר של "כל פעולה שתידרש". הדברים ניתנים, לכל הפחות, לפירוש אפשרי כקריאה, ולו משתמעת, לשימוש בכוח לשם השגת המטרה שהוצבה.

32.     מר ברק ניסה להמעיט בחשיבותו של הביטוי "אור ירוק". בהדגישו את העובדה שהדברים נאמרו בריאיון ברדיו טען מר ברק, כי מדובר בביטוי בו עשה שימוש בריאיון פומבי על מנת להרגיע את הציבור על רקע האירועים הקשים שאירעו ביום 1.10.00. על פי גישה זו, אין לראות את הביטוי האמור כבעל משמעות אופרטיבית כלשהי. בסיכומים מטעמו של מר ברק נטען בשמו עוד, כי יש להבין דברים אלה על רקע אי יכולתו לחשוף בפומבי, בזמן אמת, את ההנחיה האמיתית שניתנה (לטענתו), לפיה המשטרה הונחתה לעשות כל מאמץ למנוע נפגעים גם במחיר סגירת כבישים. נטען בשמו של מר ברק, כי "מסר כזה היה עלול להתפרש כחולשה, לחזק את המתפרעים ולהחריף את תחושת חוסר הבטחון האישי של כלל האזרחים"[50].

          אין לקבל טענה זו. היא מתעלמת מן העובדה הפשוטה, שמר ברק עשה שימוש בביטוי זה לא רק בריאיון פומבי, אלא גם בהערכת המצב ביום 1.10.00 בלילה. הערכת המצב היתה דיון סגור בהשתתפות בכירי מערכת הביטחון, בו הותוותה המדיניות לקראת ההמשך. עובדה זו מלמדת, גם לפי שיטתו של מר ברק עצמו, כי מדובר באמירה בעלת תוכן אופרטיבי, ולא בהצהרה גרידא.

          אכן, הביטוי בדבר מתן "אור ירוק" נתפרש אצל הדרג המבצע כהנחיה אופרטיבית לכל דבר ועניין. בהקשר זה, יש להפנות לעדותו של מי שהיה באותה עת עוזר המפכ"ל, ניצב משנה שי עמיחי, אשר השתתף בהערכת המצב אצל ראש הממשלה ביום 1.10.00[51]. בהודעתו בפני אוספי החומר מטעם הוועדה הבהיר ניצב משנה עמיחי, כי "קיבלנו מראש הממשלה אור ירוק לעשות כל מה שצריך להחזיר את הסדר. המשמעות האופרטיבית של זה, [להבנתי] כקצין בכיר במשטרה, אני אומר שאם צמתים מרכזיים סגורים במדינת ישראל, המשמעות היא להשקיע מאמצים בפתיחתם".

33.     רוח הדברים של ציפייה לנחישות בפעילות המשטרה לפתיחת כביש ואדי עארה עולה גם מדברים שאמר מר ברק בישיבת הממשלה של יום 2.10.00 בבוקר. בהתייחסו לכביש ואדי עארה, ציין מר ברק במהלך הדיון, כי יש למצוא את הדרך המבטיחה שהציר יהיה פתוח[52]. בסכמו את הדיון באותו בוקר אמר מר ברק בין היתר, כי אין להשלים עם סגירת צירים או עם שיבוש סדרי החיים במדינה. הוא הדגיש, כי לא ראוי שמצב בו כביש מרכזי נסגר למשך 24 שעות יחזור על עצמו, וכי יהיה צורך להשתמש בכל האמצעים הנחוצים כדי שמצב כזה לא יוכל להישנות[53].

          הדברים ברורים. הם משדרים מסר, לפיו סגירת כביש ואדי עארה ביום 1.10.00 היתה אירוע חד-פעמי, אשר לא ראוי שיחזור. הדברים אינם עולים בקנה אחד עם גרסת מר ברק עתה, לפיה אמר באותו יום כי ניתן לשאת סגירת צירים לפרק זמן נוסף.

34.     מר ברק ביקש להתנער מדברים אלה וטען, כאילו אמר את הדברים בישיבת הממשלה מתוך ציפייה שיודלפו על ידי המשתתפים לציבור, ולא כסיכום נורמטיבי מחייב של ראש הממשלה. טענה זו מביכה. דבריו של ראש הממשלה נאמרו בישיבת ממשלה. הפורום כונס כישיבת שרים לענייני ביטחון, שלגביה חלה חובת סודיות על פי חוק (ראו סעיף 35(א)(1) לחוק יסוד: הממשלה). התמליל של ישיבה זו מסווג כ"סודי ביותר". המשתמע מן הטענה העולה עתה הוא כי לא רק שאין לסמוך על שמירת הסודיות של שרים על דברים הנשמעים בישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון, אלא שבשל כך אין ראש הממשלה סח עימם אמת, אלא מוסר להם אינפורמציה מוטעית בדבר עמדתו, מתוך הנחה שהם או חלקם עומדים לתת פומבי לאינפורמציה זו. זאת ועוד, על פי תוכנם, הדברים שנאמרו בסיכום ישיבת ממשלה הם, בבירור, מימוש של תפקיד ראש הממשלה להתוות את יעדי המדיניות בפעילות גורמי הביטחון. בתור שכאלה יש לתת להם את מלוא המשקל, בניסיון להבין את רוח ההנחיות שניתנו על ידי מר ברק באותו יום. אכן, אין זה מתקבל על הדעת, כי ראש הממשלה מסר לשרים, האחראים קולקטיבית למדיניות הממשלה, סיכום אשר אינו משקף את המדיניות שלגביה הנחה אותם בפועל.

35.          תמיכה בהבנה זו של ההנחיה ניתן למצוא בראיה נוספת מזמן אמת. בבוקר יום ה-2.10.00 התכנס דיון במרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי, לקראת אותו יום. דיון זה תועד בכתב באותו מועד. ראש המרחב תועד כמי שאמר בדיון זה, כי "ראש הממשלה הינחה אמש (1) לבצע כל פעולה כדי לשמור הצעירים [הכוונה היא לצירים] פתוחים (2) לזמן את מנהיגי הציבור הערבי ולהטיל עליהם האחריות לגבי המתרחש"[54]. ראש המרחב הצפוני לא נכח בישיבת הערכת המצב אצל ראש הממשלה. לא ניתן היה לשחזר בוודאות מי מסר לו את תוכן הנחיותיו של ראש הממשלה לקראת יום
ה-2.10.00. עם זאת, הן ראש השירות והן ראש המרחב הצפוני לא ראו מקום לפקפק בכך, כי תוכן הדיווח שמסר ראש המרחב הצפוני בבוקר יום 2.10.00 תאם את הנחיותיו של ראש הממשלה לקראת אותו יום. במצב זה, ולנוכח ההתרשמות מעדים אלה, לא נסתרה חזקת התקינות הנוגעת לדיווח זה ולנכונותו.

36.          בסיכומים מטעם מר ברק נטען נגד ההסתמכות על דברים אלה. נטען, כי מדובר בעדות שמיעה מכלי שלישי ומכלי רביעי ועל כן אין לייחס לדברים משקל. יש לדחות טענה זו. הנחת התקינות באשר לשירות הביטחון הכללי לא התערערה, ואין לפקפק בכך שראש המרחב הצפוני אמר את הדברים בזמן אמת.

          אין לוועדה יסוד כלשהו לקבוע, כי הדברים נאמרו כביכול מהגיגי ליבו של ראש המרחב הצפוני, כי נפלה לגביהם אי הבנה או כי המקור למידע היה מפוקפק. נוסיף, כי תוכן הדברים שנאמרו מפי ראש המרחב הצפוני בהערכת המצב הוצג להתייחסותו של ראש שירות הביטחון הכללי. הם לא עוררו אצל ראש השירות כל הסתייגות לגבי תוכנם. אף כי ראש השירות לא ידע לשחזר את תוכן הדיונים מזכרונו, ניתן להניח כי אילו היו הדברים עומדים בניגוד למה שידע על ההנחיה שניתנה, היה ראש השירות מציין זאת.

37.     עדות לציפיות הדרג המדיני לכך שיושקע מאמץ בפתיחת כביש ואדי עארה ניתן למצוא גם בפעולות המשטרה ביום 2.10.00. בבוקר ה-2.10.00 רוכזו בצומת אום אל-פחם ובסביבותיה מאות שוטרים. המדובר היה בכוח גדול ובריכוז אשר גרם לכך, שבמוקדים אפשריים לאירועים במחוז הצפוני, בהם נדרשו כוחות משטרה, היה ריכוז השוטרים דליל וחסר באופן ניכר. כמוסבר, לנוכח אירועי היום הקודם ולנוכח השביתה הכללית שהוכרזה גם לקראת יום 2.10.00, היה הצפי לקראת יום זה להפרות סדר באום אל-פחם. כוח השוטרים הגדול שרוכז במקום נועד אפוא לקדם את פני האפשרות להפרות סדר כאלה ולהתמודד עימן. נתון זה מבהיר כי פני המשטרה באותו יום, באותו מקום, לא היו למניעת חיכוך. הוא מלמד, כי המשטרה נערכה לאפשרות של התנגשות במקום והזרימה אליו כוחות גדולים כדי לאבטח את המעבר בו, גם על רקע הצפי האמור להפרות סדר. מעצם טיבה, להתנגשות כזו עלול להיות מחיר של פגיעה במשתתפים מכל צד. אופן ההיערכות האמור תואם לגמרי את רוח הדברים של מר ברק בדבר "אור ירוק" לכוחות הביטחון לעניין פתיחת הצירים לתנועה. לעומת זאת, אין אופן ההיערכות האמור עולה בקנה אחד עם טענתו הנוכחית של מר ברק, כאילו הכוונה היתה לפתוח את הכביש במהלך הלילה, אך לוותר על החזקתו פתוח אם יישנו הפרות הסדר. אילו זו היתה ההנחיה, לא היה צורך בכוחות כה גדולים במקום.

          נוסיף, כי ביום 3.10.00 לא רוכזו בוואדי עארה כוחות משטרה והכביש נסגר לתנועה משני צידיו. שוני מהותי זה בהיערכות בין שני הימים אינו מקרי. הוא תולדה של אסטרטגיות הפוכות עליהן החליט הדרג המדיני לעניין פתיחת הצירים לתנועה. על כך גם העיד במפורש ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור[55].

38.     מר ברק ניסה להתנער בעדותו מידיעה, כי לקראת יום 2.10.00 רוכזו בצומת אום אל-פחם כוחות משטרה גדולים[56]. ריכוז כוחות כזה אינו מתיישב, כמובן, עם הטענה, כי לא ניתנה הנחיה לשמור את הכביש פתוח, גם במחיר של הפעלת כוח. גם מפכ"ל המשטרה וילק טען, כי לא ידע שעיקר כוח המשטרה רוכז, עובר ליום 2.10.00, באזור ואדי עארה[57].

          לא ניתן לקבל טענות אלה. כאמור, לקראת יום 2.10.00 סברו גורמי ההערכה כולם, כי אום אל-פחם תעמוד במוקד האירועים באותו יום וכי צפויות במקום הפרות סדר קשות. במצב זה ולנוכח ההחלטה על פתיחת הכביש לתנועה, אין ספק, כי היה ברור לכל, ובוודאי לראש הממשלה ולמפכ"ל המשטרה, שדרוש כוח משטרה גדול על מנת לשמור על בטחון הנוסעים העוברים בו, על רקע האירועים והעימותים הצפויים.

39.          מסקנה זו אינה מעוגנת בשיקולי היגיון גרידא. נמצאים לה תימוכין מפורשים בעדותו של ניצב אליק רון, אשר שימש כמפקד המחוז הצפוני בעת האירועים, ובפועל פיקד על זירת אום אל-פחם ביום 2.10.00. ניצב רון העיד, כי ריכז כוחות רבים ביום 2.10.00 באזור ואדי עארה, וכי היה מרכז במקום כוח גדול עוד יותר אילו היה ברשותו. ניצב רון הדגיש, כי פעל כך משום שניתנה לו פקודה לפתוח את הכביש[58]. לדבריו, ריכז במקום כוח הואיל וידע היטב את "הפוטנציאל של עימות", וכי ההנחיה לגבי פתיחת הכביש גרמה לו להעדיף לרכז את הכוח באזור אום אל-פחם ולא במוקדי חיכוך אפשריים אחרים[59]. רון העיד, כי פעל לעניין זה על דעת המפכ"ל ובהוראתו[60]. הדברים ברורים. לא למותר לציין, כי לא נעשה ניסיון כלשהו מטעם ראש הממשלה לערער על הדברים או להפריכם.

40.          ממכלול הראיות עולה, כי ציפיות הדרג המדיני, כפי שהובנו על ידי בכירי המשטרה, לא היו כי הכביש ייסגר מיד עם תחילתם של עימותים. במילים אחרות, ההנחיה היתה לפעול להותרת הכביש פתוח, גם במחיר של עימותים. השאלה אם ומתי לסגור את הכביש על רקע עימותים אפשריים, נותרה פתוחה לשיקול דעתו של מפקד המשטרה שבמקום, על פי ההתפתחויות. עם זאת, הנחיית ראש הממשלה שידרה ציפייה לנחישות מצד כוחות המשטרה בהשגת המטרה של צירים פתוחים.

          ברוח זו העיד מפכ"ל המשטרה דאז וילק. הוא העיד, כי הבין את ההנחיה שניתנה לקראת יום 2.10.00, כמחייבת שכביש ואדי עארה יוחזק פתוח תוך שימוש בכוח, לדבריו "עד שלב מסוים"[61]. וילק הסביר גם, כי "לא על האבן הראשונה או על העימות הראשון לאפשר את סגירת כביש ואדי עארה, כי אחרת זה לא היה נגמר בואדי עארה, זה היה ממשיך למי עמי והיה ממשיך לעוד אלף ואחד מקומות..."[62]. ודוק: הנכונות לשמור את הציר פתוח גם במחיר של עימותים פירושה נטילת סיכון לנפגעים. המפכ"ל לשעבר וילק ציין לעניין זה בהודעתו, כי "ברגע שהעימות פורץ, היכולת לשלוט עליו ולהגיע לתוצאות הטובות או הלא-טובות הרבה יותר מורכבת. זה לא משנה אם זה הר הבית, לא משנה אם זה הפגנה במגזר היהודי או הפגנה במגזר הערבי"[63].

41.     ניצב אליק רון, מי שפיקד בפועל על כוחות המשטרה באזור אום אל-פחם ביום 2.10.00, הבין את ההנחיה שניתנה לקראת אותו יום באופן זהה לזה של המפכ"ל וילק. ניצב רון העיד, כי אין סוגרים כביש רק בגלל הצורך שנוצר לירות כדורי גומי במספר כזה או אחר, או לעשות שימוש בגז[64]. הוא הסביר, כי סגירת כביש "זה לא דבר שהוא טריוויאלי בעיניי"[65]. יצוין, כי ניצב רון נתן ביטוי פומבי בזמן אמת להבנתו את ההנחיה שניתנה לו. ניצב רון התראיין לטלוויזיה ביום 2.10.00[66]. בריאיון, אשר הוקלט בסביבות השעה 15:00 באותו יום, אמר ניצב רון, בין היתר: "אנחנו בשעתיים האחרונות שמרנו על כביש ואדי עארה ... פתוח במחיר התעמתויות עם מיידי האבנים. יש לנו שוטר שנפצע קשה בפניו מאבן עם מקלע ...". עצם אמירת הדברים בפומבי מלמדת כי כך הובנה ההנחיה על ידי ניצב רון. אין להניח, כי אילו סבר ניצב רון שפעולתו מנוגדת להנחיות שקיבל, היה מצהיר, קבל עם ועדה, כי פעל לשמירת הציר פתוח גם במחיר של עימותים. אף כי לא נכח בהערכת המצב בבית ראש הממשלה ביום 1.10.00 בערב, הבנתו של ניצב רון את ההנחיה אינה סותרת את ההבנה של מי שנכחו באותה הערכת מצב, והדברים פורטו לעיל. דבריו של ניצב רון אף תואמים את עדותו של ניצב משנה שי עמיחי, אז עוזר המפכ"ל, אשר היה בין המשתתפים בהערכת המצב[67].

42.          בהקשר אחרון זה יש לציין נקודה נוספת. ביום 2.10.00 היה באזור אום אל-פחם עימות מתמשך בין כוחות המשטרה לבין התושבים. עימות זה החל בעקבות יידוי אבנים מסיבי בסביבות השעה 10:00 בבוקר של אותו היום. העימות נמשך, בדפוסים המוכרים של עימותים מסוג זה, עד הצהריים בקירוב. מן החומר שבפני הוועדה עולה, כי הדרג המדיני היה ער, בזמן אמת, למתרחש באזור ואדי עארה ביום 2.10.00. העימותים באום אל-פחם לא היו, ולא היו יכולים להיות, בגדר נתון חסוי, סמוי מן העין, או קשה להשגה. הם נמשכו כחמש שעות. על פי הראיות, קיבלו ראש הממשלה, השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה דיווחים שוטפים על המתרחש. הדברים אמורים בוודאי על פני ציר זמן של שעות אחדות ובוודאי לגבי אזור אום אל-פחם, אשר עמד במוקד תשומת הלב בתחומי הקו הירוק בדיונים לקראת יום 2.10.00. יתר על כן, קיימות ראיות ספציפיות המלמדות על כך שדווח לדרג המדיני בזמן אמת על המתרחש במקום. במהלך ישיבת הממשלה בבוקר יום 2.10.00, אשר החלה בסביבות השעה 09:00 בבוקר, דיווח המפכ"ל כי מתבצע יידוי אבנים על כביש 65 וכי כבר נהרג מישהו[68]. ראש הממשלה והשר לבטחון פנים נכחו בדיון. הם לא יכלו שלא להבין מן הדיווח כי קיימים עימותים במקום. בהמשך היום, בסביבות השעה 12:40, התראיין השר בן עמי ברדיו. במהלך הריאיון מסרה לו המראיינת במפורש, כי "אנחנו שמענו קודם סבב דיווחים מכתבנו על האירועים שמתפתחים... באום אל-פחם הרוחות בהחלט מתלהטות וכבר נרשמים שם אירועים אלימים מאד"[69]. נוסיף, כי ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, תת ניצב דוד צור, העיד שבשעות הצהריים של יום 2.10.00 קיבל דיווח על נפגעים ועל "קרבות" בצומת אום אל-פחם, ומסר כי, בעיקרון, מועברים הדיווחים האמורים לשר[70]. יש להניח, כי דיווחים דומים נמסרו לראש הממשלה, מה גם שראש הממשלה העיד, כי לא-אחת פנה במישרין לצור לקבלת דיווחים.

          חרף ידיעתו זו של הדרג המדיני אין כל טענה או ראיה, כי נעשה ניסיון מצידו להביא להפסקת העימותים במקום, בדרך של הוצאת כוחות המשטרה מן המקום, או כי הדרג המדיני הביע בזמן אמת הסתייגות כלשהי מאופן פעולתה של המשטרה באום אל-פחם באותו יום. מכך עולה, כי הדרג המדיני לא סבר, כי לפי הנחיותיו קיומם של עימותים אלימים בצומת אום אל-פחם מחייבים את יציאת כוחות המשטרה מן המקום ואת סגירת הכביש לתנועה.

43.     לא נעלמה מעינינו הגרסה, אשר הושמעה בעיקר על ידי מר בן עמי ולפיה לא היתה הנחיה, לקראת יום 2.10.00, להבטיח את פתיחת כביש ואדי עארה לתנועה גם במחיר של עימותים ושל נפגעים. מר בן עמי טען, כי הבין את ההנחיה כאומרת "ש"בשום פנים ואופן לא להגיע להתנגשות"[71], וכי הניח ש""אין כניסה כוחנית לציר ואדי עארה"[72]. ברוח דומה העיד גם דוד צור, ראש המטה המבצעי במשרד לבטחון פנים, אשר טען, כי ההנחיה היתה לא להיכנס לעימותים בוואדי עארה וכי כביש ואדי עארה יכול להמשיך ולהישאר סגור[73].

 אין לקבל גרסאות אלה. אין הן מתיישבות עם מכלול הראיות הצריכות לעניין, ואשר פורטו בהרחבה רבה לעיל. במיוחד אין הן מתיישבות עם הצפי הברור לעימותים ביום 2.10.00, עם ההבנה שעימותים פירושם גם נפגעים, עם מתן האור הירוק לפעולות המשטרה, אשר התפרש כמחייב השקעת מאמצים לפתיחת הציר, עם ריכוז הכוחות הגדול במקום ביום 2.10.00 ועם ידיעתם הפוזיטיבית, של כל הנוגעים בדבר על עימותים ועל "קרבות" באזור ואדי עארה במהלך יום 2.10.00 בלא ששאלו כיצד מתיישב מצב דברים זה עם הנחיות הפוכות שניתנו כביכול על פי הטענה. אכן, אין ולו מקום אחד בו תועדה, לקראת יום 2.10.00 ובמהלכו עד לשעות הערב של אותו יום, הנחיה המורה להימנע מהותרת ציר ואדי עארה פתוח לתנועה, אם יהיה הדבר כרוך בעימותים. לנוכח מכלול שיקולים אלה לא ניתן לקבל את הגרסה האמורה.

44.     מר ברק טען, כי ההנחיה שנתן ביום 1.10.00 היתה זהה לזו שביום 2.10.00 בערב, היינו -

"היעד בסוף הוא לפתוח את הציר, הצירים יצטרכו להיות פתוחים, אבל המדינה יש לה מספיק ביטחון עצמי וכוח, היא לא הצד החלש במקרה הזה, והיא יכולה לעמוד ולנשוך את השפתיים, כמה שזה לא נעים וכואב לפעמים, עוד 12 שעות, עוד 24 שעות, עוד 48 שעות ... ".[74]

          על פי הראיות שבפנינו, משקפים דברים אלה כהלכה את המדיניות שהתווה מר ברק ביום 2.10.00 בלילה, לקראת פעילות כוחות המשטרה ביום 3.10.00. ואולם, לא ניתן לקבלם כמדיניות שהותוותה על ידי מר ברק יום קודם לכן, לקראת יום 2.10.00. אכן, בכל המסמכים וההתבטאויות המתועדות מיום 1.10.00, או מיום 2.10.00 בבוקר, אין למצוא, ולו ברמז, הנחיית מדיניות המצביעה על נכונות להשהות את עניין פתיחת הצירים בפרקי הזמן הנזכרים. בזמן אמת, פתיחת הצירים המיידית היתה זו שהוצבה על ידי מר ברק כיעד מרכזי. המצב של חסימת צירים הוצג על ידי מר ברק כמצב אשר אין להשלים עימו. כוחות הביטחון הוסמכו על ידי מר ברק לנקוט כל אמצעי נדרש כדי להבטיח את פתיחת הצירים. כל אלה אינם מתיישבים עם הטענה שמעלה מר ברק עתה.

          אכן, עיון במכלול החומר מזמן אמת, על רקע העדויות שנשמעו בפני הוועדה, מצביע על תפנית מהותית בהנחיותיו של מר ברק ביום 2.10.00 בלילה, ועל כך שעל מנת להביא להרגעה, ויתר מר ברק באופן זמני על היעד הקודם של המדיניות לגבי פתיחת הצירים לתנועה. ויתור כזה לא ניתן למצוא בחומר הנוגע להנחיות לקראת יום 2.10.00. ניסיונו של מר ברק להשליך את ההנחיות שניתנו ביום 2.10.00 בערב, על ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 בלילה, אינו יכול להתקבל.

45.     אכן, לקראת יום 3.10.00 חל שינוי ברור בדגש ובאסטרטגיה ששידר ראש הממשלה. לקראת יום 2.10.00, הוצגה פתיחת הצירים באופן ברור כמטרה אסטרטגית חשובה. לעומת זאת, לקראת יום 3.10.00, קיים ויתור לפרק זמן מסוים על נושא פתיחת הצירים, כדי למנוע חיכוך. משינוי זה נגזר גם ההבדל בין ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 בלילה לבין ההנחיה שניתנה ביום 2.10.00. עוד ראינו, כי ההנחיה שניתנה ביום 1.10.00 נתפרשה כמחייבת, במקרה הצורך, גם עימות אשר עלול להיות עימות מתמשך בצומת אום אל-פחם. לעומת זאת, לגבי יום 3.10.00 הנחה מר ברק כי אין להפוך את פתיחת הכבישים "לעימות נוסף"[75]. שינוי זה בהנחיות משתקף גם בבירור בפריסת הכוחות ביום 3.10.00. בעוד שביום 2.10.00 התפרסו כוחות משטרה רבים ביותר בוואדי עארה, הרי שביום 3.10.00 כמעט לא היו במקום כוחות משטרה. נתון זה אינו מותיר כל מקום לספק, כי ההנחיה שניתנה לקראת יום 3.10.00 לא היתה דומה לזו שניתנה לקראת יום 2.10.00. טענת מר ברק לעניין זה - נדחית אפוא.

46.          בסיכומיו מאשר מר ברק, כי לאחר שכביש ואדי עארה נפתח לתנועה, בשעות הבוקר של יום 2.10.00, הוא נסגר מאוחר יותר. עוד הסכים, כי השארתו פתוח במשך פרק הזמן בו היה פתוח עלתה במחיר של נפגעים. מר ברק אף אינו חולק על כך שתוצאות ההחלטה בדבר השארת הציר פתוח, היו קשות. עם זאת, לטענתו, תוצאות אלה נודעו אך בדיעבד ואין מקום להעריך את ההנחיה שניתנה על פי הקריטריון של התוצאות בדיעבד.

          ככל שהדברים נוגעים לעצם צפיית העובדה שיהיו נפגעים באותו יום, הרי שלא ניתן לקבל טענה זו. כפי שעולה ממכלול הראיות שהוצגו לעיל, השתלשלות האירועים באזור אום אל-פחם ביום 2.10.00 לא היתה בבחינת אירוע מפתיע שנפל על הנוגעים בדבר כרעם ביום בהיר. העימותים בכביש ואדי עארה ביום 2.10.00, והאפשרות לנפגעים בעימותים אלה, היו תוצאה צפויה של ההחלטה על פתיחת הכביש בבוקר ושל ההנחיה שניתנה לכוחות המשטרה לגלות נחישות בשמירת הכביש פתוח לתנועה. רגישותו הרבה של המקום והצפי לעימותים בו, הוצגו באופן ברור על ידי כל גורמי ההערכה בזמן אמת. על רקע זה, לא היו העימותים שהתרחשו תוצאה בלתי צפויה. אין מדובר, אפוא, בחוכמה שלאחר מעשה.

47.     עם זאת, לא כל המאפיינים של פעולת המשטרה באום אל-פחם ביום 2.10.00 היו בגדר הצפוי, או במסגרת ההנחיה שניתנה. העימותים שפרצו בשלב מסוים והתמודדות המשטרה עימם באמצעים של גז מדמיע וגלילוני גומי, היו בבחינת התפתחות צפויה בנסיבות העניין. עם זאת, לגבי שלב זה אין ראיות שלפיהן השתמשה המשטרה בכוח מופרז, או כי נגרמו פגיעות של ממש בגוף או בנפש. בשלב מאוחר יותר, לאחר פציעה קשה שנגרמה לאיש משמר הגבול, השתנתה התמונה. בהוראת ניצב רון עברה המשטרה להתמודד עם האירועים באמצעות ירי של אש חיה שבוצע על ידי צלפים. על פי הראיות שבידי הוועדה, לא היה ניצב רון יכול להבין את הנחיותיו של הדרג המדיני כמאשרות או כמחייבות מעבר לשימוש באמצעי מסוג זה. אכן, במקום אחר הגענו למסקנה, כי לא היתה בנסיבות הזמן והמקום סכנת חיים אשר הצדיקה שימוש באש חיה[76]. ההנחיה בדבר מתן אור ירוק וגם ההנחיה בדבר שימוש בכל האמצעים, אין פירושן מתן לגיטימציה מראש לשימוש בירי של אש חיה על ידי צלפים. מר ברק לא היה צריך להביא בחשבון חריגה מן ההנחיות מצד כוח המשטרה, בוודאי לא חריגה כזו אשר ההוראה לה ניתנה על ידי מפקד כוח המשטרה, בדרגת ניצב. מבחינה חשובה זו חרגו תוצאותיו הקשות של האירוע באום אל-פחם ביום 2.10.00 מן הצפוי בעת מתן ההנחיה.

48.          התמונה העולה עד עתה ממכלול הראיות עליהן עמדנו בהרחבה היא, כי ההנחיה שניתנה לכוחות המשטרה היתה לפתוח את ציר ואדי עארה ולהשקיע מאמצים ונחישות בהותרתו פתוח. הנחיה זו ניתנה על רקע העימות הצפוי, ולצורך הגשמתה רוכז כוח משטרה גדול במקום.

          עם זאת, עולה מן החומר, כי כוחות המשטרה לא הונחו לשמור על הצירים פתוחים בכל מחיר וכי ניתן להם מנדט, במקרה הצורך, לסגור את הכביש לתנועה. כך הבין את ההנחיה ראש המרחב הצפוני של שירות הביטחון הכללי, אשר העיד, כי להבנתו אין פירושה של הנחיית המדיניות שניתנה ש"מביאים פלוגת טנקים וייקוב הדין את ההר. ההבנה שלי היא שצריך לעשות מה שאפשר תוך הפעלה של שכל ישר ומתוך הבנה שפועלים מול אוכלוסייה אזרחית"[77]. הבנה זו תואמת דברים שאמר מפכ"ל המשטרה דאז וילק, בישיבת הממשלה שהתקיימה ביום 2.10.00 בבוקר. המפכ"ל וילק התייחס לפתיחת הצירים ואמר, כי באותו זמן כביש 65 פתוח לתנועה. הוא ציין, כי המשטרה תסגור אותו אם תבחין לקראת ההלוויה במוקד חיכוך במקום. וילק הוסיף, כי בעת הדיווח לממשלה דאגה המשטרה לזרימת התנועה, והוא דיווח על אירועים לא-משמעותיים. עוד מסר, כי הנחייתו היא למנוע חיכוך וכי המשטרה תיכנס עם כוח על מנת לבצע מעצרים, אך ללא שימוש באמצעים, אם יהיו חסימות והפרות סדר[78].

          המפכ"ל התבטא ברוח דומה גם בישיבת הערכת המצב ביום 1.10.00, בה נרשמה מפיו ההצעה לפתוח את ציר ואדי עארה לתנועה ולסגור אותו בהתאם להתפתחויות. רוח דומה עולה גם מן הדברים שרשם מר יתום באותה ישיבה מיום 1.10.00 בלילה, ולפיהם הורה מר ברק "לפתוח ואדי עארה מחר בבוקר ולהיות במצב לסגור אותו".

          דברים אלה תועדו בזמן אמת במהלך האירועים. בתור שכאלה - יש לתת להם את מלוא המשקל. על כן, אנו סבורים כי לא ניתן לקבוע שלקראת יום 2.10.00 ניתנה הנחיה גורפת לפתוח את כביש ואדי עארה, או כל ציר אחר, יהיו האמצעים שיידרשו לשם כך אשר יהיו. דברים אלה מלמדים, כי אף שמטרת המדיניות היתה פתיחת הצירים, ובמרכזם ציר ואדי עארה, ואף שהדרג המדיני הקרין ציפייה לנחישות בהגשמת מדיניות זו, ניתן לדרג המבצעי שיקול דעת בפעילותו ליישום המדיניות והוא היה רשאי, על פי שיקול דעתו, לצאת מן המקום ולסגור את הכביש לתנועה.

49.     לאחר כל מה שאמרנו עד כה, השאלה המתעוררת היא, אם על רקע הצפי הברור לעימותים קשים בוואדי עארה, אשר התממש, ניתן לבקר את הנחיית המדיניות שניתנה על ידי מר ברק לקראת יום 2.10.00 כהנחיה בלתי סבירה.

          בפתח הדיון בשאלה זו יש להעיר, כי אין לקבל את הטענה כאילו המדיניות שננקטה היא בבחינת פררוגטיבה של ראש הממשלה, החסינה, ככזו, מכל ביקורת. כבר נפסק פעמים רבות בעבר, כי השימוש בתיבה "מדיניות" אינו מעניק לרשות המבצעת חסינות מבחינה של פעולותיה והחלטותיה[79]. הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו מדובר במדיניות אשר יש בה משום הפרה אפשרית של זכות יסוד[80]. זאת ועוד, בהפעלת הביקורת על מעשי הממשל, חלה נורמת הסבירות והמידתיות חלה גם על הגורם הבכיר ביותר ברשות המבצעת, היא הממשלה והעומד בראשה[81]. הדברים בוודאי אמורים במדיניות של ראש הממשלה לגבי הטיפול באירועים של הפרות סדר מצד אזרחים בתחומי המדינה, ובוודאי כאשר מדיניות זו יוצרת סיכון מסתבר לפגיעה בגופם ואולי אף בחייהם של בני אדם. עם זאת, יש להניח, כי בשל מעמדו הרם של ראש הממשלה, ורוחב האינטרס הציבורי שעליו הוא מופקד, יהא רחב גם מרחב מתחם הסבירות העומד לרשותו של ראש הממשלה בפעולותיו ובהחלטותיו.

          מה עולה אפוא מן הבחינה של הנחיית המדיניות, כפי שניתנה וכפי שיושמה ביום 2.10.00?

50.          קיימים נתונים לא-מעטים, אשר יש בהם בסיס אפשרי לביקורת על המדיניות שננקטה. ניתן לטעון, כי התועלת בפתיחת ציר ואדי עארה לתנועה בבוקר 2.10.00, בהתחשב באירועים שהיו ביום הקודם ובצפי ליום 2.10.00, ובכלל זה ההלוויה ההמונית שהיתה צפויה להיערך במקום, היתה נמוכה מלכתחילה, וממילא לא היה בה כדי להצדיק מהלך בעל סיכון לעימותים ולנפגעים.

          עם זאת, לא ניתן לשלול לחלוטין את סבירותו של קו המחשבה שעמד ביסוד הנחיותיו של מר ברק לקראת אותו יום. ביום 1.10.00 גילו המדינה וראשיה, כי בתחומי המדינה מתקיימות מהומות קשות וחסרות תקדים, מעין אינתיפאדה, אשר העמידו בפני הדרג המדיני והמבצעי אתגר קשה. אמת, פתיחת כביש לתנועה, כשלעצמה, אינה בהכרח מהלך קריטי במישור הזמ